מכון כת"ר

טוען...

שאלה:
מקרה תאורטי:

מקרה של אדם (להלן – א') שעוסק במסחר זעיר (מכירת מצות) בשני ישובים שונים. לאחר שנתיים שא' מוכר באותם שני מקומות מישהו אחר (להלן – ב') משתמש באותו מוצר בדיוק שא" מוכר על מנת להיכנס לאחת ממקומות המכירה. א' מחליט שלא להתערב.
לאחר שנה, לקראת זמן הפסח א' החל כרגיל לסחור בשני מקומות המכירה שלו. לאחר מספר ימים ב' פונה לא' ודורש ממנו להפסיק למכור באזור המשותף שהם מוכרים בו. על מנת לזרז את א" הוא מאיים שאם א" לא יסגור את נקודת המכירה, הוא יפגע בפרנסתו על ידי כניסה לשוק של א' בישוב השני שבו א' מוכר.

נתונים נוספים:
– שני הישובים השונים שא" מוכר בהם רחוקים אחד מהשני באופן משמעותי (למעלה משעה)
– המקרה אינו נוגע לי אישית. התבקשתי לברר את הנושא על ידי מי שהנושא נוגע לו.

ועכשיו לשאלה:
האם ב" נוהג באופן תקין כאשר הוא מאיים לפלוש לנקודות המכירה של א' ועוד עם אותו מוצר?

במידה שב' אינו נוהג כתיקונו, האם יש לא' עילה לתבוע את ב' בבית דין?

תודה רבה וישר כוחכם!

תשובה:
שלום,

ראשית חשוב לציין שאיני פוסק הלכה למעשה במקרה זה משום שלא שמעתי את שני הצדדים, וגם איני יודע את כל הפרטים. על כן אתייחס לנושא באופן עקרוני בלבד.
באופן עקרוני אם אדם מוכר במקום מסויים אין לאחר להכנס ולמכור באותו מקום אלא אם כן מדובר בשוק גדול שיש בו בכדי לפרנס את שניהם.
לכן אם מדובר בישוב קטן שיש בו כמות קטנה יחסית של לקוחות פוטנציאלים יהיה אסור לשני להכנס לאותו מקום.
כל זה אם השני מציע סחורה באותם תנאים, אולם אם השני מציע סחורה בתנאים השונים באופן משמעותי מהראשון, למשל מחיר זול יותר באופן משמעותי, או איכות טובה יותר באופן משמעותי וניכר – מותר לו להכנס.

לגבי תביעה בבית הדין, העדיפות היא כמובן שיסתדרו ביניהם ולא ינקטו לשון איומים בודאי כאשר מדובר במכירת דברי מצווה.
אם לא מצליחים להסתדר, הרי לענ"ד יש עילה לתבוע בבית הדין.

כל טוב
שלמה אישון
השאלה נענתה ע"י