על פי ההלכה, על השלטון לעמוד על המשמר ולמנוע עליות מחירים בלתי סבירות במוצרים אשר מוגדרים כמוצרי יסוד, וביניהם כמובן הלחם האחיד[1]. לשם כך מחוייב השלטון, כאשר הדבר נדרש, להציב פיקוח על מחיריהם של מוצרים בסיסיים. פיקוח זה נעשה על ידי קביעת מחיר ריאלי למוצרים אלו והגבלת אחוז הרווח שמותר להרוויח במסחר בהם לשיעור מכסימאלי של 20%[2].
במדינת ישראל כיום נעשית קביעת מחיר הלחם ע"י ועדת המחירים, העורכת בכל חודש תחשיב של השינוי בעלות ייצור הלחם. לתחשיב שני מרכיבים עיקריים: מחיר הקמח ומחיר אפיית הלחם. בנוסף, לוקחת הוועדה בחשבון את רווחיות היצרנים.
בעניין רווחיות היצרנים נקבע כי יש לאזן בין שמירה על האינטרסים של הצרכנים ובין שמירה על כדאיות כלכלית ליצרנים. מטרה זו תושג, בין היתר, אם במחיר המוצר המפוקח תהא גלומה תשואה נאותה למשקיע.[3]
דו"ח לבדיקת רווחיות חברות הנמצאות בפיקוח מחירים - לצורך תיקון מחיר בסיסי (דו"ח סוארי) קובע את התשואה הנורמטיבית של יצרני המוצרים הנמצאים בפיקוח - לצורך חישוב מחיריהם של אותם מוצרים. עפ"י הדו"ח התשואה הנורמטיבית נעה בין 4% בגבול התחתון לבין 16.8% בגבול העליון כאשר במצבים מסויימים עומד הגבול העליון על 12% בלבד.
בחינת תהליך זה של קביעת המחירים מלמד כי התהליך תואם את מקורות ההלכה הן בעצם הצבת הפיקוח על מחיר הלחם תוך בחינת עלות הייצור הריאלית, והן באופן חישוב הרווח הראוי.
ההלכה מאפשרת רווחים של עד 20% על מכירת לחם אחיד, ובודאי שאינה מחייבת את היצרנים למכור את הלחם בלא להרוויח. כמו"כ אין ההלכה מחייבת את השלטון לסבסד את הלחם האחיד. אמנם מצוות צדקה מחייבת גם את השלטון לוודא שכל משפחה מסוגלת לרכוש לחם אחיד, אך זאת עליו לעשות, כאשר הדבר נדרש, ע"י העברת כספים לאותן משפחות ולא ע"י סבסוד.
היה מקום לטעון כי סבסוד עדיף על פני העברת כספים למשפחות נזקקות, משום שבאופן כזה נשמר יותר כבודן של המשפחות הנזקקות, וכפי שמצאנו בהלכות צדקה שיש מעלה בנתינת צדקה בה הנותן אינו יודע למי הוא נותן[4]. אלא שכל זה היה נכון אילו רק המשפחות הנזקקות היו צורכות לחם אחיד[5]. בדיקת צריכת הלחם האחיד לפי מבחן הכנסות מלמד כי החמישון התחתון מהווה כשליש מצרכני הלחם האחיד במדינה[6].
נתון זה מלמד כי אמנם חלק נכבד מצרכני הלחם האחיד נמנים על בעלי הכנסות נמוכות, אך עדיין רוב הצרכנים של לחם זה משתייכים למעמד הבייניים ומעלה ואין אפוא מקום לסבסד עבורם את הלחם.
זאת ועוד, נסיון העבר הראה כי סבסוד הלחם ע"י הממשלה גרם לבזבוז לחם ולאיבודו, ואף להאכלתו לבעלי חיים[7] – דבר שאין לו מקום על פי ההלכה.[8]
מכאן שעליית מחירי הלחם עליה התבשרנו בימים אלו, עליה הנובעת מהתייקרות עלויות הייצור, הינה הכרח המציאות, והיא מותרת ונחוצה גם לאור מקורות ההלכה.
עם זאת, במקביל על המדינה לדאוג לפיצוי כספי לאותן משפחות נזקקות אשר התייקרות זו, כמו גם התייקרויות אחרות, עלולות להביא אותן למצב בו לא יוכלו להתקיים קיום מינימאלי בכבוד.
[1] אנו יוצאים מתוך ההנחה המקובלת שזהו הלחם הבסיסי. אין אנו מתייחסים במסגרת זו לשאלה הבריאותית של לחם אחיד מול לחם מקמח מלא.
[2]רמב"ם הלכות מכירה פרק יד הלכה א
[3] מתוך דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, העלייה במחירי מוצרי הלחם – סקירה וניתוח, חשוון תשע"א, אוקטובר 2010.
[4] רמב"ם הלכות מתנות ענים פרק י הלכה י
[5] במסכת כתובות דף סז ע"ב מסופר שאותן אמוראים שנתנו צדקה בלא לדעת למי נותנים בכל זאת וודאו שנוטלי הצדקה הינם עניים.
[6] עפ"י סקר הוצאות משפחה 2008 של הלמ"ס, הובא בדו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת.
[7] ראה http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1800955
[8] מסכת תענית כ ע"ב: "מאכל אדם אין מאכילין לבהמה". שו"ע סימן קעא סעיף א