פרשת במדבר
גיל הפרישה מעבודה
בנוגע ללויים קבעה התורה גיל קבוע לפרישה מעבודת המשא, כמובא ברש"י בפרשתנו: "מנה מהם את הראויין לעבודת משא, והם מבן שלשים ועד בן חמשים שנה, והפחות משלשים לא נתמלא כחו. מכאן אמרו בן שלשים לכח, והיותר על בן חמשים כחו מכחיש מעתה:"
בגמרא במסכת חולין נאמר כי זהו דין מיוחד לתקופת המדבר, וכלשון הרמב"ם: "זה שנאמר בתורה בלוים ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום, ואינו מצוה נוהגת לדורות, אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול שיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודתו במקדש, ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן השוערים".
גם ביחס לכהנים אומרת הגמרא כי אין הזקן נפסל מחמת גילו אלא רק כשהגיע להיות "רותת ורועד".
בהתאם לכך, נמנעו הפוסקים הפוסקים בד"כ מלציין גיל קבוע לפרישה מכל עבודה שהיא, והדבר נקבע ספציפית בנוגע לכל עובד בהתאם לאופי העבודה ולכוחו של העובד.
אמנם ביחס לשוחט הובאה במרדכי דעה על פיה השוחט צריך לפרוש מעבודתו בגיל שמונים.
בפתחי תשובה הביא בשם שו"ת מאיר נתיבים שהחמיר יותר וכתב שבזמן המרדכי (שנת שבעים לאלף הששי) הדורות היו חזקים יותר וכוחם לא תש עד גיל שמונים ועל כן נקבע גיל זה כגיל הפרישה, אך בדורו (כחמש מאות שנה לאחר מכן) נחלשו הדורות והגיל הנכון לפרישה הוא שבעים שנה.
אולם בשו"ת תשובה מאהבה חלק על כך והוכיח מדינם של הלויים והכהנים שהובא לעיל ש"הכל לפי מה שהוא אדם אם יש לו כח גברא והרגשה טובה אפילו הוא בן מאה שנים כל הזבחים שנזבחו ע"י כשרים ואם שאין לו הרגשה אפילו הוא בן שלשים לכח שחיטתו פסולה."