דף הבית - מאמרים - ערכה של מחצית השקל
מאמרים

ערכה של מחצית השקל

הרב שלמה אישון | ו' אדר ב תשפ"ב
מצוות מחצית השקל הינה מקור המימון העיקרי של פעילות המקדש, הן בכל הנוגע לעבודה השוטפת במקדש והן בכל הנוגע לבדק הבית[1]. המקובל כיום הוא לשערך את ערכה של מחצית השקל בקרוב לעשרה גרם כסף, ובהתאם לכך מחושב השער המוצג בתחתית דף הבית באתר של מכון כת"ר. (השער המוצג באתר הוא ללא מע"מ. יש המוסיפים מע"מ לשער זה) להלן נדון באפשרויות נוספות לשיערוך מחצית השקל כיום ומתוך כך נבחן האם אכן יש בה גם בתנאי הכלכלה כיום בכדי לממן את פעילותו של המקדש[2]. ערכו של השקל, ממנו צוותה התורה לתת מחצית, עומד, על פי התורה, על עשרים גרה: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיקֹוָק: (שמות ל יג)

ערכם של מחצית השקל וחמשה שקלים של פדיון הבן

ערכו של השקל עומד, על פי הנאמר בתורה, על עשרים גרה:

זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיקֹוָק: (שמות ל יג)

בתקופת בית שני יוסף השקל ב 20% ועמד על עשרים וארבע מעות שהם עשרים וארבע גרה. הדבר נבע מהרצון ליצור התאמה בין השקל לסלע שהוטבע במטבעה הגדולה שהיתה בצור[1]. סלע זה, המכונה "סלע צורי", שימש מאז כמטבע בו חושבו כל חיובי השקלים שבתורה, כפי שאומרת המשנה במסכת בכורות (מט ע"ב):

חמש סלעים של בן - במנה צורי; שלשים של עבד, חמשים של אונס ושל מפתה, ומאה של מוציא שם רע - כולם בשקל הקדש במנה צורי

וכן פוסק הרמב"ם (הלכות שקלים פרק א הלכה ב):

מנין כסף האמור בתורה באונס ובמפתה ובמוציא שם רע והורג עבד הוא כסף הוא שקל הנאמר בכל מקום בתורה, ומשקלו שלש מאות ועשרים שעורה, וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני

הראשונים נחלקו באופן חישוב ערכו של אותו "סלע צורי" ומצאנו בעניין זה שתי שיטות עיקריות: שיטת הרי"ף ושיטת רש"י.

שיטת הרי"ף והרמב"ם

על פי שיטת הרי"ף שוקל דינר כסף כדינר זהב ערבי שמשקלו 96 חכה[2], דהיינו 96 גרעיני שעורים[3]. נמצא שמשקל סלע שהוא ארבעה דינרים שווה לארבעה דינרי זהב ערבים שהם 384 גרעיני שעורים. על פי חשבון זה משקל פרוטה שהיא 1/192 דינר כמשקל חצי שעורה.

זוהי גם דעתו של הרמב"ם (הלכות שקלים פרק א הלכות ב – ג) הכותב:

וכמה הוא משקל הסלע שלש מאות וארבע ושמונים שעורה בינוניות. הסלע ארבעה דינרין והדינר שש מעין, ומעה היא הנקראת בימי משה רבינו גרה, ומעה היא שני פונדיונין ופונדיון שני איסרין, ופרוטה אחת משמנה באיסר, נמצא משקל המעה והיא הגרה שש עשרה שעורות, ומשקל האיסר ארבע שעורות, ומשקל הפרוטה חצי שעורה.

שיטת רש"י

על פי שיטת רש"י שווה סלע לחצי שקל "למשקל הישר שבקלוניה."[4] רש"י עצמו לא באר מהו משקלו של אותו חצי שקל, אך הרמב"ן העיד שבשעה שהגיע לעכו, מצא מטבע זה ושקלו. וכך מתאר הרמב"ן (הערה בענין השקל – בסוף פירושו על התורה) את מציאת המטבע ושקילתה:

ברכני השם עד כה שזכיתי ובאתי לעכה ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים כמו שמוזכר בסנהדרין, וקראו מן הצד האחד שקל השקלים, ומן הצד השני ירושלים הקדושה. ואומרים כי הצורות מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, והצורה השני צנצנת המן. ושקלנו אותה בשלחנות ומשקלה עשרה כסף אסטרלינש, והם חצי האוקיא שהזכירה רבינו שלמה

לשיטת רש"י, כפי שמעיד הרמב"ן, עומד אפוא משקלו של השקל על עשרה כסף אסטרלינש.

הרמב"ן ממשיך ומספר שמצא גם מטבע של מחצית השקל, המתאים לשיעור זה, מה שמהווה סיוע לשיטתו של רש"י:

וכן ראיתי מן המטבע ההוא בצורות ההן ובכתיבה ההיא חצי משקלה, והוא חצי השקל שהיו שוקלים לקרבנות. והנה נסתייעו דברי רבינו שלמה סיוע גדול.

מדברי הרמב"ן ניתן ללמוד גם על היחס שבין שיעור השקל לשיטת רש"י לבין שיעורו לשיטת הרי"ף. יחס זה עומד על 5/6, כלומר, שיעורו של הסלע לשיטת הרי"ף גדול ב 20% משיעורו על פי שיטת רש"י, ומשקלו עומד על שנים עשר כסף אסטרלינש.[5]

סיכום שיטות הראשונים ופסק ההלכה

בספר מידות ושעורי תורה לרב חיים פ. בניש, "תרגם" את שתי השיטות למידות ימינו, בהתאם לטבלה הבאה:

שיטת הרי"ף והרמב"ם

דינר זהב ערבי = דינר צורי (כסף)

4.25 גר'

סלע (שקל) = 4 דינרים

17 גר'

מחצית השקל = 8.5 גר' כסף

16 ₪ (אדר א תשע"ט)

 
שיטת רש"י

דינר

3.54 גר' (5/6 דינר זהב ערבי)

סלע

מחצית אונקיה קולוניה בקירוב = 14.16 גר'

מחצית שקל

7.08 גר' כסף = 13 ₪ (אדר א תשע"ט)

 

 

יש להעיר שעל פי המנהג כיום שיעור מחצית השקל הוא 3 דרהם אותם מחשיבים כ 9.6 גר' כסף. נמצא ששיעור מחצית השקל עומד על 18 ₪ (אדר א תשע"ט).

להלכה פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן פח סעיף א) כשיטת הרי"ף והרמב"ם:

שיעור הפרוטה, משקל חצי שעורה של כסף נקי; ושיעור שתי מעין, משקל ל"ב שעורים כסף נקי.

ולכאורה קשה כיצד פסק השולחן ערוך כנגד עדותו המפורשת של הרמב"ן שהעיד שמצא מחצית השקל התואמת את שיטתו של רש"י.

הסבר לכך נותן התשב"ץ הכותב שיתכן שהשקל אותו מצא הרמב"ן הוא השקל המקורי לפני הייסוף שעבר בתקופת בית שני. אך לאחר הייסוף עומד משקלו של השקל על המשקל שקבעו הרי"ף והרמב"ם[6].

כסף של תורה כ"ערך"

הבאנו לעיל[7] את מחלוקת הפוסקים בשאלה האם שיעורי מטבעות של תורה נמדדים במשקל מתכת הכסף, בלא כל קשר לכח הקניה שבהם, או שמא ערכם משתנה בהתאם לכח הקניה שלהם בכל תקופה.

בסוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (דף מד ע"ב) משמע שבמצוות פדיון הבן לא ציוותה התורה לתת כמות מסוימת של מתכת הכסף, אלא שווי מסוים, וזו ראיה, לכאורה, לכך שערך הכסף של תורה נקבע בהתאם לכח הקניה שבו. הסוגיא שם עוסקת ביחס שבין הכסף לבין הזהב, ומנסה לברר מה ביניהם מוגדר 'פירא' ומה מוגדר 'טיבעא'. נקודת המוצא היא שהתייקרויות והוזלות נעשות ב'פירא' בלבד, ואילו מה שמוגדר 'טיבעא', שומר על ערך קבוע, ואין שינוי בשערו.

מדין פדיון הבן רוצה הגמרא להוכיח שהזהב מוגדר 'טיבעא':

דינר של כסף - אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב, למאי נפקא מינה - לפדיון הבן. אי אמרת בשלמא טבעא הוי - משער תנא במידי דקיץ. אלא אי אמרת פירא הוי, משער תנא במידי דאוקיר וזיל? זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמוסיף ליה איהו לכהנא. אלא שמע מינה: טבעא הוי, שמע מינה.

ופירש רש"י שם:

לפדיון הבן - שהוא חמשה שקלים, ושקל דאורייתא הוא סלע, והסלע ארבעה דינרי כסף שהם עשרים דינר, ואם נתן לו אבי הבן דינר זהב - מחזיר לו הכהן חמשה דינרי כסף.

מכאן שבמצוות פדיון הבן, צוותה התורה לתת ערך מסוים, וכדי שערך זה יישמר יש להצמיד אותו למה שמוגדר 'טיבעא'. על כן אם הזהב הוא ה'טיבעא', הרי שיש להצמיד את סכום הפדיון למחיר הזהב, והיות שבימי משה היו חמישה סלעים שווים 4/5 משווי דינר זהב, הרי שיש לתת לפדיון הבן 4/5 של דינר זהב – אף אם שיעור זה אינו שווה חמישה סלעים של כסף.[8]

נקודת המוצא של סוגיית הגמרא הינה, אפוא, שלא יתכן ששיעורי התורה יוערכו בדבר שערכו משתנה, וא"כ אין זה רק בפדיון הבן אלא בכל דין שנקבע בו שיעור מסויים של כסף.

אף שלהלכה נפסק שהכסף נחשב 'טיבעא' והזהב נחשב 'פירא' - לפחות לגבי כסף[9], ברור שבתנאי השוק כיום מתכת הכסף אינה שומרת על ערכה יותר מכל מוצר אחר[10], וממילא לא יהיה זה סביר לקבוע את שיעורי המטבעות בהתאם למשקל הכסף שבהם – וכפי שכתבו הסמ"ע והאבני מילואים דלעיל.

אכן למעשה נחלקו בעניין זה הגרי"מ פינשטיין והחזו"א, וכפי שנפרט להלן.

שיטת החזון איש

כפי שהבאנו לעיל, הרי"ף והרמב"ם הגדירו את המטבעות של תורה על פי משקל הכסף שבהם, וכן פסק גם השולחן ערוך[11]. בישוב הגדרה זו עם סוגיית הגמרא דלעיל כתב החזון איש (יו"ד סי' קפב ס"ק א), שבזמן מתן תורה, הן הזהב והן הכסף נחשבו מטבע, אלא שהתורה קבעה שכאשר משתנה היחס שבין דינרי הכסף לבין דינרי הזהב, יש לשערך את המטבע על פי המתכת הנחשבת 'טיבעא': אם הכסף נחשב 'טיבעא', יעשה השיערוך על פי משקל הכסף, ואם הזהב נחשב 'טיבעא' ייעשה השיערוך על פי משקל הזהב.

לדעת החזון איש, היות שלהלכה נפסק שהכסף נחשב 'טיבעא' והזהב נחשב 'פירא' - לפחות ביחס לכסף , על כן משערכים את המטבעות של תורה במשקל הכסף, ודבר זה לא ישתנה אף אם הכסף יחדל מלהיות 'טיבעא'.

שיטת הגרי"מ פינשטיין

הגרי"מ פינשטיין מוכיח מסוגיית התלמוד דלעיל, שאף שבתורה מוגדרים המטבעות כ"כסף", אין משמעות הדבר ששיעורם יקבע בהתאם למשקל הכסף. לדעתו, שיערוך המטבעות צריך להיעשות באופן השומר על ערכם הריאלי,  אף אם משמעות הדבר היא שינוי במשקל הכסף על פיו תוגדר המטבע. וכך הוא כותב[12]:

ומה שקשה ע"ז הא בתורה כתיב כסף כבר הקשו זה בשט"מ שם הרבה ראשונים וכולם הם בסגנון אחד שא"א לומר שהתורה תחייב דבר שאינו קצוב שאפשר שיוקר ויוזל ולכן מוכרחין לומר דהתורה חייבה לפי שיוי זהב שהיה אז בעד חמשת סלעים כיון שדהבא טבעא ולא ניזול ונייקר... ומזה הוכחתי דנהי שלדידן נפסקה ההלכה דכספא טבעא אבל עתה שנתהפך והוי כספא פירא ודהבא טבעא דדין זה משתנה לפי הזמן והמקום כדאיתא ברי"ף ורא"ש, אי אפשר להיות התשלומין דפדה"ב וכל חיובי התורה כפי חשבון דבר שאינו קצוב...

לפי שיטתו של האגרות משה, מרגע שהזהב הפך ל"טיבעא" והכסף הפך ל"פירא", יש לשערך את המטבעות בהצמדה למשקל הזהב – ולא בהצמדה למשקל הכסף. על כן יש לבדוק כמה זהב היתה שווה כל מטבע כסף בעת שהזהב הפך ל"טיבעא" במקומו של הכסף, ועל פי כמות זהב זו יוגדר ערכו של המטבע כל עוד ימשיך הזהב להחשב כ"טיבעא".[13]

אלא שצריך עיון כיצד לחשב את שיעור המטבעות כיום, משום שמאז שנת תשל"ג (1973) בטלה לחלוטין ההצמדה של מטבעות העולם לזהב, ואם כן לא ניתן לראות עוד לא בכסף ולא בזהב 'טיבעא' אלא 'פירא'[14]. בעניין זה תתכנה מספר אפשרויות: הצמדה למדד, הצמדה לפרנסה מנמינאלית לנפש, והצמדה למחיר החיטה. כפי שיתבאר להלן הפער בין סוגי ההצמדות הללו גדול ביותר.

הצמדה למדד יוקר המחיה

האפשרות הפשוטה ביותר היא להצמיד את ערך המטבע מאז חדל הזהב להיות "טיבעא" למדד יוקר המחיה. את אפשרות ההצמדה מצאנו בתשובה אחרת של האגרות משה – בעניין חישוב מעשר כספים :

צריך לשער לפי הפירות שקונים זה ביותר רוב בנ"א ובדברים הנחוצים וקונים תמיד כעניני אכילה וכדומה שהן צרכי החיים ממש לחיותם[15]

אם נצמיד את מחצית השקל למדד מאז שנת 1973 נקבל את התוצאה הבאה:

שיעור 5 סלעים = משקל מטבע זהב רוסית של חמישה רובל[16] = 4.3 גרם זהב.

מחיר גרם זהב בשנת תשל"ג (1973) = 2.1$,

מכאן שמחיר הזהב הנדרש לפדיון הבן באותה שנה =  9$.

9$ בשנת 1973 = 0.00378 ₪.[17]

בהצמדה למדד נותן סכום זה (נכון לאדר א תשע"ט) 200 ₪.

אם שיעור 5 סלעים הוא 200 ₪, שיעור מחצית השקל הוא 20 ₪.

הבעייתיות בהצמדה זו הוא בעובדה שמדד יוקר המחיה לא משקף רק את התייקרות צרכי החיים הבסיסיים כפי שמגדיר הגרי"מ פינשטיין בתשובתו, אלא גם התייקרויות בסעיפי תרבות ובידור, טיולים ונסיעות לחו"ל וכד' שוודאי שאינם מהווים "צרכי החיים ממש לחיותם".

הצמדה לפרנסה לנפש

אפשרות אחרת של הצמדה היא הצמדה לפרנסה לנפש, דהיינו למינימום הדרוש לשם קיום ליחיד לשנה. על פי שיטה זו יש לבחון איזה אחוז היווה מחצית השקל בתקופת חז"ל מתוך הפרנסה המינימאלית לנפש. אחוז זה יהיה שיעור מחצית השקל בכל תקופה – וסכומו ישתנה בהתאם לשינויים בסכום הפרנסה לנפש.

ההגיון בחישוב זה נעוץ בכך שהפרנסה המינימאלית לנפש מהווה את "צרכי החיים ממש לחיותם" כהגדרת הגרי"מ פינשטיין. השינוי בסכום זה מבטא אפוא את העליה בעלות צרכי חיים אלו ועל כן זהו המדד הראוי להצמיד אליו את ערכו של השקל.[18]

עלות הפרנסה המינימאלית לנפש מוגדרת במשנה במסכת פאה (פרק ח משנה ח):

מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני

סכום זה של מאתיים זוז נקבע במטבע מדינה ולא במטבע צורי[19], והוא מהווה את המינימום הנדרש לכסות ומזונות ליחיד לשנה אחת[20]. מאתיים זוז מדינה הם 25 דינר צורי, שהם 6.25 סלעים.

עפי"ז, שיעור חמשה סלעים לפדיון הבן, שהם 20 דינרים, מהווה 80% מהפרנסה המינימאלית לנפש, ואילו שיעור מחצית השקל שהיא 2 דינרים מהווה 8% מהפרנסה המינימאלית לנפש.

אלא שכאן יש להסתפק כיצד להגדיר כיום את הפרנסה המינימאלית לנפש, ונראה שקיימות בעניין זה שתי אפשרויות: האחת – בהתאם לקו העוני ליחיד, והשניה – בהתאם לשכר המינימום.

קו העוני ליחיד עומד על 41,000 ₪ לשנה (בשנת 2017). 8% מסכום זה הוא 3,286 ₪ לשנה שהוא יהיה שיעור מחצית השקל בחישוב הצמדה לקו העוני. שיעור פדיון הבן עפי"ז יעמוד על 32,860 ₪.

שכר המינימום עומד כיום (2019) על 63,600 ₪ לשנה. 8% מסכום זה הוא 5,088 ₪ שהוא יהיה שיעור מחצית השקל בחישוב הצמדה לשכר המינימום. שיעור פדיון הבן עפ"י חישוב זה יעמוד על 50,880 ₪.

הצמדה למחיר החיטה

אפשרות נוספת היא הצמדה למדד מחיר החיטה, הן משום שהחיטה היא המצרך הבסיסי ביותר לקיום והצמדה אליה מהווה הצמדה למדד צרכי חיים בסיסיים, והן משום שמחצית השקל נועדה בין השאר לקנות מנחות כך וע"י הצמדה למדד מחיר החיטה נשמר כח קניית המנחות שבמחצית השקל.

מחיר החיטה בתקופת חז"ל מופיע במשנה במסכת עירובין (פרק ח משנה ב):

כמה הוא שיעורו מזון שתי סעודות... ר' יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע

מחיר ארבע סאין של חיטה עמד א"כ על סלע. בהתאם לכך פסק ר"ת שאדם יכול לתת 20 סאים של חיטים לצורך פדיון הבן.[21]

20 סאים, הינם, לשיטת הגר"ח נאה 166 ליטר. מחירו של ליטר חיטה בארץ עומד על כשקל אחד. (תשע"ט)[22]. עפי"ז יעמוד מחיר 20 סאין (166 ליטר) שהוא שיעור חמשה סלעים לפדיון הבן על כ 166 ₪. שוויו מחצית השקל יהיה עפי"ז כ – 16.6 ₪.

חישוב זה מבוסס על שיטת הרש"ש על פיו שיעור המשנה הוא בחיטה. אולם לדעת החזו"א השיעור הוא בקמח.

לשיטת החזו"א יש לערוך את החישוב בהתאם למחיר הקמח. מחיר קמח חיטה לבן (בטחנות הקמח) עומד על כ 1.5 ₪ לליטר (תשע"ט). עפי"ז יעמוד שיעור 20 סאין קמח חיטה לבן (166 ליטר) על כ - 249 ₪, שהוא שווי חמשה סלעים לפדיון הבן. שווי מחצית השקל יהיה עפי"ז 24.9 ₪.

סיכום שיטות ההצמדה השונות

סוג ההצמדה

מחצית השקל

פדיון הבן

מחיר הכסף (תשע"ט)

10 גר' = 18 ₪

100 גר' = 181 ₪

מדד יוקר המחיה (תשע"ט)

20 ₪ 

200 ₪

קו העוני (בשנת 2017)

3,286 ₪

32,860 ₪

שכר המינימום (תשע"ט)

5,088 ₪

50,880 ₪

מחיר החיטה (תשע"ט)

16.6 ₪

166 ₪

מחיר הקמח (תשע"ט)

24.9 ₪

249 ₪

 

האפשרות להוסיף על מחצית השקל

מן הטבלה עולים הפערים הגדולים בין שיטות ההצמדה השונות – בעיקר בין ההצמדה לקו העוני או לשכר המינימום לבין ההצמדות האחרות[23].

לכאורה ניתן להסיק מכך שיש להמשיך ולהצמיד למשקל הכסף באשר ההצמדה אליו, מעבר להיותה שורת הדין לשיטת החזו"א, זהה להצמדה למחיר החיטה. בנוסף, בהצמדה זו, סכום פדיון הבן הוא בשיעור סביר, בניגוד להצמדה לקו העוני או לשכר המינימום על פיהם עומד סכום פדיון הבן על עשרות אלפי שקלים[24].

מאידך, יש לזכור שמצוות מחצית השקל הינה מקור המימון העיקרי של פעילות המקדש, הן בכל הנוגע לעבודה השוטפת במקדש והן בכל הנוגע לבדק הבית[25]. אם כך הוא הדבר נראה שיהיה זה בלתי ראלי לממן פעילות זאת על ידי מס של פחות מ - 20 ₪ לשנה, ויותר נכון יהיה להטיל מס של 2,400 ₪ לשנה שהם 200 ₪ לחודש, ואולי אף כפול מזה – כפי שעולה מן ההצמדה לקו העוני או לשכר המינימום.

יתכן שהפתרון הוא להוסיף על שיעור מחצית השקל – בלא לשנות את ערכו של השקל. באופן כזה ישמר, מחד, ערכם הסביר של חמשה סלעים של פדיון הבן, ומאידך, תוכל מצוות מחצית השקל לממן את הוצאות המקדש.,

אפשרות להוסיף על שיעור מחצית השקל מצאנו במשנה במסכת שקלים[26] המלמדת כי בימי בית שני נתנו לשם מצוות מחצית השקל, מחצית ממטבע גדולה יותר:

שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין ובקשו לשקול דינרים [ולא קבלו מהן]

ומפרש הרמב"ם שם:

שכשעלו מן הגולה היו שוקלין דרכונות כלומר היה המטבע שלהם דרכונות שהוא כפלים בסלע, והיה אדם שוקל במחצית השקל סלע.

במשנה לא מבואר מדוע נתנו מחצית מן המטבע הגדולה יותר ולא הסתפקו במחצית השקל, ונחלקו בכך הראשונים:

לדעת הרמב"ם היה זה משום שהמצווה היא לתת מחצית מן המטבע הנוהגת במדינה[27], ובלבד ששיעורו לא יפול ממחצית השקל של תורה, ועל כן כאשר שימש הדרכון כמטבע הנוהג במדינה נתנו מחצית ממנו, אף ששיעור זה היה כפול מן השיעור שצוותה תורה. לדעת הראב"ד, לעומת זאת, הטעם לכך שהביאו למצוות מחצית השקל יותר ממה שצוותה תורה הוא משום שהעם היו מועטים ולא היה במחצית השקל על פי שיעורה מן התורה בכדי לכסות את ההוצאות המרובות.[28]

גם התפארת ישראל (יכין שם) מבאר כי ההוספה על שיעור מחצית השקל נבעה מן הצורך הכלכלי לממן את הוצאות המקדש:

אמנם לולא מסתפינא מרבותי היה נ"ל דה"ק דכשעלו מהגולה מדהיו עמה מועטין כל הקהל כאחד ד' ריבוא, לא היה מספיק מחצית השקל של כל א' לתמידין ומוספין, להכי שקלו דרכונות, אח"כ כשנתרבו והספיקו בסלעים, נתנו סלעים, חזרו ונתרבו יותר, נתנו טבעין, דהיינו כטבע החיוב שבתורה, דהיינו מחצית השקל...

וכן כותב הרמב"ן (שמות פרק ל פסוק יב)

כשעלו מן הגולה, מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות היו שוקלין דרכונות שהם גדולים מן הסלעים

על פי זה קיימת אפשרות על פי ההלכה להגדיל את הסכום אותו יש לתת לשם קיום מצוות מחצית השקל – אם הדבר נדרש מבחינת הוצאות המקדש.

עם זאת יש לציין את הסוברים שגם שיעור פדיון הבן משתנה עם שינוי המטבע, ולעולם השיעור הוא חמישה מטבעות מהמטבע הגדול במדינה, ובלבד שלא יפחת משיעור חמישה סלעים שהיה בימי משה רבנו[29].

מכל מקום לדעה זו אין נפקא מינא היום, משום ששיעור חמישה סלעים, עולה על שיעור של חמש מטבעות מהמטבע הגדול במדינה, שהוא השקל.

שימוש במטבע הנוהג כיום במדינה

מחלוקת הפוסקים שהבאנו לעיל בעניין קנין כסף וחילול מעשר שני במטבע הנוהג כיום[30] נוגעת גם לשימוש במטבע הנוהג כיום לצורך פדיון הבן, ולדעת העונג יום טוב הסובר ששטרות כסף מנייר נחשבים כדבר שאין גופו ממון – לא ניתן יהיה להשתמש בשטרות אלו לצורך פדיון הבן.

אכן, כפי שהבאנו לעיל, הכרעת הפוסקים היא שמטבע הנוהג כיום דינו כמטבע על פי ההלכה, ונחשב כדבר שגופו ממון בין אם הוא עשוי ממתכת ובין אם הוא עשוי מנייר. על כן בפשטות ניתן יהיה להשתמש בהם לצורך פדיון הבן, וכן כתב חזון איש (יורה דעה סימן ע"ב אות י), וכן כתב הגר"א (יורה דעה סי' שה ס"ק ד). הגר"א הדגיש שהיות שבמטבעות ימינו, גם אלו העשויות ממתכת, שווייה של המתכת מועט, ואין כדאי להתיך את המטבע ולהוציא את המתכת מתוכה, ניתן יהיה להשתמש בהן כשווה כסף ולא ככסף:

ועכשיו אלו היינו באין לשער בכסף המטבע עצמו והנחשת שבתוכו אף ששוה קצת אין לחשוב כלל כמ"ש בנ"ש כי אינו מספיק להתוך הכסף מתוכו והוצאתו וכ"ה ברמב"ם וש"פ החשבון רק לפי הכסף שבתוכו היה החשבון רב אלא שמ"מ יש לחשוב לפי השער שלוקחין כסף מזוקק. ופודין במטבעות לא בתורת כסף אלא בתורת שוה כסף ולכן אינו שוה הפדיון בב' מקומות אף במטבע אחת רק לפי השער של כסף במטבע ההוא שם (ועמ"ש באה"ע סי' ס"ו ס"ו):

על פי דברי הגר"א, מי שמעוניין להשתמש לפדיון הבן במטבעות העשויות מכסף, שהן גם הילך חוקי, יש לפניו שתי אפשרויות: האחת – להשתמש במטבעות אלו בתור כסף ולתת לכוהן מטבעות שמשקל הכסף שבהן מגיע לשלושים דרהם. השנייה – להשתמש במטבעות אלו בתור שווה כסף, ולתת לכהן מטבעות בסכום שבו יוכל הכהן לרכוש שלושים דרהם כסף מזוקק.[31] לגבי חישוב ערכו של המטבע כשווה כסף ר' לעיל[32].

אולם, לדעת החתם סופר, אין להשתמש לצורך פדיון הבן במטבע שכל ערכו הוא רק זה שקבע המלך. החתם סופר מבחין בין עניינים שבין אדם לחברו, ובהם מותר להשתמש במטבעות ימינו בתור כסף, לבין פדיון הבן, שהוא עניין שבין האדם למקום, ובו אין להשתמש במטבעות ימינו בתור כסף::

פדיון שפודין מהקב"ה כי לי כל בכור אלא שהקב"ה נתן פדיונו לכהן אבל עיקר הפדיון הוא מהקב"ה והקב"ה קצב פדיונו ה' סלעים... כסף מזוקק ואפילו נותן לו לכהן מטבע כסף השווה כך ע"י הצורה אינו יוצא י"ח עד שיהיה בהמטבע כסף מזוקק כשיעור הנ"ל מלבד הנחוש' שבתוכו והיינו מטעם הנ"ל דלגבי מעלה אין הצורה נחשבת לכלום והה"נ באנקא"נאטא אפילו יתן מלא ביתו כיון שבשוויים אין בהם כלום רק מפקידת המלכות וזה לא שייך כלפי מעלה[33]

החתם סופר אינו חולק על כך שהמשתמש לפדיון הבן במטבעות שהן הילך חוקי, אם יקח מטבעות שמשקל הכסף שבהן הוא שלושים דרהם, יקיים את מצוות פדיון הבן בכסף. אולם לדעתו אדם זה לא יוכל להתחשב בערכו הנקוב של המטבע לעניין פדיון הבן.

אכן גם לדעת החתם סופר יוכל להשתמש במטבעות אלו בתור שווה כסף בהתאם לשוויין בשוק אספני המטבעות. שווי זה של המטבעות אינו נובע מגזרת המלכות אלא מתנאי השוק, ולעניין זה נחשבת המטבע כמו כל סחורה אחרת ועל כן תוכל להיחשב שווה כסף, גם לדעת החתם סופר.

סיכום

לפי שיטת החזו"א, המקובלת כיום, מתייחסים לכסף של תורה כסוג של מתכת.

על פי זה מקיימים מצוות פדיון הבן על ידי נתינת כסף במשקל של כמאה גרם. כסף זה יכול להינתן לתת הן במטבע המכילה כסף במשקל זה, והן בכסף שאינו מטבע. בהתאם לכך יקבע גם שיעור מחצית השקל שהוא עשירית משיעור חמישה הסלעים של פדיון הבן

לדעת הגר"א והחזון איש ניתן לפדות גם במטבעות הנוהגות כיום. לדעת החת"ס וה'עונג יום טוב', אי אפשר לפדות בערך הנקוב של מטבעות אלו, אולם אם יש למטבעות אלו ערך בשוק אספני המטבעות, אפשר להשתמש בהן לפדיון הבן, ולתת מטבעות שעל פי ערכן בשוק האספנים שוות לכמאה גרם כסף טהור. וראה בהערה לגבי נתינת מחצית השקל במטבעות הנוהגות כיום[34].

אופן חישוב ערכן של מטבעות חז"ל באתר מכון כת"ר

שערי מטבעות חז"ל מחושבים באתר מכון כת"ר בהתאם לשער הכסף בבורסה העולמית והוא מתעדכן אוטומטית בהתאם לשינויים בשערי הבורסה והשינויים בשער היציג של הדולר – בהתאם למסקנתנו בסימן הקודם. באתר אנו מציינים שיש אומרים שצריך להוסיף לשיעור זה את שיעור המע"מ.

אכן למעשה נראה שאף הסוברים שיש ללכת לחומרא לפי השער בו יחיד יכול לרכוש כסף בארץ יוכלו לסמוך על המתפרסם באתר וזאת משום שכמות הכסף על פי נעשה החישוב גדולה מהשיעור המדוייק.

חישוב שיעור מחצית השקל באתר הוא עפ"י מחיר 10 גרם כסף, בעוד שהשיעור המדוייק של מחצית השקל לשיטת הרי"ף והרמב"ם כמוה פסק השולחן ערוך הוא 8.5 גרם כסף (ולשיטת רש"י עוד פחות מכך) – כפי שהבאנו לעיל[35].

הוא הדין ביחס לשיעור חמישה סלעים לפדון הבן: החישוב באתר נעשה עפ"י מחיר של 100 גרם כסף בעוד השיעור המדוייק לשיטת הרי"ף והרמב"ם הוא 85 גרם כסף (ולשיטת רש"י עוד פחות מכך).

נמצא א"כ בשיערוך ערכן של מטבעות אלו כבר הוספנו כ – 19% (לא כולל מע"מ). עפ"י בירור שערכנו יכולים יחידים לרכוש כיום כסף בארץ בתוספות של פחות משיעור זה על המחיר בבורסה העולמית, ועל כן יכולים גם הסוברים שהשיעור הוא בהתאם למחיר בארץ – לסמוך על שיעור המתפרסם ולהוסיף לו מע"מ.

גם כמות הכסף על פיה מחושב שיעור הפרוטה באתר גבוהה מהשיעור המדוייק: החישוב באתר הוא עפ"י שיעור של 0.025 גרם כסף, ואילו השיעור המדוייק הוא 0.022 גרם כסף[36]. כאן מדובר אפוא בתוספת של כ – 14% ממחיר הבורסה (לא כולל מע"מ).

לתרומת זכר למחצית השקל למכון כת"ר - לחץ כאן

 

[1].    בכורות נ ע"א וברש"י שם ד"ה ומשנינן. עפי"ז היו נותנים מאז למחצית השקל שיעור של 12 מעות. אולם ע' רמב"ן עה"ת שמות ל יב שכתב שבימי עזרא הוסיפו על השקל והעמידו אותו על 30 מעות ואז נתנו למחצית השקל שליש השקל שהוא 10 מעות. מדבריו עולה שבכל מקרה היו נותנים למצוות מחצית השקל 10 מעות שהם מחצית השקל של תורה, בלא תלות בשאלה האם סכום זה היווה מחצית השקל שבאותו זמן. דברי הרמב"ן נאמרו בפירוש הפסוק בנחמיה י לג, ועי"ש שמביא גם פירושים אחרים ועל פיהם י"ל שנתנו מחצית השקל גם כאשר השקל יוסף.

[2].    וזו לשון הרי"ף מסכת קידושין דף ו ע"א: "תניא שש מעה כסף דינר מעה ב' פונדיונין פונדיון שני איסרין איסר שני מסמסין מסמס שני קונטריקין קונטרק שתי פרוטות נמצאת פרוטה אחת משמונה באיסר האיטלקי ושיעורה חד ממאה ותשעין ותרין בזוזא דששרנג והוא דינר זהב של ערביים נמצאת פרוטה ע"פ השיעור הזה חצי חכה לפי שדינר של זהב ששה ותשעים חכה"

[3].    ספר כפתור ופרח פרק טז

[4].    וזו לשון הרא"ש, מסכת בכורות, הלכות פדיון בכור: "וה' סלעים הוא שתי אוקיות וחצי שקל למשקל הישר שבקלוני' לפרש"י שפירש במסכת בכורות ובפרשת ואלה המשפטים גבי שלשים שקלים של עבד."

[5].    וזו לשון הרמב"ן שם: "כי כפי דברי רבינו הגדול והגאונים הפרוטה חצי חכ"ה והדינר חכ"ה, והם אמרו שהם צ"ו שעורות, והרי הוא הדינר שקורין בעכו ביזאנד שארדינט שכך הוא שיעורו בכיוון, והוא הוא הששדינג שהזכירו הגאונים שהלעוזות בלעגי שפתם אומרים כן, וכך קורין לבזנאד דינר צורי, וכך כותבין בכתובות שלהן דינרי צורי, כי בצור הקרובה לעכו היו מטביעין אותן. ומשקל הדינר הזה שלושה איסטטלינש, נמצא הסלע י"ב איסטליניש לפי דבריהם, ואינן אלא עשרה כדברי רש"י. ולמדנו שהגוים הללו הוסיפו עליהן שתות, אולי החתיכות הקטנות הנשקלות בבוזאנד הם תוספת, וגופו בעצמו עשרים גרעיני חרוב,"

[6].    ר' שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן רכו: "והרמב"ן ז"ל ראה בארץ ישראל זה השקל משקלו כמו שכתב רש"י ז"ל אבל הגאונים ז"ל שאומרים שהדינר משקל צ"ו חבאת והוא הדינר הזה שהוא יוצא היום. וכ"כ הרמב"ן ז"ל שהוא ראה אותו שם. והוא זה שאומרים הגאונים ז"ל. א"כ יהיו ה' שקלים משקל עשרים זהובי' שהם ג' אוקיות וזה אינו סותר דברי רש"י ז"ל כי השקל שראה הרמב"ן ז"ל אינו אלא שקל של תורה קודם שהוסיפו שתו' שהרי ביד כותיים היה ואינם מחזיקים בדברי חז"ל שהוסיפו שתו'. אבל אחר שהוסיפו שתות והשקל לא היה אלא עשרים מעין עשאוהו כ"ד מעין. א"כ חזרו ב' אוקיות וחצי שכתב רש"י ז"ל ג' אוקיות כדברי הגאונים ז"ל."

[8].    'ומה שכתוב בתורה חמשה שקלים כסף משום דקרא נקט מילתא דפסיקא ולא רצה לכתוב ארבעה חומשי דינר זהב, ומכל מקום חמשת שקלים כסף הוי כאלו נכתב ארבעה חומשי דינר זהב' - שיטה מקובצת, שם בשם הרא"ש.

[9].    רמב"ם, הל' מכירה פ"ו ה"ג; ועי' גם רמב"ם, הל' מעשר שני פ"ה הי"ג; ובדרך אמונה, באור הלכה שם; שולחן ערוך, חו"מ סי' רג סעי' ד; חזו"א, יו"ד סי' קפב ס"ק ג, ד"ה ובתו' (השני). ור' גם לעיל בסמוך לציון להערה 6

[10].   וכבר כתבו הראשונים שהגדרת "טיבעא" ו"פירא" משתנה בהתאם לזמן ולמקום: תוספות, בבא מציעא מה ע"א, ד"ה ושאני הלואה בשם ר"ח; רי"ף, מסכת בבא מציעא דף כו עמוד ב; רא"ש, בבא מציעא פ"ד סי' א

[11].   שו"ע יורה דעה סימן שה סעיף א ועי"ש בבאור הגר"א ס"ק ד.

[12].   שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קפט

[13].   וזו לשונו שם: "ונלע"ד מסברא שצריך לחשוב כפי המקח שהיה בעת שנתחלף הטבעא מכספא לדהבא. ואף שהיו גם שנים שלא הכספא ולא הדהבא היו טבעא ששניהם לא היו חריפים כלל כגון בשנות תרע"ו עד תרפ"ב וא"כ לא נוכל לידע. אבל באמת החלוף מכספא לדהבא לענין חשיבות טבעא היה זה מדינא דמלכותא שמתחלה היה ברוסיא שהוא גם במקומותינו המטבע כסף ולכן היה כתוב אף על מטבעות הנחשת תיבת סערעבראם שהוא פירוש כסף בלשון רוסיא והוא להראות שנחשב המטבע על כסף וכן בכל השטרות של המלוכה היו כותבין רובל סערעבראם ואח"כ נעשה דינא דמלכותא לחשוב על זהב ובכל שטרי המלוכה היה כתוב שצריך לשלם בעד כל רובל מהשטר אחת מחמשה עשר מאימפעריאל שהוא משקל כך וכך זהב... ולכן מאחר שהיו נוהגין ליתן חמשה רובל בפדה"ב צריך ליתן עתה ה' רובל זהב דהזהב לא נתייקר דהוא הטבעא אלא הכסף הוזל וצריך לחשוב בכל מה שישלם כפי הטבעא שהוא בזהב.". תשובה זו נכתבה בתרפ"ג. באותו זמן היה מעבר מהצמדה של המטבע לכסף – כפי שהיה נהוג ברוב מטבעות העולם לאחר מלחמת נפוליון, להצמדה לזהב. מצב זה גרם להוזלה ניכרת של מתכת הכסף, ויחד עם זאת להתייקרות מתכת הזהב

[14].   בשנת תש"ד (1944) התקיימה ועידה בעיירה בריטון וודס בארה"ב, ובה הוחלט שהדולר יהיה המטבע העיקרי של השווקים הפיננסיים, וערכיהם של מטבעות אחרים יחושבו על פיו. עוד נקבע שם כי מחיר אונקיית זהב יעמוד באופן קבוע על 35$. ברור שכל עוד היה הסכם זה בתוקף, היו הדולר והזהב נחשבים 'טיבעא', שהרי כל מטבעות העולם הוצמדו אליהם. הסכם ברטון וודס קרס סופית בשנת תשל"א (1971), והדולר עוד לא הוערך בצורה קבועה מול הזהב. מאותו זמן לא נחשב עוד הדולר 'טיבעא', שהרי שערו השתנה מול הזהב, אך הזהב נשאר 'טיבעא', ולפיו הוערכו כל המטבעות. כל זה היה עד שנת תשל"ג (1973), עת החלה מערכת מבוקרת של שערי חליפין ניידים של המדינות המתועשות. מאותה תקופה בטלה לחלוטין ההצמדה לדולר או לזהב, ומאז אי אפשר לראות לא בכסף ולא בזהב 'טיבעא'. ר' שו"ת אגרות משה, יו"ד חלק ב סימן קיד; ברית יהודה, פרק יח סעיף ג. וכן אמר לי הרב שבתי רפופורט, שלפי שיטת הגרי"מ פינשטיין, משנת תשל"ג (1973) חדל הזהב להיות 'טיבעא'.

[15].   שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קיד

[16].   המנהג היה להשתמש לפדיון הבן במטבע זהב של חמשה רובל. הגרי"מ פינשטיין מביא לכך שני הסברים: "וזה שנהגו בחמשה רובל צ"ע לכאורה דלפי החשבון היה סגי בארבעה רובל... ואולי מפני שלא סמכו ע"ז שכתוב שהוא כסף נקי והוסיפו מחמת זה עד חמשה רובל. ויותר נראה שנהגו כדעת החכ"א שכתב דבר חדש שאף שמצד החשבון סגי בפחות מ"מ צריך ליתן ה' מטבעות ממטבע הגדולה כמו שסובר הרמב"ם בפ"א משקלים לענין מחצית השקל". (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קפט).

[17].   בהערכת שוויו של המטבע לקחנו בחשבון רק את משקל הזהב, והתעלמנו מן העובדה שמדובר במטבע, משום שברור שהיותו מוגדר 'טיבעא' נבעה ממשקל הזהב שבו, ולא מערכו הנקוב. זאת ועוד, בדיקת המטבעות האחרות מעידה על כך שערכן נגזר אך ורק ממשקל הזהב שבהן: מטבע זהב של עשרה רובל, שקלה 8.6 גרם – כמשקל שתי מטבעות של חמישה רובל, מטבע של חמישה עשר רובל, שקלה 12.9 גרם – כמשקל שלושה מטבעות של חמישה רובל, וכן הלאה גם במטבעות האחרות. ר' http://index.goldenm.co.il/ad-category/europe/russia/. נוסף על כך, כפי שהבאנו לעיל מה'אגרות משה', מן הדין די היה לפדות את הבן בארבעה רובל, אלא שנהגו לפדות בחמישה, ואם כך, גם אם נניח ששוויים של חמשה רובל גבוה קצת יותר, ברור ששוויים של ארבעה רובל, שהוא שיעור הפדיון מן הדין – אינו עובר את הסכום שכתבנו.

[18].   יש להעיר שחישוב זה אינו תואם לחלוטין לשיטתו של הגרי"מ פינשטיין באשר לשיטתו ההצמדה צריכה להעשות מזמן בו חדל הזהב להוות "טיבעא", ואילו על פי חישוב זה וכן על פי חישוב ההצמדות הבאות ההצמדה נעשית מזמן המשנה. בחרנו בחישוב זה הן משום נוחות החישוב והן משום שנראה שבסופו של דבר משקף באופן אמיתי יותר את ערכו של מחצית השקל.

[19].   תוספות יו"ט שם.

[20].   ברטנורא שם

[21].   הובא במרדכי מסכת בבא מציעא פרק הזהב רמז רצו: "ר"ת היה מדקדק אדם שהיה רוצה לתת תבואה לפדיון הבן די לו לתת כלי המחזיק אמה על אמה ברום אמה וחצי דאפי' בא"י שהיה (*זול) [*בזול] היה מדה בינונית ד' סאין בסלע דהוה ליה לה' סלעים כ' סאין".

[22].   עפ"י פרסום משרד הכלכלה.

 ר' https://www.gov.il/he/departments/general/flour_rate_calculation

[23].   יש לציין שהערכים עשויים להשתנות בהתאם לשינויים בשער החליפין של השקל לעומת הדולר, וכן בהתאם למחיר הכסף – אך יש להניח שבכל מצב הפערים הגדולים הללו ישמרו.

[24].   ור' גם תחומין יט, עמ' 385 דברי הרב חיים בניש, מחבר ספר "מדות ושיעורי תורה" המשלב בין השיטות שהבאנו לעיל. לדעתו, מלכתחילה, בימי הש"ס, הייתה הגדרת הכסף הגדרה של ערך קבוע ולא של משקל. אלא שלאחר שגלו ישראל מארצם והתפזרו בין האומות, התעורר קושי לקבוע בכל מקום את שיעור המטבע של תורה לפי המטבעות המקומיים, ולכן, כדי לקבוע שיעור קצוב לשיעור המטבע של תורה, קבעו הגאונים את השיעור במשקל מתכת הכסף. שיעור זה הוא השיעור שהזכיר הרמב"ם שהבאנו לעיל.

לדעתו, עשו הגאונים שינוי יסודי בחיובי הממון שבתורה, במעבר מקצבת ערך לקצבת משקל. הוא מוסיף כי מצאנו דבר דומה גם במצוות קידוש החודש, שבה משחדלו לקדש את החודשים לפי הראייה, תיקנו חשבון קבוע.

[25].   ר' ספר החינוך מצוה קה: שיתן כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה בין עני בין עשיר מחצית השקל... והיו מניחין הכל בלשכה אחת שבמקדש ומשם היו מוציאין לקנות תמידין ומוספין וכל קרבן הקרב על הצבור, ונסכיהם, והמלח שמולחין בו את הקרבנות, ועצי המערכה. ולחם הפנים, ושכר העושה לחם הפנים, והעומר, ושתי הלחם, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית. ור' גם רמב"ם הלכות שקלים פרק ד הלכה א. רמב"ן על התורה שמות ל יב.

[26].   מסכת שקלים פרק ב משנה ד

[27].   ומסתבר שזו מקורו של המנהג שהביא הרמ"א בשו"ע או"ח סימן תרצד סעיף א לתת מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום כזכר למחצית השקל.

[28].   רמב"ם הלכות שקלים פרק א הלכה ה: מחצית השקל זו מצותה שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקדש, ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה. ובהשגות הראב"ד שם (ו): מכל מקום לא אמרו שהיו הולכין אחר יציאת המטבעות (אלא במטבעות) אלא היה המטבע מה שהיה אבל הם היו שוקלים לפי שהיו מתי מעט והוצרכו לשקול תחלה דרכונות ועל זה הדרך הלכו בכל שקליהם, ואין השכל נותן שהיה להם בתחלה מטבע של דרכונות והם היו עניים והעשירו.

[29].   המקור לכך הוא בדברי הרמב"ם, בנוגע למחצית השקל לעיל, והביא החכמת אדם (שער רינה וישועה, כלל קנ סעיף א), שיש שנהגו כך, והובא מנהג זה גם בשו"ת אגרות משה, יורה דעה ח"א סי' קפט.; וראה גם חידושי הרי"מ, חושן משפט סי' פו ס"ק ו. נראה שדעה זו מתאימה לשיטת הסמ"ע שהובאה לעיל בסמוך לציון להערה 171.

[31].   שו"ת משנה הלכות טז, סי' קז; ועי"ש, וכן בח"ה סי' קצט, ובח"ו סי' קצא, שדן האם יש הידור לפדות דווקא בכסף ולא בשווה כסף, והאם יש הידור לפדות דווקא במטבע.

[33].   שו"ת חתם סופר ב, יורה דעה סי' קלד. ועי"ש שנשאר בצ"ע. ור' במנחת אשר חלק א סימן מז שתמה על סברת החתם סופר לחלק בין פדיון הקדש ומעשר שני לבין פדיון הבן.

[34].   ואמנם מצאנו שלעניין מחצית השקל אין אומרים 'שווה כסף ככסף', ר' משנה בכורות מט ע"ב; רמב"ם הל' שקלים פ"א ה"א ערוך השולחן העתיד הלכות שקלים סימן פב, וא"כ אם נאמר שמטבעות שלנו דינם כדין שווה כסף לא יוכל לתיתם כזכר למחצית השקל, וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי, (ח"א אורח חיים, סי' יט אות טז, וחלק ב אורח חיים סימן יא), וכן נהג הגרש"ז אויערבאך לתת לזכר למחצית השקל ג חצאי דולר שבזמנו היה מעורב בהן כסף ממש, ואמנם סבר שאין זה לעיכובא. (הליכות שלמה יח ט). ור' בשו"ת אגרות משה יורה דעה ח"א סי' קצ שהוכיח מדין זה, לשיטתו, שכסף של תורה אינו מתכת – silver, אלא מטבעות – money, עי"ש וא"כ יוכל לתת מטבעות הנוהגות כיום שדינם כדין כסף ולא כדין שווה כסף, וכן כתב במנחת חינוך מצווה קה שיכול לתת מטבע גם אם אינה של כסף. ומ"מ גם אם נאמר שדין המטבעות שלנו כדין שווה כסף ניתן יהיה להשתמש בהן, דהנה רש"י בבכורות נא ע"א ד"ה מצרפין הביא מהירושלמי שקלים שמה שאין להביא שווה כסף הוא מדרבנן "שמא יזול ונמצא הקדש מפסיד", ועפי"ז כתב החזון איש  (חושן משפט סי' טז ס"ק טו), שאף שזהב נחשב 'פירא' ולא 'טיבעא', בכל זאת אפשר לתת מטבע זהב, משום שאין דרכו להוזיל כמפורש ברמב"ם (הלכות שקלים פרק ב הלכה ד), לפיכך יש לומר שגם במטבעות שלנו, אף אם מבחינת ההלכה נחשבים כשווה כסף, מכל מקום היות שמדובר במטבעות שאין דרכם להוזיל, יכול לתיתם. ור' בילקוט יוסף, מועדים עמ' 312, הערה י, שכתב שאף לדעת המחמירים, בנידון דידן שהוא רק זכר למחצית השקל - אין להחמיר כלל. ור' בעניין זה גם מאמרו של הרב יהושע פרידמן, קיום מצוות מחצית השקל בכסף של ימינו, תחומין לד עמ' 479.