פרשת כי תצא
איסור ריבית והיתר עיסקה
שונה איסור ריבית מיתר דיני הממונות. בכל דיני הממונות רשאי אדם לוותר על כספו, אולם בריבית לא רק המלוה נאסר לתבוע אותה, אלא גם הלוה נאסר לשלמה מרצונו שנאמר: "לא תשיך לאחיך נשך כסף...".
עם זאת מקובל כיום להשתמש ב"היתר עיסקה" המאפשר בפועל הלוואה בריבית על ידי הגדרתה של הריבית כשותפות של נותן הכסף ברווחים שהפיק ממנו המקבל.
רבים רואים קושי במצב זה בו משתמשים בהערמה על מנת לעקוף את איסור ריבית החמור שיש בו ששה(!) לאוין.
הסבר מחודש לכך מציע בעל תוספת ברכה: לדבריו, בשעה שנכנסו ישראל לארץ היה עיקר עיסוקם בעבודת האדמה, הכסף שהחזיקו היה מועט והם לא השתמשו בו לצורך עסקים. על כן מי שנצרך להלוואה לא היה ביכולתו לשלם את הריבית, ומאידך למלווים לא היה צורך בריבית שהרי לא זה היה מקור פרנסתם.
לאחר שגלו ישראל והחלו להתפרנס ממסחר השתנה מעמדו של הכסף. אנשים נזקקו לכסף על מנת להרחיב את עסקיהם ובמקביל היו אשר רצו להתפרנס מנתינת הכסף.
“וחשבו החכמים שבעת ההיא, בשנות הביניים, כי במצב כלכלי זה בטח לא אסרה תורה ענין הריבית כלל, ורק למען שלא לעקור דבר מן התורה... המציאו לו דבר היתר עסקה, ודבר זה מזכיר כי אמנם יש איסור ריבית רק נמצא לו אופן היתר".
על דברים אלו חלק הנצי"ב מוווז'ין, המדייק מהכתוב "לתת לכם את ארץ כנען" (ויקרא כה לח) שהתורה באה בכך לשלול את המחשבה כאילו איסור ריבית לא שייך בין סוחרים: "דזה השם מורה על מסחור שהיו כנענים היושבים על הים והירדן מיוחדים בזה, ובא להסמיך דלא נימא דרק לעוסקים בגידולי קרקע אסור להשיג בריבית אלא ה"ה בעוסקים במסחור".