פרשת נשא
אשר יתן לכהן לו יהיה – ממון הרבה
בפרשתנו מופיעים שני פסוקים כלליים הנוגעים למתנות כהונה: "וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה: (י) וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:"
בשני הפסוקים הללו חוזר התורה שלוש פעמים על הביטוי "לו יהיה" או "לו יהיו".
נחלקו המפרשים בשאלה למי מתייחס הכתוב במילה "לו", האם לכהן המקבל או לבעלים הנותנים.
לדעת האור החיים מתייחס הכתוב לכהן. הוא מבאר כי החזרה המשולשת על הביטוי רומזת לשלושת סוגי מתנות הכהונה:
"ונראה לפרש ג' כתובים הבאים כאחד שהם מלמדים כללות כ"ד מתנות אשר חלק ה' לכהנים, וכתבם רמב"ם בפרק א' מהלכות בכורים וזה לשונו כ"ד מתנות שנתן לכהנים נחלקים לה' חלקים, שהם ג'. הא' הם קדשים שזוכים מן המקדש ואלו הם. בשר חטאת. בשר אשם. שלמי ציבור. מותר העומר. שירי מנחות. שתי הלחם. לחם הפנים. שמן מצורע. עורות קדשים. חזה ושוק של שלמים. המורם מן התודה. המורם מאיל נזיר. בכור בהמה טהורה. והבכורים. הרי אלו י"ד מתנות שכולן צריכין הבעלים להביאם וליתנם לכהן וכולן קדש. חלוקה ב' הם התרומה. ותרומת מעשר. והחלה. והג' הם המתנות. וראשית הגז. שדה אחוזה. פדיון הבן. פדיון פטר חמור. גזל הגר. והחרמים. שהם חולין ועל הכהן לחזר אחריהם עד כאן".
ביחס לכל המתנות הללו כתבה התורה "לו יהיה" ללמד "שאין הכהן יכול למאן שלא ליקחם".
אולם רש"י מבאר שהביטוי "לו יהיה" מתייחס דווקא לבעלים הנותנים את המתנות:
"לפי שנאמרו מתנות כהונה ולויה יכול יבואו ויטלום בזרוע, תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאתן לבעלים, ועוד מדרשים הרבה דרשו בו בספרי. ומדרש אגדה ואיש את קדשיו לו יהיו, מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן, לו יהיו המעשרות, סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה לעשות:
איש אשר יתן לכהן - מתנות הראויות לו: לו יהיה - ממון הרבה:
נמצא א"כ שנתינת מתנות הכהונה היא המפתח לעושר, והימנעות מנתינתם – עלולה להביא את האדם לירידה דרסטית של 90% בהכנסותיו.
בליקוטי אנשי שם הוסיף עוד יותר מזה: "ידוע דכל הממון שיש לו לאדם אינו שלו רק של ה', כמו שכתוב: 'לי הכסף ולי הזהב נאום ה'", רק הממון מונח אצלו – וגם זה באופן זמני.
המטבע הוא עגול משום שהכסף מתגלגל פעם מזה לזה ופעם מזה לזה, וכדברי חז"ל (שבת קנא ע"ב:) על העושר והעניות: "בגלל הדבר הזה" - גלגל הוא החוזר בעולם. ובמדרש: "למה נקרא שמם זוזים - שזזים מזה לזה". ואף מי שהוא עשיר כל ימיו מכל מקום לא במותו יקח הכל.
הדבר היחיד השייך באמת לאדם והנשאר שלו לעולם הוא הצדקה שנותן.
זה מה שאומר הכתוב "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה". מה שהוציא על דברי קדושה, מתנות כהונה, צדקה וגמילות חסדים הם "לו יהיו" – הם אלו נזקפים לזכותו לעולם.