1. האיסורים החלים במכירת מוצרים פגומים

   א. המוכר מוצר פגום שעלול להזיק נזק גופני, עובר בזמן המכירה, מלבד האיסור של מכירת מוצר פגום (כמפורט בדף נפרד באתר זה), גם על האיסור של "לא תשים דמים", ועל האיסורים של סיכון הזולת.

   ב. אם המוצר גרם נזק גופני או ממוני, עבר המוכר למפרע על איסור "לא תעמוד על דם רעך" ו-"בל תשחית" ועל הציווי "השב תשיבם", "והשבותו לו", "לא תוכל להתעלם", וכן על האיסור "לא תגזול", ועל מה שלימדתנו התורה מהכתוב "וציוה הכהן ופינו את הבית", וכן על "ואהבת לרעך כמוך."

   ג. כמו כן, המוכר עובר על האיסור "לפני עור לא תתן מכשול".

   ד. אם ידוע לאדם בוודאות על חנות בה נמכרים מוצרים פגומים שעלולים להזיק, אפילו אם הוא לא ראה זאת בעצמו, והוא יודע שחבירו מתכונן לקנות שם, חייב להודיעו כדי להצילו מנזק. יש לציין, כי המודיע אינו מחויב להוכיח תחילה את בעל החנות, אם אין המודיע רואה תועלת בכך.

   ה. כמו כן, עליו לדאוג ליידע את הרבים על כך, כגון, בימינו, ע"י פרסום ברשתות חברתיות. אם יש באפשרותו ויש תועלת בכך, יזהיר לפני כן את בעל החנות שיסיר את המוצרים הפגומים מן המדפים.

   ו. אסור לאדם להשהות ברשותו מוצר שעלול להזיק אלא אם כן הוא נעל אותו במקום שאין לאנשים גישה אליו וכיו"ב, או שנקט באמצעי ביטחון שימנעו את האנשים מלהינזק מההמוצר.

   ז. אדם העובד כשכיר בחנות המוכרת מוצרים פגומים שעלולים לגרום נזק גופני או ממוני למשתמש בהם, חובה עליו ליידע את הקונים על כך, כולל פרסום ברבים, כדי להימנע מאיסור גרימת נזק. חובה זו חלה עליו גם אם קיים חשש שהוא יאבד בשל כך את פרנסתו.

2. הגדרת מוצר כמוצר שעלול להזיק

   א. אמת המידה הקובעת אם המוצר מוגדר "מוצר שעלול להזיק", אשר חלות הגבלות על שיווקו, היא רמת הסיכון שיש במוצר. אם החשש רחוק ודומה לחשש נזק מבהמה דקה כשהרועה נמצא בקרבת מקום – אין הוא כלול בהגדרה הנ"ל, ואין הגבלה בשיווקו, אבל אם החשש קרוב יותר, ודומה לחשש הנזק של מי שופכין ברה"ר – שיווקו מוגבל.

   ב. כשם שלגבי הגדרת מוצר פגום, מתחשבים ברוב בני אדם ע"מ לקבוע אם המוצר בכלל זה (כמפורט בדף נפרד באתר זה), כך מסתבר גם לגבי נידון זה, שאם ידוע לבעל העסק שרוב בני אדם בין ציבור הקונים מבעל העסק ימנעו מלרכוש מוצר כזה בשל החשש שיש בו, אסור לשווקו, אבל אם החשש רחוק ורוב בני אדם יקנו אותו למרות החשש, אין לאסור לשווקו.

   ג. גם אם המוצר הוא ברמת סיכון שאינה גבוהה, אסור להשתמש בו, ונלמד מהכתוב- "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".

   ד. כמו כן, אסור לשווק מוצר זה גם למי שמוכן לקחת על עצמו את הסיכון, כי בשיווק מוצר כזה יעבור המוכר על איסור לפני עור לא תתן מכשול, כיון שאסור לאדם לחבול בעצמו.

   ה. אם החשש שמא אדם יינזק מהמוצר הוא חשש רחוק, והקונה מודע לכך, מותר לו לקחת סיכון זה על עצמו כשהוא עושה זאת לצורך פרנסתו וכיו"ב, ולכן באופן זה מותר למוכר למכור לו מוצר כזה.

   ו. הקונה מוצר שעלול להזיקו ולוקח על עצמו את הסיכון, נחשב כמי שמחל מראש על התשלום הנובע מחמת הנזק שעלול לקרות לו.

   ז. נחלקו המפרשים אם רשאי אדם למחול על צערו ואז לא ייחשב הדבר לאיסור לאדם המצערו – י"א שרשאי וי"א שרשאי רק למחול על התשלומים, אבל אינו רשאי למחול על האיסור.

   ח. קנה מוצר וראה שהוא פגום ועלול להזיק למשתמש בו, רשאי להחזיר אותו לחנות כדי לקבל החזר כספי, אע"פ שקיים חשש שהמוכר ימכור את המוצר לאדם אחר שעלול להינזק בו.

1. כאשר רגילים להסתמך על המוכר

   א. בתחומים שבהם בדרך כלל מסתמכים על המוכר, כגון רוקח, אם הקונה קנה תרופה פגומה וניזוק (והרוקח לא אמר שלא יסתמכו עליו) – אם הרוקח אינו מומחה – חייב לשלם לקונה תשלומי נזיקין. אם הרוקח מומחה וטעה טעות שיש להגדירה כ-"אונס" (טעות חריגה שלא ניתן היה לצפותה) – פטור.

   ב. אם הרוקח הוא מומחה וטעה מחמת רשלנות, כגון שהיה עסוק בענין אחר ולא התמקד בשאלת הלקוח, הרי זה נחשב פשיעה (=רשלנות) והוא יהיה חייב.

   ג. אם הוא מומחה כללי באותו תחום אבל לא באופן פרטי למוצר שנקנה, אינו נחשב מומחה.

   ד. אולם, הגדרת "מומחה" לעניין זה נקבעת לפי המקובל בציבור. לפיכך, ייחשב רוקח שסיים לימודי רוקחות בדרך כלל כמומחה, אף אם יש מהם שאינם בקיאים.

2. כאשר אין רגילים להסתמך על המוכר

   א. בחנות לביגוד וכיו"ב, שבה בדרך כלל אין מסתמכים על המוכר, והקונה שאל את המוכר – בין אם המוכר מומחה ובין אם אינו מומחה – פטור המוכר, כיון שאין כל הכרח להניח שהקונה סמך עליו, ולכן אפילו אם המוכר היה רשלן – פטור, כיון ש הקונה לא היה צריך לסמוך עליו.

   ב. אולם, אם הקונה אמר למוכר בפירוש שהוא סומך עליו, יתחייב המוכר במקרה של רשלנות. והיינו – אם הוא אינו מומחה, יתחייב בכל מקרה, כיון שלא היה צריך לחוות דעה בדבר שאינו בקי בו. ואם הוא מומחה, יתחייב רק במקרה בו מוכח באופן ברור שהייתה רשלנות.

3. מוכר שנתן עצה מוטעית

   א. מוכר הציע לקונה מוצר שאינו מתאים למטרה שייעד הקונה וכתוצאה משימושו של הקונה נגרמו נזקים: בין אם המוכר מומחה ובין אם אינו מומחה, אם סיבת הטעות נובעת מרשלנות של המוכר, המוכר יהיה חייב בכל מקרה.

   ב. זאת, מפני שכאן המוכר הוא שהציע לקונה, ולכן נחשב כאילו המוכר אמר לקונה סמוך עלי (אלא א"כ אמר בפירוש שלא יסמוך עליו).

4. ההכרעה במקרי ספק

   א. כשארע נזק, וקיים ספק אם הנזק נבע מכך שהמוצר פגום, וכן בספק לגבי מומחיותו של המוכר –

      1) אם הקונה כבר שילם, על הקונה להוכיח שהמוכר חייב לשלם, על-בסיס תנאי החיוב שפורטו לעיל.

      2) אם הקונה טרם שילם, על המוכר להוכיח שהוא פטור, כנ"ל.

   ב. זו תהיה גם ההלכה אם אי אפשר להגדיר את סיבת הטעות, האם נבעה מרשלנות, או מ דבר שהמוכר לא היה אמור המוכר להעלות על דעתו.

5. מוניטין, פרסומת ומוצרים פגומים

הקונה מוצר מחנות הידועה באיכות הגבוהה של מוצריה, או הקונה מוצר שמקורו בחברת ייצור ידועה שמקובל להשתמש במוצריה בגלל טיבה הידוע, והשתמש וניזוק כתוצאה מפגם שהיה במוצר, יש לחייב את בעלי החנות או בעלי החברה בתשלום הנזיקין אף אם אין החנות או חברת הייצור מפרסמים שמוצריהם באיכות גבוהה.

6. מכירת מוצרים פגומים ברשלנות או בזדון

   א. מוכר שהניח מוצרים פגומים בין השלימים כדי למלאת את המדפים, מתוך כוונה שלא למכרם, והגיע קונה ובידו מוצר פגום והניח את הכסף בדלפק ויצא במהירות מהחנות, והשתמש במוצר וניזוק, אין לחייב את המוכר בתשלומי הנזיקין. זאת, מפני שהקונה יכול היה לבדוק אם המוצר פגום ולא עשה כן.

   ב. קונה שהסתמך על החנות שמוכרת מוצרים תקניים, ומחמת שכחת המוכר ארע שמוצר פגום הונח זמנית בטעות במקום המיועד למכירה, מתוך כוונה להסירו משם במהירות, והקונה קנה אותו וניזוק, אין לחייב את המוכר.

   ג. מוכר שידע שהמוצר פגום ואעפ"כ מכרו, וכתוצאה מהפגם אירעו נזקים לקונה שהשתמש במוצר, יש לחייב את המוכר בתשלום המוצר ובתשלום הנזיקין. זאת, גם אם היתה לקונה אפשרות לגלות את הפגם והוא נמנע מכך.

   ד. מוכר שמכר ביודעין מוצר פגום שגרם תוך כדי שימושו לנזקים, אם שימושו של הקונה היה לצורך אישי, המוכר מתחייב בתשלום כל הנזקים. אם השימוש היה למטרות רווח, יש לפטור את המוכר מתשלום הנזקים, דהיינו מהחזר ההוצאות שהוציא הקונה עבור המוצרים שניזוקו כשהשתמש בהם יחד עם המוצר הפגום. אמנם חייב הוא להחזיר את דמי המוצר לקונה כדין מקח טעות.

   ה. במקרה בו המוכר היה מזיד, אין לפטרו בטענה שהיה חייב למכור מוצרים מסוג זה (אמנם תקינים) לתועלת הציבור או לפרנסתו, אבל אם היה שוגג מקובלת טענה זו שלא להחשיבו לרשלן.

   ו. במקרה בו ארע הנזק מחמת אי עשיה, כגון שהמוכר לא הודיע לקונה שהמוצר פגום ואסור בשימוש, אין להוציא ממון, אבל אם תפס הניזק אין מוציאים ממנו.

   ז. במקרה בו המוכר או היצרן ידע שהמוצר פגום ועלול להזיק את המשתמש בו, אין לפטור אותו בטענה שהניזק הביא על עצמו את הנזק.

   ח. במקרה של נזק שארע מחמת שגגה או אונס, ראוי לתלמידי חכמים ואנשי מעשה לשלם לפני משורת הדין אע"פ שמעיקר הדין פטורים לגמרי.

7. חובת הבדיקה של הקונה ושל המוכר

   א. בחנות אשר הלקוחות באופן כללי מסתמכים על המוכר שיספק להם סחורה טובה, וכתוצאה מקושי גדול שיש למוכר בבדיקת הסחורה נקנה מוצר פגום שהזיק למשתמש בו בגופו או בממונו, והקונה ג"כ היה יכול לעמוד על כך שהמוצר פגום – אין לחייב את המוכר.

   ב. קונה שהשתמש שימוש רגיל במוצר או שפעל על פי הוראות המוכר, וארע לו נזק מחמת פגם שהיה במוצר או מחמת אי התאמת המוצר, והיה ביד הקונה לברר –

      1) במוצר בו לא שכיחים פגמים – אם הקונה השתמש בשימוש רגיל שאין בו נזק, חייב המוכר בתשלומי נזקו.

      2) במוצר בו שכיחים פגמים – המוכר פטור.

   ג. מוכר שהקונים סומכים על טיב סחורתו, ומכר מוצר פגום או שאינו מתאים, ולא היה לו להעלות זאת על דעתו וארע נזק, פטור מתשלום.

   ד. המזיק בגרמא, באופן בו חייב בידי שמים, דהיינו כשהנזק ארע כתוצאה מרשלנות, צריך לעשות תשובה על מעשיו וזאת ע"י שיפייס את הניזק או בדברים או בתשלום ובלבד שיתרצה הניזק. אם לא עשה זאת אפשר להפעיל עליו לחץ ע"י הכרזה בבית הכנסת על מעשיו ולכנותו רשע ועבריין.

8. נזק שנגרם ממוצר השונה מהסיכום בין הצדדים

   א. המוכר חייב בתשלומי הנזק שארע כתוצאה מהספקת סחורה שונה מהגדרת הקונה.

   ב. הודיע הקונה למוכר שהוא קונה את המוצר למטרה אחרת ממה שרצה באמת, וסיפק לו המוכר מוצר שונה ממה שביקש, ומחמת זה אירעו נזקים גדולי מהנזקים שהיו אמורים לקרות אילו היה משתמש למטרה שאמר למוכר, אין לחייב את המוכר במלא התשלום, אלא כפי תשלום נזק הרגיל, כמפורט לעיל.

9. מקרי נזק שונים

   א. אם נרכש מוצר חשמלי פגום אשר כתוצאה מהפעלתו ע"י הקונה ארעה שריפה, יש להסתפק אם ניתן לחייב את היצרן או המוכר משום אש, אבל אם המוכר היה מודע לפגם או שהיה רשלן ביחס לזה, יש לחייבו. אם היה שוגג, לא ניתן לחייבו.

   ב. אם ארע נזק כתוצאה מפגם באחסון: אם הפגם באחסון ארע בסיבת אונס, אין לחייב את היצרן, אבל אם ארע מחמת רשלנות, חייב על הנזיקין. אם ארע מחמת שכחה וכד', באופן שאינו אנוס ואינו פושע, צ"ע.

   ג. מבנה רעוע שנפל וגרם לנזקי גוף ורכוש, או מתקן לא בטיחותי שאירעו נזקים בגינו, כגון מתקן המיועד למשחקי ילדים, אם הנזק ארע לביגוד או לכלים וכד', פטור, אבל חייב על נזקי גוף האדם.

10. בגדים שהתלכלכו

   א. קנה רכב שנצבע קודם הקניה ולא נקלט הצבע היטב, וכתוצאה מכך התלכלכו והתקלקלו בגדי הקונה או בגדי אנשים אחרים שהתחככו בו: אם ניתן להגדיר את סיבת הנזק כרשלנות, יש לחייב את המוכר.

   ב. אם בעל הרכב אינו מוגדר במעשה זה כפושע אלא כשוגג או אנוס, אין לחייבו מדינא דגרמי אלא יש לדון אם ניתן לחייבו מדין בור. לכן אם הבגד התלכלך באופן בו לא ניתן ללבשו וגם לא ניתן להחזירו לקדמותו, פטור המוכר לכו"ע.

   ג. אם התלכלך באופן בו לא ניתן ללבשו אבל ניתן להחזירו לקדמותו ע"י כיבוס וכן אם התלכלך באופן בו ניתן עדיין ללבשו נחלקו ראשונים, ולכן ואי אפשר לחייבו.

   ד. אדם שקנה חומר לניקוי בגד או לצביעתו, וכתוצאה מפגם במוצר ניזוק הבגד כיון שנזק שארע כתוצאה מפעילות חומר כימי נחשב נזק בור, לכן אי אפשר לחייב על הבגדים שניזוקו. אמנם אם הקניה ארעה מחמת פשיעתו של המוכר, יתחייב מדינא דגרמי.

   ה. מקומות ציבוריים שעובדי ניקיון ניקו ע"י חומרים כימיים ולא שטפו היטב, ונשארו שאריות מחומרי הניקוי, ואח"כ באו אנשים ובגדיהם התקלקלו כתוצאה ממגע בחומרי הניקיון, אין לחייב על זה, כיון שנחשב למזיק בור שפטור על הכלי, אלא א"כ הדבר ארע מחמת פשיעה או שיש תקנה שבעלי המקום יתחייבו על הנזקים שארעו שם.

   ו. דנים בזמן הזה בדיני נזיקין של בור ואש, ולא יוכל הנתבע לטעון "קים לי" כשיטות הסוברות שלא דנים.

   א. על-פי ההלכה חייב מזיק לשלם על נזק, אבל נזק שאינו ניכר בצורה גשמית, נקרא "היזק שאינו ניכר", והחיוב עליו שונה, כמפורט להלן.

   ב. מכשיר אלקטרוני שהוזק בנזק שאינו נראה לעין, הנזק נחשב נזק ניכר שחיוב התשלומים עליו הוא מדין תורה כשאר נזיקין.

   ג. טבח שעירב בתבשיל מוצר מזון שאינו כשר –

      1) אם בשעת העירוב היה ניכר שמדובר במזון שאינו כשר, הרי זה נחשב לנזק רגיל.

      2) אם לא ניכר שהמזון שהתערבב הוא אינו כשר אין להחשיב את הנזק כנזק רגיל, אלא נחשב היזק שאינו ניכר שחיובו מדי קנס, ובזה גובים מהמזיק עצמו ולא מיורשיו. לעומת זאת, בנזק רגיל גובים גם מהירושים.

      3) אם המזון שערבב אינו אסור מעיקר הדין אלא מטעם חומרא, נחלקו הפוסקים אם נחשב היזק ניכר או שאינו ניכר.