הרב שלמה אישון
עם סיום שנת השמיטה, בעוד מספר שבועות, נשמטים על פי ההלכה כל החובות שזמן פרעונם הגיע וטרם נפרעו. שמיטת החובות מפנה את תשומת הלב לסוגיית חדלות הפרעון בכלל, הן של יחידים והן של תאגידים והמדיניות הראויה בנושא זה. הכנס השנתי של מכון כת"ר שיתקיים בע"ה בכג אלול (7/9) ברעננה יעסוק גם הוא בכך.
בעניין זה יש לציין את התיקון לחוק ההוצאה לפועל (מתן הפטר לחייב מוגבל באמצעים) (הוראת שעה), התשע"ה – 2014. אשר התקבל לאחרונה בכנסת. מדובר בהצעת חוק ממשלתית, המסמיכה את רשמי ההוצאה לפועל ברשות האכיפה והגבייה, בהוראת שעה לשלוש שנים, לתת הפטר ל"חייבים מוגבלים באמצעים" שהליכי הגבייה מולם אינם צפויים להביא תועלת משמעותית לנושים. התיקון בא לסייע לכ- 22 אלף חייבים שמטופלים כיום במערכת ההוצאה לפועל ואשר הוכרזו כחייבים מוגבלים באמצעים. התיקון מתמקד בחייבים מוגבלים באמצעים, מחוסרי נכסים, שהסתבכו בתום לב בחובות, שעומדים בצו החיוב בתשלומים, אך גם עמידתם בו לא תביא לשיקומם. זאת, הן מאחר שהתשלומים לא מכסים את הריבית וגם לנוכח העובדה שיידרשו לעיתים עשרות שנים לפרעון החוב, כאשר בתקופה זו אותם חייבים נאלצים לשאת בעול של הגבלות שונות המוטלות עליהם מכח הדין, שאינן מאפשרות להם לשקם את חייהם ולצאת לדרך חדשה.
כפי שהסבירה שרת המשפטים, העיתוי לחוק הוא סיומה של שנת השמיטה הכוללת גם שמיטת חובות ואשר תכליתה הוא לאפשר ללווה להתחיל את חייו מחדש, ולא לשקוע בחובות שלא יוכל לצאת מהם.
צודקת לחלוטין שרת המשפטים בדבריה אודות תכליתה של מצוות השמיטה, אך יש להדגיש כי מעבר לרעיון הכללי, אין לחוק זה ולמצוות השמיטה ולא כלום. תקנת הפרוזבול שהתקין הלל הזקן מאפשרת לכל נושה לעשות לפני ראש השנה הבעל"ט פרוזבול בו ימסור את חובותיו לבית הדין, ולאחר מכן יוכל לגבות את חובו ללא כל הגבלה.
לאחר שעשה המלווה פרוזבול מחוייב הלווה לפרוע את חובו כאילו לא היתה שנת שמיטה כלל, ויחולו עליו דברי הרמב"ם הכותב: "כשיתבע המלוה הלואתו אף על פי שהוא עשיר והלוה דחוק וטרוד במזונות אין מרחמין בדין אלא גובין לו חובו עד פרוטה אחרונה מכל מטלטלין שימצאו לו, ואם לא הספיקו המטלטלין גובין לו מן הקרקע… " (הלכות מלווה ולווה פרק א)
בהקשר לכך ראוי להביא גם את דברי הרמב"ם בספר המצוות: "והמצוה הרע"ז היא שהזהיר הדיין מחמול על עני בדין אבל ידין לו הדין באמיתו לא על צד החמלה עליו אבל ישווה בין העשיר והעני להכריחו לפרוע מה שהוא חייב. והוא אמרו יתעלה: 'ודל לא תהדר בריבו'".
אין להסיק מכאן שההלכה אינה מתחשבת במצבו הכלכלי של החייב. נהפוך הוא, ההלכה דורשת מן המלווה רמה גבוהה מאד של התחשבות, ואוסרת לתבוע את הלווה לשלם כאשר הוא חדל פירעון: "כל הנוגש העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו עובר בלא תעשה שנאמר לא תהיה לו כנושה… אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו אפילו לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו אף על פי שאינו תובעו…" (רמב"ם שם). המלווה נדרש, על פי ההלכה, לרמה מוסרית גבוהה לאין ערוך מהמקובל בשיטת משפט אחרות, כניסוחו של הרש"ר הירש (שמות כב): "באומות העולם משתמט הלווה מעיני המלווה, ואילו בישראל אומרים למלווה שלא יעבור לפני הלווה ויחסוך ממנו עגמת נפש ועלבון!".
אולם בשתי נקודות בולט ההבדל שבין הדרך בה מתחשבת ההלכה בחייב חדל הפירעון, לבין הקביעה שבחוק: א. בהגדרה מהי חדלות פירעון: על פי ההלכה הלווה חייב לפרוע מכל מה שיש לו והוא רשאי להשאיר בידו רשימה מינימאלית של דברים הדרושים לו בלבד: "ונותנין לו מן הכל מזון ל' יום וכסות י"ב חדש… ומטה לישב עליה ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם…ואין נותנין כלים כאלו לאשתו ובניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהם, ונותנין לו סנדליו ותפליו.." (רמב"ם שם), בחוק, לעומת זאת, מדובר ברשימה מורחבת של מיטלטלין הדרושים לחייב ולבני ביתו אשר מהם לא ניתן לגבות את החוב.
ההבדל השני הוא בכך שעל פי ההלכה אין מקום ל"צו הפטר" הקיים בחוק. גם כאשר הלווה הינו חדל פירעון, אין החוב נפקע וברגע שיהיה באפשרותו – חייב יהיה לשלם. החוק, לעומת זאת, פוטר לחלוטין את החייבים העונים על הקריטריונים שקבע, והם יהיו פטורים מלפרוע את החוב גם כאשר ישתפר מצבם הכלכלי.
לאור האמור מתעוררת השאלה האם החוק החדש, המכונה חוק השמיטה, ואשר אמור לבטא את ערכי שנת השמיטה, תקף ומחייב על פי ההלכה. במילים אחרות, האם חייב, אשר יקבל הפטר על פי החוק החדש, יפטר גם על פי ההלכה מתשלום חובו, או שמא יחשב על פי ההלכה כגזלן אם ינצל את הפטור שהעניק לו החוק ולא יפרע את חובו גם כאשר ישתפר מצבו הכלכלי.
פוסקי ההלכה נחלקו בשאלה האם יש לומר על פי הלכה "דינא דמלכותא דינא" בכל הנוגע לחוקי פשיטת הרגל.
רבי מרדכי יעקב ברייש, (חלקת-יעקב חו"מ לב) סבור שחוקי פשיטת הרגל אינם תקפים על פי ההלכה: "אין לנו להשגיח על דין דערכאות שהוא נגד דין התורה, ולומר שהוא מחל על ממונו אף שלא מחל לעולם… משום תקנת בני המדינה אמרינן דינא דמלכותא דינא, בנידון דנן – איזו תקנת בני המדינה יש בזה, לגזול ממונו מפני שאין ללוה לשעה לשלם?! אחר כך ישלם וישלם! "לא תהיה לו כנושה" בשעה שאין לו כתוב בתורה הקדושה, אבל לא שיופטר מפני זה לשלם אף כשיש לו אחר כך."
לעומתו סבור ר' משה פינשטיין (אגרות-משה חו"מ ח"ב סב) כי מדובר בחוקים המהווים "תיקון בני המדינה" אשר יש מקום לתת להם תוקף גם על פי ההלכה: "הדינים שקבעה המלוכה לאם אחד ירד מנכסיו ואין בכחו לנהל עסק שלו שקורין פשיטת רגל… הוא מהדינים שנוגע לכל אנשי המדינה, וממילא הוי… דינא דמלכותא…"
אך נראה שאין ללמוד מעמדתו של ר' משה פינשטיין בנוגע לחוק פשיטת הרגל, שיש לתת תוקף הלכתי גם לתיקון האחרון לחוק הוצל"פ, וזאת משתי סיבות: א. חוק פשיטת הרגל היה קיים בעת מתן ההלוואה, כך שניתן לומר שהמלווה הלווה על דעת כן שהחוק יחול על החוב, זאת לעומת התיקון לחוק ההוצאה לפועל, שלא היה קיים בשעת ההלוואה, וממילא לא ניתן לומר שההלוואה ניתנה על דעת כן. ב. חוק פשיטת הרגל מטפל באופן חלוקת הנכסים בין הנושים השונים ומבחינה זו ניתן לראות בו תיקון בני המדינה, זאת לעומת החוק החדש שעוסק אך ורק במחיקת החוב.
על כן נלע"ד שטוב היה אילו החוק לא היה מוחק את החוב, אלא מטפל בריבית ההוצאה לפועל הגבוהה. ריבית זו, כאשר היא נגבית מחייבים הנוהגים בתום לב – אסורה על פי ההלכה (אא"כ מדובר בהלוואה עפ"י היתר עסקא). טוב היה אפוא אילו היה החוק מוחק (גם רטרואקטיבית) את הריבית על החוב כשמדובר בחייבים שאין מקום לקנסם בגין התנהגותם, ומשאיר בעינו את סכום ההלוואה הנומינאלי (או מוצמד למדד) אותו יצטרך החייב לפרוע.
חוק כזה, אילו היה נחקק, היה תואם לא רק את רוח שנת השמיטה, אלא גם את ההלכה אשר מחד, אוסרת את הריבית באיסור חמור, ומאידך מטילה על האדם חובה מוחלטת לפרוע את חובו.