פרשת חקת
חסה התורה על ממונם של ישראל
בצוויו של הקב"ה למשה בפרשתנו: "והשקית את העדה ואת בעירם" מוצאים חז"ל מקור לכך ש"חסה התורה על ממונם של ישראל". בגמרא מבואר שמטעם זה היתה הקלפי בה היו ניתנים הגורלות לצורך עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים – עשויה מעץ ולא מכסף או זהב.
הראשונים התקשו בסתירה שבין כלל זה, שמשמעותו שראוי שלא להרבות בהוצאות כספיות גם כאשר מדובר לצרכי מצוה חשובים – כעבודת המקדש, לבין כלל אחר: "אין עניות במקום עשירות", שמחמתו, אומרת הגמרא, השתמשו בבית המקדש בזהב ולא בחומרים פשוטים יותר.
יש אומרים שהדבר תלוי בתקופות השונות. כאשר המצב הכלכלי דחוק – יש לצמצם בהוצאת גם כשמדובר בצרכי מצוה חשובים, ועל כן בתקופת החשמונאים עשו מנורה של עץ ולא של זהב. לעומת זאת, כאשר המצב הכלכלי משתפר ראוי להשקיע ולהדר.
הבחנה אחרת היא בין יחיד לציבור. על הציבור נאמר "התורה חסה..." ועל כן יש להשתמש בכספי ציבור בצמצום. אולם, יחיד המעונין יכול לתרום משלו ולקיים על ידי כך "אין עניות במקום עשירות".
עוד כתבו הפוסקים שיש להתחשב בענין זה בגובה ההוצאה הכספית ובמידת חשיבותה. כאשר מדובר בהוצאה גדולה לצרכים בעלי חשיבות משנית יש לצמצם, ואילו כאשר מדובר בהוצאות לצרכים חשובים יותר יש לנהוג על פי הכלל "אין עניות במקום עשירות", והדבר מסור לחכמים בשיקול דעתם להבחין בין דבר לדבר.
כך נהג הרב קוק זצ"ל כשנשאל אודות השקעה כספית בשיפוץ בית הקברות, והשיב: "ודאי טוב והגון ולמצוה יחשב. וכמובן באופן שלא יפליגו בדבר להוציא ע"ז הוצאות גדולות, שהוא בכלל בל תשחית, והתורה חסה על ממונם של ישראל, ויש לנו בעוה"ר טפול רב ודאגה גדולה בדבר החיים, לסעדם ולרחמם, ובודאי שלכל דבר עניני החיים קודמים."