דף הבית - ניירות עמדה - ניתוק מים לחייבים
ניירות עמדה

ניתוק מים לחייבים

 | ז' אייר תשע"ד
בתקופה האחרונה נדונה הצעה לאסור על תאגידי מים וביוב ועל רשויות מקומיות לנתק את אספקת המים למשק בית בשל היעדר תשלום על השימוש במים . הטענה כנגד ניתוק מעין זה הנה כי מדובר בהנהגה פסולה, שכן אין בפעולת הניתוק משום גבייה של החוב אלא רק בענישה של החייב על אי התשלום בעבר. זאת, בייחוד בשל הטענה כי רבים מהחייבים מצויים במצוקה כלכלית קשה, אשר בגינה אין ביכולתם לעמוד בתשלום צריכת מים החל עליהם . לעומת זאת, טוענים תאגידי המים כי מבחינה מעשית, קיים קושי רב באפשרויות הגביה הרגילות במקרה של חוב מים, כך שבהיעדר אפשרות לנתק מים לחייבים, ייווצר קושי משמעותי לספק מים לכלל האוכלוסיה, בשל הגירעון התקציבי שייגרם בשל אי גביית החובות. מכון כת"ר לכלכלה עפ"י התורה, התבקש לחוות דעתו בנושא זה. חוקרי המכון נדרשו לשאלות מרכזיות אלו: א. מה הוא מקומו של השלטון בתחום המים? ב. האם מותר לנתק מים למי שאינו משלם את חובו בגין תצרוכת מים? ג. מה היא הדרך העדיפה לטיפול בנושא תשלומים על שימוש במים?

הבעלות על מקורות מי שתיה

ברובד ההלכתי המהותי, הבעלות על מקורות מי שתיה בארץ ישראל תלויה במיקומם ובתהליך יצירתם. מקורות מים הממוקמים ברשות הרבים מצויים בניהול שלטוני ברמה הקהילתית[1], ואילו מקורות מים המצויים במקרקעין פרטיים[2], הם בבעלות בעל המקרקעין, מלבד במקרה של מעיין שפרץ בעצמו לפני הקרקע, ללא צורך בעבודה של בעל המקרקעין, ואשר קילוח מימיו יצא אל מחוץ למקרקעין פרטיים אלו, אשר לגביו קיימת זכות שימוש זהה של כל בני העיר, ללא זיקה שלטונית כלשהי[3].

לעומת זאת, על-פי המציאות החקיקתית הקיימת כיום במדינת ישראל, מצויים כל מקורות המים בשטחי מדינת ישראל בבעלות גמורה של השלטון, ובהקשר הנוכחי, יש להתייחס להצעה שהוזכרה בתחילת הדברים, הנוגעת למציאות זו.

 

תפקידיו של השלטון בתחום הספקת מים

על-פי ההלכה, אחראים מוסדות הקהילה המקומית ובית הדין המקומי על הקמת ותפעול מערכת מים וביוב[4]. מאידך גיסא, אין מקור הלכתי לטיפול של השלטון המרכזי בתחום המים. לפיכך, נראה כי יש להפקיד תפקיד זה בידי הרשות המקומית, או בידי תאגיד מים המוקם מטעמה ועל-ידה, על-פי הוראות חוק תאגידי מים וביוב[5]. אמנם, בשל אופיו של תחום המים, בו רשויות מקומיות רבות משתמשות יחדיו במשאבי מים, יש מקום לתיאום של הטיפול המקומי של רשויות שונות בנושא זה, כפי שנעשה גם במצב הקיים, באמצעות תאגידי מים איזוריים[6].

 

החיוב ההלכתי לשלם על צריכת מים

האחריות על הטיפול בתשתיות המים ובאספקתם מוטל על מוסדות השלטון, או גוף נפרד מטעמם, כאמור, ואילו המימון לכך מקורו במיסוי ייעודי לתפקיד זה המוטל על כל בני העיר[7]. חלוקת נטל המס בין התושבים תלויה בעיקרה בצריכה, תוך שקלול  האיזון בין הטלת מס שוויוני לבין התחשבות במצבו הכלכלי של כל תושב[8].

בדורותינו, מהווים תשלומי המים תחליף ראוי למס ייעודי, כאמור, לאחר העברת האחריות על תחום המים לתאגידי המים, והפרדת תקציבי המים מיתר תקציבי הרשות המקומית. לפיכך, אין כל מקום לפטור אדם מתשלום זה, המוטל עליו מתוקף היותו תושב המקום[9].

 

 

ניתוק מים בשל אי תשלום

לאור האמור לעיל, דינו של אדם שאינו משלם את תשלומי המים המוטלים עליו, ככל אדם שאינו פורע חיוב כספי המוטל עליו, ולנושה (הרשות המקומית או תאגיד המים) קיימת רשות לגבות את החוב באמצעים משפטיים, על-ידי הגשת תביעה בבית הדין[10]. לא מצאנו בהלכה מנגנון של  גביית חוב באמצעי הדומה לניתוק מים, כאשר ניתוק החייב מאספקת מים אינו מניב תשלום כלשהו עבור תאגיד המים או הרשות המקומית. ממילא, אין אי התשלום כשלעצמו מצדיק את ניתוק המים[11].

עם זאת, רשאי אדם או גוף לסיים או להשעות התקשרות עתידית בינו לבין אדם אחר אם קיים חשש כי הלה לא ישלם את המוטל עליו על-פי תנאי ההתקשרות. ממילא, אם מדובר בניתוק מים צופה פני עתיד, שמטרתו מניעת המשך צריכת מים ללא תשלום, מותר הדבר[12].

 

מים וצדקה

על-פי ההלכה, מוטלת חובה על כל קהילה יהודית להקים קופת צדקה ציבורית[13], המספקת לעניים צרכי חיים בסיסיים.[14] מכיוון שמים הם צורך חיים חיוני, רשאי אדם עני, שאין ידו משגת לשלם עבור צריכת המים שלו ושל משפחתו, לקבל סיוע כספי מקופת הצדקה הציבורית למטרה זו. בדורותינו, מבצעים שירותי הרווחה של הרשות המקומית את תפקידיה של קופת הצדקה המקומית.

יצויין, כי פתרון יעיל שהוצע לאחרונה בתחום המים הנו התקנת "מונה חכם", בו טוען הצרכן את המונה בסכום כסף בתחילת כל תקופה, ומשתמש במים כנגד סכום זה. כאשר המונה מתאפס, מתנתקים המים בצורה אוטומטית, עד לטעינת המונה מחדש[15]. פתרון זה דומה לשיטות המיסוי שנהגו בקהילות ישראל, על-פי ההלכה, ומונע מראש את עצם היווצרות בעיית אי התשלום.

 

סיכום

לאור כל האמור, עולות המסקנות הבאות:

על-פי ההלכה, תלויה הבעלות על מקורות מי שתיה במיקומם.

הרשות המקומית, או גוף מתואגד מטעמה, אחראית על פיתוח תשתיות מים ועל תחזוקתם.

מימון הטיפול בתחום המים מוטל על כל אחד מתושבי הרשות המקומית, ואין אדם רשאי להשתמש במים בחנם.

אדם שאינו משלם את חובו בגין שימוש במים דינו ככל חייב, וניתן לגבות ממנו את חובו בדרכים ההלכתיות הרגילות לגביית חוב.

ניתוק משק בית ממים אינו דרך של גביית חוב על העבר, ולפיכך יש להימנע ממנו.

הדרך המועדפת היא תשלום מראש על מים באמצעות מונה חכם, המונע מציאות של חוב בגין שימוש במים.

במקרה של אדם המוגדר על-פי ההלכה כ-"עני" אשר אין ידו משגת לשלם עבור השימוש במים, יש ליתן לו כספים מקופת הצדקה הציבורית לצורך זה. במציאות בימינו, מוטלת חובה זו על מחלקת הרווחה ברשות המקומית.

 

[1] אם כי אין מדובר על בעלות שלטונית על מקורות המים, אלא רק על ניהול שלטוני שלהם. על כך, יעויין במקורות הבאים: בבלי נדרים, פ ע"ב; שאילתות דרב אחאי, פרשת ראה, שאילתא קמז; העמק שאלה, שם, אות ג.

[2] שהם רובם המכריע של המקרקעין בארץ ישראל, על-פי ההלכה.

[3] על כך, יעויין בסוגיית התלמוד הבבלי, בבא קמא, פ"א ע"א ובדברי המפרשים שם.

[4] על כך, יעויין במקורות הבאים: משנה, שקלים, פרק א, משנה א; משנה, מועד קטן, פרק א, משנה ב; בבלי, בבא מציעא, קח ע"א; בבלי, בבא בתרא, ח ע"א; שו"ת צמח צדק (הקדמון), סימן ל"ד; שו"ת משפט וצדקה ביעקב, ח"א, סימן עד; הרה"ג נפתלי בר-אילן, בספרו משטר ומדינה בישראל על-פי התורה, פרק נ, סעיף רנג, עמ' 1241, הערה 7.

[5] ויעויין בספרו של י' קלויזנר, תולדות הקהלה העברית בוילנה, עמ' 100 – 101, המראה כי בוילנה היתה קיימת 'חברה קדישא בדק הבית', שלא היתה חבורה פרטית בתחילה, אלא "מחלקה של הקהל", שהיתה אחראית גם על "שמירה על צינורות המים והביבים" וגם "היתה משלמת לכמרים הדומיניקנים את מאתים הזהובים בכל שנה בעד הרשיון להוביל מים מהמעין ויגגרי לחצר ביהכ״נ...." בהמשך דבריו, מציין הוא כי בשלב מסויים עברה "חברא קדישא" זו תהליך של תיאגוד עצמאי והפרדה מנהלית ממוסדות הקהילה, מסיבות תקציביות.

[6] במקרה הצורך, בו מדובר במשאבי מים ארציים, כגון המוביל הארצי, יש מקום לתכלול של טיפול רשויות המקומיות בנושא המים על-ידי השלטון המרכזי, אם אין כל אפשרות מעשית אחרת.

[7] על כך, יעויין במקורות הבאים: בבלי, בבא מציעא, קח ע"א; בבלי, בבא בתרא, ח ע"א; שו"ת צמח צדק (הקדמון), סימן ל"ד; שו"ת משפט וצדקה ביעקב, ח"א, סימן עד; הרה"ג נפתלי בר-אילן, בספרו משטר ומדינה בישראל על-פי התורה, פרק נ, סעיף רנג, עמ' 1241, הערה 7.

[8] על כך, יעויין בשו"ת צמח צדק (הקדמון) הנ"ל, ולפיו המס למימון עצם הקמת התשתית (חפירת בארות מים) הוא שוויוני לגמרי ("לפי נפשות"), אבל מימון הפיתוח (המשכה בצנורות) תלוי במצבו הכלכלי של התושב ("לפי ממון"). ויעויין בהרחבה בשו"ת משפט וצדקה ביעקב הנ"ל, כי המדד העיקרי לתשלום הנו הצריכה.

[9] יצויין, כי על-פי ההלכה אין "זכות למים" הקנויה לאדם כלשהו, שכן ההלכה אינה בנויה על משטר של זכויות אלא על משטר של חובות- בין אדם למקום, בין אדם לחבירו ובין השלטון ליחידים.

[10] בכל הדורות גבו קהילות ישראל מיסי עבר מתושבים שלא שילמו את המוטל עליהם, והמקורות על כך רבים הם.

[11] אין בהלכה היתר לנושה לפגוע בחייב, אלא רק לגבות את חובו, וגם זאת רק  בבית דין.

[12] דבר זה פשוט וברור הוא, שכן אין לאף אדם "זכות" לקבל מים בחנם.

[13] על כך, יעויין במקורות הבאים: בבלי, בבא בתרא, ח ע"ב- ט ע"א; משנה תורה, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכות ג-ח, ופרק ט; טור ושו"ע, יו"ד, סימנים רמ"ח, ר"נ-רנ"ג, רנ"ו-רנ"ז ו-רנ"ט.

[14] על כך, יעויין בהרחבה במקורות הנ"ל.

 [15]הצעה זו מופיעה באתר אינטרנט של עמותת "ידיד". עם זאת, יש לשפר שנים מפרטי ההצעה הנ"ל. ראשית, על-פי ההצעה הנ"ל תוטל מלוא עלות התקנת מונה זה על תאגיד המים, אך נראה ברורות כי ראוי יותר כי הצרכן ישא במחצית העלות. שנית, בהצעה הנ"ל נאמר כי "ניתן לתכנת את המונים כך שגם במקרה של חוסר בתשלום עדיין ניתן יהיה להשתמש בכמות מים מינימלית יומית לתקופה מסויימת (שימוש בחירום) עד שהמונה יטען מחדש." אולם, בכך נוצרת פרצה המאפשרת שימוש במים ללא תשלום, בניגוד לחובה המוטלת על כל אדם לשלם עבור צריכת מים.

[1] על-פי חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א- 2001 הועבר ניהול משק המים מהרשויות המקומיות לתאגידי מים שהוקמו על-ידן. החוק אינו חל באזורי יהודה ושומרון ועל כלל המועצות האזוריות.

[1] לנוהל הניתוק הקיים יעויין בחוזר מנכ"ל 054/2004 של משרד הפנים, ולפיו אם בתוך 15 יום מהודעת התשלום לא שולם חוב המים, תישלח לחייב התראה ראשונה על ניתוק מים, תוך קביעת מועד של 15 ימים נוספים מיום ההודעה. אם החייב לא ישלם את חובו גם אז, תישלח התראה שניה על ניתוק. אם החייב לא יסדיר את חובו תוך 30 ימים ממועד קבלת ההתראה השניה, רשאית הרשות לנתק את אספקת המים. עוד נקבע בנוהל כי הצרכן רשאי לפנות לרשות בבקשה להסדר תשלומים בשל מצוקה כלכלית קשה, וכי ועדת החריגים של הרשות רשאית להיעתר לבקשה בהתקיים תנאים מיוחדים של מצוקה כלכלית קשה במיוחד, ורק אם החייב "עושה כל מאמץ להסדיר את חובו".

[1] בדיקת נכונותה העובדתית של טענה זו חורגת ממסגרתו של נייר עמדה זה.

[1] אם כי אין מדובר על בעלות שלטונית על מקורות המים, אלא רק על ניהול שלטוני שלהם. על כך, יעויין במקורות הבאים: בבלי נדרים, פ ע"ב; שאילתות דרב אחאי, פרשת ראה, שאילתא קמז; העמק שאלה, שם, אות ג.

[1] שהם רובם המכריע של המקרקעין בארץ ישראל, על-פי ההלכה.

[1] על כך, יעויין בסוגיית התלמוד הבבלי, בבא קמא, פ"א ע"א ובדברי המפרשים שם.

[1] על כך, יעויין במקורות הבאים: משנה, שקלים, פרק א, משנה א; משנה, מועד קטן, פרק א, משנה ב; בבלי, בבא מציעא, קח ע"א; בבלי, בבא בתרא, ח ע"א; שו"ת צמח צדק (הקדמון), סימן ל"ד; שו"ת משפט וצדקה ביעקב, ח"א, סימן עד; הרה"ג נפתלי בר-אילן, בספרו משטר ומדינה בישראל על-פי התורה, פרק נ, סעיף רנג, עמ' 1241, הערה 7.

[1] ויעויין בספרו של י' קלויזנר, תולדות הקהלה העברית בוילנה, עמ' 100 – 101, המראה כי בוילנה היתה קיימת 'חברה קדישא בדק הבית', שלא היתה חבורה פרטית בתחילה, אלא "מחלקה של הקהל", שהיתה אחראית גם על "שמירה על צינורות המים והביבים" וגם "היתה משלמת לכמרים הדומיניקנים את מאתים הזהובים בכל שנה בעד הרשיון להוביל מים מהמעין ויגגרי לחצר 

ביהכ״נ...." בהמשך דבריו, מציין הוא כי בשלב מסויים עברה "חברא קדישא" זו תהליך של תיאגוד עצמאי והפרדה מנהלית ממוסדות הקהילה, מסיבות תקציביות.

[1] במקרה הצורך, בו מדובר במשאבי מים ארציים, כגון המוביל הארצי, יש מקום לתכלול של טיפול רשויות המקומיות בנושא המים על-ידי השלטון המרכזי, אם אין כל אפשרות מעשית אחרת.

[1] על כך, יעויין במקורות הבאים: בבלי, בבא מציעא, קח ע"א; בבלי, בבא בתרא, ח ע"א; שו"ת צמח צדק (הקדמון), סימן ל"ד; שו"ת משפט וצדקה ביעקב, ח"א, סימן עד; הרה"ג נפתלי בר-אילן, בספרו משטר ומדינה בישראל על-פי התורה, פרק נ, סעיף רנג, עמ' 1241, הערה 7.

[1] על כך, יעויין בשו"ת צמח צדק (הקדמון) הנ"ל, ולפיו המס למימון עצם הקמת התשתית (חפירת בארות מים) הוא שוויוני לגמרי ("לפי נפשות"), אבל מימון הפיתוח (המשכה בצנורות) תלוי במצבו הכלכלי של התושב ("לפי ממון"). ויעויין בהרחבה בשו"ת משפט וצדקה ביעקב הנ"ל, כי המדד העיקרי לתשלום הנו הצריכה.

[1] יצויין, כי על-פי ההלכה אין "זכות למים" הקנויה לאדם כלשהו, שכן ההלכה אינה בנויה על משטר של זכויות אלא על משטר של חובות- בין אדם למקום, בין אדם לחבירו ובין השלטון ליחידים.

[1] בכל הדורות גבו קהילות ישראל מיסי עבר מתושבים שלא שילמו את המוטל עליהם, והמקורות על כך רבים הם.

[1] אין בהלכה היתר לנושה לפגוע בחייב, אלא רק לגבות את חובו, וגם זאת רק  בבית דין.

[1] דבר זה פשוט וברור הוא, שכן אין לאף אדם "זכות" לקבל מים בחנם.

[1] על כך, יעויין במקורות הבאים: בבלי, בבא בתרא, ח ע"ב- ט ע"א; משנה תורה, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכות ג-ח, ופרק ט; טור ושו"ע, יו"ד, סימנים רמ"ח, ר"נ-רנ"ג, רנ"ו-רנ"ז ו-רנ"ט.

[1] על כך, יעויין בהרחבה במקורות הנ"ל.

[1]הצעה זו מופיעה באתר אינטרנט של עמותת "ידיד". עם זאת, יש לשפר שנים מפרטי ההצעה הנ"ל. ראשית, על-פי ההצעה הנ"ל תוטל מלוא עלות התקנת מונה זה על תאגיד המים, אך נראה ברורות כי ראוי יותר כי הצרכן ישא במחצית העלות. שנית, בהצעה הנ"ל נאמר כי "ניתן לתכנת את המונים כך שגם במקרה של חוסר בתשלום עדיין ניתן יהיה להשתמש בכמות מים מינימלית יומית לתקופה מסויימת (שימוש בחירום) עד שהמונה יטען מחדש." אולם, בכך נוצרת פרצה המאפשרת שימוש במים ללא תשלום, בניגוד לחובה המוטלת על כל אדם לשלם עבור צריכת מים.