פרשת קדושים
לא תלין פעלת שכיר
בשני מקומות מזהירה התורה שלא לעכב את תשלום שכרו של הפועל. האחד – בפרשת קדושים שם נאמר: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר", והשני – בפרשת כי תצא שם נאמר: "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ: בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל יְקֹוָק וְהָיָה בְךָ חֵטְא:"
הפסוק הראשון עוסק בשכיר יום המסיים את עבודתו לאחר שקיעת החמה. זמן תשלום משכורתו של שכיר זה הוא כל הלילה. אם עלה עמוד השחר ובעל הבית טרם שילם את שכרו של הפועל עובר בכך על איסור דאוריתא.
הפסוק השני עוסק בשכיר לילה המסיים את עבודתו לאחר שעלה עמוד השחר. זמן תשלום שכרו של שכיר זה הוא כל היום, ומשהגיע הלילה ולא שילם – עובר על הלאו של "לא תבוא עליו השמש"
זמן תשלום השכר, איפא, הוא באותה עונה (יום או לילה) בה סיים הפועל את עבודתו.
"כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו, ועובר בחמשה לאוין ועשה" (שו"ע חו"מ שלט).
מכאן תמה החפץ חיים על המצב בו "יש אנשים שנקל להם לפחות להשכיר בשכרו... ובפרט אם העסק הוא על איזה דבר קטן, ולא יתנו לב שבדיני התורה אין חילוק בין דין של פרוטה לדין של מאה מנה. והרבה מהם שהם אנשים ישרים ובעלי מידות טובות ומקיימים שארי מצוות התורה כדת וכהלכה, והמצווה הזאת של תשלומי שכיר בזמנו רפויה בידם... האם ראית לאחד מישראל שיניח מלברך על השופר והלולב עד הלילה?!... ואלו במצווה זו שהיא ג"כ מצות עשה דאוריתא והוסיפה התורה גם כמה לאוין בענין זה, כמה מתגבר היצר."