פרשת נצבים
מסחר עבור תלמידי חכמים
על הכתוב בפרשתנו 'לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו' שואלים חז"ל (כתובות קיא ע"ב) וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.
וכן פסק הרמב"ם (הלכות דעות פ"ו ה"ב): "מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם... לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חבור שנאמר ולדבקה בו..."
למרות מעלתו של העושה פרקמטיא לת"ח, אינו משתווה לתלמיד חכם עצמו: "כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו. אבל תלמידי חכמים עצמן - עין לא ראתה אלהים זולתך" (סנהדרין צט ע"א)
אולם בשו"ע (יו"ד רמו א) כתב הרמ"א: "ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר" – משמע ששכרו של המפרנס זהה לשכרו של הת"ח,
בהסבר הדברים מבחין הגר"מ פינשטיין (אגר"מ יו"ד ד לז) בין העושה שותפות מלאה עם תלמיד חכם – שמקבל מחצית משכר לימוד התורה של הת"ח, לבין מי שרק מהנה תלמיד חכם מרווחי עסק שעשה: "העושה פרקמטיא לת"ח - ואף שהוא עזרה גדולה מאד שעושה פרקמטיא מיוחדת להת"ח - אבל מ"מ אין זה משמעות עניין שותפות בכל הרווחים שמנכסיו... שכיוון שאינו שותף עמו לא שייך בזה עניין חלוקת הרווחים לחצאין, שגם שכר העוה"ב שיש לישכר בעד לימודו יהיה החצי לזבולון. דלכן אף שדבר גדול מאד עשה זבולון, יש לו רק שכר כתומך ת"ח מנכסיו שיש לו שכר גדול מאד... ולא על מצוות לימוד התורה."