למי שייך הגז הטבעי שבים התיכון על פי ההלכה

הרב שלמה אישון

במסגרת הפולמוס החריף המתנהל סביב מתווה הגז חוזרת ונשמעת הטענה כי הגז שייך לציבור כולו. להלן נברר מהי עמדת ההלכה בענין זה.

תקנת יהושע בן נון ותחולתה על כלל אוצרות הטבע

על פי ההלכה הבעלות על הקרקע חלה גם על עומק האדמה שמתחת לפני הקרקע[1], ועל כן, לכאורה, אוצרות הטבע הנמצאים מתחת לפני האדמה שייכים לבעל הקרקע.

אלא שחז"ל מביאים שבין התקנות שתיקן יהושע בן נון היתה תקנה הקובעת כי "מעין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו"[2]. נחלקים הראשונים בגדריה של תקנה זו: יש סוברים כי התקנה קובעת שמים הנובעים מאליהם שייכים לכל בני העיר, אולם מים שבעל הקרקע טרח וחפר כדי למוצאם – שייכם לבעל הקרקע[3], ויש שאינם מבחינים בין מים שטרח במציאתם למים שנובעים מעצמם, אלא בין מים הנמצאים בשטחו של בעל הקרקע השייכים לו, לבין מים היוצאים משטח הקרקע – השייכים לכל בני העיר.[4]

תקנת יהושע בן נון מתייחסת למים. יש הסוברים שניתן ללמוד ממנה שכלל אוצרות הטבע הנמצאים בשטח פרטי שייכים לכלל הציבור, או לפחות שיש סמכות לציבור לתקן תקנות דומות גם לגבי אוצרות טבע אחרים. הדברים אמורים במיוחד ביחס לגז שהפך להיות מצרך חיוני ביותר אשר גם הספקת החשמל והמים תלויים בו.[5]

אמנם החלת תקנת יהושע בן נון על כלל אוצרות הטבע מהווה חידוש שלא מצאנו לו סימוכין. נהפוך הוא, מדברי חז"ל עולה כי גם אוצרות הטבע היו שייכים לבעל הקרקע ברשותו הם נמצאו:

על הנאמר בפרשת וזאת הברכה ביחס לשבט זבולון:

 (יט) עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל[6]

אומרים חז"ל:

אמר זבולון לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! לאחיי נתת להם שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות, לאחיי נתת להם ארצות – ולי נתת ימים ונהרות. אמר לו: כולן צריכין לך על ידי חלזון, שנאמר [עמים הר יקראו]… ושפני טמוני חול. תני רב יוסף: שפני – זה חלזון, טמוני – זו טרית, חול – זו זכוכית לבנה. אמר לפניו: רבונו של עולם מי מודיעני? אמר לו: שם יזבחו זבחי צדק, סימן זה יהא לך: כל הנוטל ממך בלא דמים – אינו מועיל בפרקמטיא שלו כלום.[7]

בשטחו של שבט זבולון היה אפוא חול לצורך זכוכית לבנה וכן חלזון לצורך התכלת. אוצרות טבע אלו היו נמכרים על ידי שבט זבולון ומכך היתה פרנסתו, ולא מצאנו תקנה שקבעה שאוצרות הטבע הללו שייכים לעם ישראל כולו.

אכן יש מקום להבחין בין גז אשר, כאמור לעיל, מהווה מצרך חיוני ביותר, לבין אוצרות הטבע שהיו בחלקו של זבולון, אם כי מסתבר שגם החלזון לתכלת מהווה מצרך חיוני.

מכל מקום, בנידון דידן נראה שאין צורך להכריע בשאלה למי, על פי ההלכה, שייך הגז הנמצא בשטח פרטי, משום שהמדובר הוא בגז המצוי במעמקי הים התיכון.

הבעלות על אוצרות טבע הנמצאים בים

על פי ההלכה נחשב הים הפקר, וכל הקודם וזוכה במה שבתוכו – זכה, כפי שפסק השולחן ערוך:

המדברות והימים והנהרות והנחלים, כל שבהם הפקר וכל הקודם בהם זכה; כגון העשבים והעצים והפירות של אילנות של יער וכיוצא בהם[8].

אמנם הבאנו לעיל ששבט זבולון השוכן לחוף הים נחשב כבעלים של החלזון המצוי בים, אך נראה שבעלותו היתה רק על חלק הים הסמוך לחופו, ושאר חלקי הים היו הפקר[9].

הבחנה זו שבין המים הסמוכים לחוף לבין מעמקי הים מצויה גם בחוק הבינלאומי[10]. לפי אמנת האומות המאוחדות על משפט הים משנת 1982, יש לכל מדינה חופית מים טריטוריאליים ברצועה המשתרעת לכל היותר 12 מייל ימי, שהם כ-22 קילומטרים, כלפי חוץ מחופה של המדינה. אזור זה נחשב כשטח תחת ריבונותה של אותה המדינה.

מעבר לרצועה זו קיים "האזור הסמוך" למים הטריטוריאליים, המוגדר עד 24 מייל ימי (44.448 ק"מ) מקו המוצא. השליטה על האזור הסמוך מותרת על ידי מדינה חופית על מנת "למנוע הפרה של מנהגיה, חוקיה ותקנותיה הבריאותיים, למנוע הגירה בלתי חוקית ולשמור על כספי הציבור".

מחוץ ל"איזור הסמוך" קיים האזור הכלכלי הבלעדי ("מים כלכליים"). זהו אזור ימי עד 200 מיילים ימיים (370.4 ק"מ) מחוף מדינה, ובו למדינה זכויות מיוחדות לחיפושים ולשימוש במשאבים ימיים.

קידוחי הגז לגביהם מתנהל הפולמוס כיום מצויים בתחום האזור הכלכלי הבלעדי של מדינת ישראל – הרחק מתחם המים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.[11] מכאן שמבחינת ההלכה יש, לכאורה, לראות את הגז המצוי שם כהפקר, באשר אינו מצוי בתחומו הפרטי של איש ואף לא בתחום השטח הטריטוריאלי של המדינה.

על פי ההלכה אין למדינה זכות להפקיע רכוש של הפקר מהזוכה בו, ומכאן, לכאורה, המסקנה כי אין למדינה זכות לפגוע בבעלותן של חברות הגז על הגז שהן מפיקות בלב ים, באשר הן זכו בו מן ההפקר[12]. אלא שכפי שנראה להלן, אין הדבר כן.

בעלות מכח יאוש

חוק משק הגז הטבעי, תשס"ב-2002  קובע:

3. (א) לא יעסוק אדם בפעילות מן הפעילויות האלה, אלא על פי רישיון שנתן לו השר לפי חוק זה ובהתאם לתנאיו:

(1)   הקמה והפעלה של מערכת הולכה או חלק ממנה;

(2)   הקמה והפעלה של רשת חלוקה או חלק ממנה;

(3)   הקמה והפעלה של מיתקן גט"ן;

(4)   הקמה והפעלה של מיתקן אחסון.

חוק זה מונע אפוא מהציבור להפיק גז טבעי בלא קבלת רשיון מהמדינה. מציאות זו גורמת ל"יאוש" של הציבור מהאפשרות לזכות בגז הטבעי בלא קבלת רשיון, ויש לדון האם "יאוש" זה הופך את הגז להחשב בבעלות המדינה.

במשנה במסכת גיטין[13] מובאת אפשרות להפרשת תרומות ומעשרות על ידי הלוואת כסף מראש לכהן, ללוי ולעני, וקיזוז עלות פירות התרומות והמעשרות מסכום ההלוואה:

המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן – מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי, או העשיר העני.

הגמרא שם תמהה כיצד ניתן להפריש תרומות ומעשרות בלא שהגיעו לידיהם של הכהן, הלוי או העני, ומתרץ רב שמדובר "במכירי כהונה ולויה".

בהסבר הדברים כותב שם רש"י:

במכרי כהונה – כמו איש מאת מכרו (מ"ב יב) שהם מכיריו ואוהביו דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהני דעתייהו והוה כמאן דמטו לידייהו דהני.

הרי שכאשר קיים ממון שבעיקרון שייך לרבים, אלא שכולם פרט לאחד התייאשו מאפשרות הזכיה בו – זכה בו אותו אחד גם בלא שעשה מעשה קנין.

על פי זה באר בשו"ת דבר אברהם[14] את הטעם לכך שאשה זוכה בגט הנמצא בד' אמות הסמוכות לה ברשות הרבים ונחשבת ע"י כך מגורשת. הוא מבאר שהיות שתקנו חכמים להפקיע מד' אמות שלה את רשות הרבים, הרי ממילא נשארו אותן ד' אמות שלה וקונה בהן כדין חצרה ממש.

לאור זה היה מקום לומר שהיות שהמדינה קבעה שאין רשות לאיש להפיק גז ב"מים הכלכליים" השייכים לה בלא קבלת רשיון מהמדינה, והיא מפעילה את כחה וסמכותה לשם כך, הרי ממילא התייאשו כולם ונשארה רק המדינה כבעלים על הגז המצוי שם.

אלא שבהמשך דבריו שם כתב הדבר אברהם שיש מקום לחלק בין מתנות כהונה הקנויות לכלל הכהנים ואשר בהן ניתן לומר שכאשר התייאשו האחרים ממילא זכה בהן אותו אחד שלא התייאש, לבין רשות הרבים שהיא הפקר ואינה קנויה לאיש, שם יש מקום לומר שלא יועיל יאוש של האחרים בלא מעשה קנין מצידו של הרוצה לזכות. מכאן שהאפשרות שיחיד יזכה במקום ברשות הרבים על ידי שהאחרים מתייאשים תהיה רק אם נאמר שרשות הרבים אינה הפקר לכל אלא קנויה לכל בני המדינה.

כפי שהבאנו לעיל, הים והמצוי בו מוגדר במפורש כהפקר ולא כמקום הקנוי לכל בני המדינה, ומכאן, לכאורה, שלא ניתן יהיה להגיד את המדינה כבעלים של אוצרות הטבע מכח התייאשות האחרים.

אלא שנראה, שעדיין ניתן לראות, מחמת היאוש, את המדינה כבעלים של אוצרות הגז שהופקו מ"המים הכלכליים" של המדינה.

בגמרא במסכת בבא קמא[15] נחלקים אביי ורבא בשאלה האם ניתן להביא ראיה לדברי שמואל האומר "דינא דמלכותא דינא":

אמר רבא: תדע, דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו. א"ל אביי: ודלמא משום דאייאוש להו מינייהו מרייהו! אמר ליה: אי לא דינא דמלכותא דינא היכי מייאשי?

רבא רוצה להוכיח ש"דינא דמלכותא דינא" מן העובדה שאנו עוברים על גשרים הנעשים מעצים שכורת המלך, ואילו אביי דוחה את הראיה ואומר שיתכן שהטעם להיתר לעבור על הגשרים הוא משום "דאייאוש להו מינייהו מרייהו".

בהסבר דברי אביי שהיאוש מועיל כדי להתיר לעבור על הגשרים נחלקים הראשונים. הרשב"א בחידושיו מבאר שיש כאן יאוש ושינוי רשות שמכוחו זוכה הציבור בזכות השימוש בגשרים.

נראה דיאוש ושנוי רשות איכא שהרי המלך מוסר הגשרים לרבים.

על פי זה יש מקום לומר שגם בנידון דידן, גורם החוק, יאוש של הציבור כולו, כולל של אלו שקודחים במקום, מהאפשרות לזכות בגז עבור עצמם, והזכיה בגז נעשית רק עבור המדינה – בהתאם לתנאים שקבעה המדינה[16].

דינא דמלכותא דינא

כל חוק שהוא בגדר תקנת הציבור, שאם לא היה נחקק ע"י השלטון היה בית הדין מתקן תקנה דומה – יש לו תוקף הלכתי[17].

נראה פשוט שהחוק הקובע שהמדינה תשלוט על מאגרי הגז ותעניק זכיונות להפקת הגז בהתאם לאינטרסים של הציבור עונה על הקריטריון הזה ועל כן הוא בעל תוקף הלכתי.

הזכרנו לעיל את תקנת יהושע בן נון שאף אם נאמר שמתייחסת למים בלבד, ניתן ללמוד ממנה שראוי לתקן תקנות דומות גם ביחס לאוצרות טבע חיוניים אחרים – כדוגמת הגז.

ראיה נוספת ניתן להביא מתקנת אוצר בית דין המתייחסת לפירות שביעית הנחשבים הפקר: בכדי לאפשר הספקה שוטפת וחלוקה צודקת של פירות שביעית, תקנו חז"ל שבעל השדה, במקום להפקיר את השדה לכל, מוסר אותה לרשות בית הדין והם קובעים מי יטפל באיסוף הפירות וחלוקתם, וכיצד יעשה הדבר, כאשר אין רשות לאף אחד ללקוט מאותה שדה – בלא אישור של בית הדין.[18]

אין ספק שחשיבות הספקת גז סדירה אינה נופלת מחשיבות הספקת פירות בשנת השמיטה, ועל כן בודאי שיש צורך בתקנה דומה לתקנת אוצר בית דין בכל הנוגע להספקת הגז. חוק הגז עונה על צורך זה ועל כן יש לו תוקף של דינא דמלכותא.[19]

זאת ועוד, להספקת גז סדירה חשיבות אסטרטגית וביטחונית מהמדרגה הראשונה ועל כן בסמכותה של המדינה להבטיח את שליטתה על מאגרי הגז הטבעי ואין זה נופל מסמכותו של המלך לפרוץ לו דרך במקום שזקוק לו לצורך מלחמתו.[20]

סיכום

הטענה כי הגז הטבעי שייך לציבור איננה מדוייקת. מאגרי הגז הטבעי הנמצאים במעמקי הים, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל ובתחום "המים הכלכליים" שלה, נחשבים על פי ההלכה כהפקר.

עם זאת, על פי ההלכה יש למדינה סמכות לשלוט על מאגרי הגז הטבעי ולקבוע את האופן בו יוכל הציבור כולו להנות מן הגז.

מכאן שחוק משק הגז הטבעי הקובע כי המדינה שולטת על מאגרים אלו ומחייב קבלת זכיון לשם הפקת הגז הינו בעל תוקף הלכתי.

גז טבעי שהוצא ממעמקי הים על פי הזכיון שניתן על ידי המדינה נחשב בבעלות המדינה – בכפוף לתנאי הזכיון של החברות שמפיקות את הגז[21].

הערות שוליים

[1] ע' שולחן ערוך חושן משפט סימן ריד סעיפים ג – ה.

[2] בבא קמא פא ע"א

[3] תוספות בבא קמא פא ע"א ד"ה מעיין.

[4] תוספות עבודה זרה מז ע"א ד"ה לא צריכא. וע' רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ה הלכה ג שגם מדבריו משמע שהתקנה מתייחסת רק למים היוצאים מחוץ לקרקע בה הם נובעים. ואכמ"ל.

[5] מו"ר הרב יעקב אריאל, תחומין לב עמ' 160 ואילך.

[6] דברים לג יט

[7] מגילה ו ע"א

[8] שולחן ערוך חושן משפט הלכות הפקר ונכסי הגר סימן רעג סעיף יב. ושם בסעיף יג: "הצד דגים מהימים ומנהרות, או שצד עופות או מיני חיות, הואיל ואין להם בעלים זכה". וע' בסמ"ע שם ס"ק יז שבים עצמו לא שייכת זכיה

[9] ר' ספר טבור הארץ לר' משה בן מאיר קלירס עמ' צ. ר' מסכת שבת כו ע"א "ציידי חלזון, מסולמות של צור ועד חיפה". ור' שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרפה שכתב: "החלזון מצוי הוא בים ובחלקו של זבולון היה עולה מאליו מן הים אל היבשה והיו מלקטין אותו ואחר שגלו ישראל לא היה עולה והשאיר נבוזראדן בארץ מדלת העם לכורמים ולענבים וארז"ל אלו צדי חלזון משמע שהיו צריכין לצודו". עפ"י דבריו יש לומר שזבולון זכה רק בחלזונות שעלו מעצמן אל היבשה ולא בחלזונות שבים. והאריך בענין זה הרב רועי זק בספרו שאמור לצאת בקרוב ע"י מכון כת"ר.

[10] יש לציין שאחד מהוגי הדעות הבולטים בתחום המשפט הימי היה הוגה דעות הולנדי בשם הוגו גרציוס אשר קביעותיו בעניין זה הושפעו מההלכה היהודית.

[11] קידוח תמר מצוי כ 90 ק"מ מערבית לחיפה. קידוח לויתן מצוי כ 130 ק"מ מערבית לחיפה.

[12] ר' שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן מד

[13] מסכת גיטין דף ל עמוד א

[14] שו"ת דבר אברהם חלק א סימן א ענף ו

[15] בבא קמא קיג ע"ב

[16] ר' תשובות והנהגות כרך ג סימן שלח שכתב בעניין הפרשת תרומות ומעשרות: "שמא אין לממשלה מעמד של גוף כלל, מ"מ סוף כל סוף הואיל ויודעים כל הציבור בארץ שלמעשה הוא בשליטתם ממילא מתייאשים והקונים המפרישים או שלוחם שהממשלה הקנה להם כדין כדי שיפרישו, זכו. וכעין זה בגיטין ל. דמכירי כהונה זוכה מפרש רש"י ששאר כהנים אסחו דעתייהו ולכן זוכה ע"ש."

[17] שו"ת חתם סופר חו"מ סי' מד.

[18] תוספתא שביעית פרק ח. שו"ת הרשב"ש סימן רנח

[19] בהגדרת מטרות החוק נאמר:  " (א)  מטרותיו של חוק זה הן: (1)   ליצור תנאים לפיתוח ענף הגז הטבעי בישראל באמצעות המגזר הפרטי ולקיום תחרות בענף זה, בהתאם למדיניות הממשלה בתחומי הכלכלה והאנרגיה; (2)   להסדיר את הפעילות במשק הגז הטבעי באופן שיאפשר השקעות בו ומתן שירותים ברמת איכות, אמינות וזמינות נאותים, ובשים לב לשיקולי יעילות; (3)   להבטיח שמירה על הבטיחות בפעילויות במשק הגז הטבעי"

[20] רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה ג.

[21] חוק הנפט מעניק זכות למחזיק שטר החזקה לחפש גז טבעי ולהפיקו בשטח החזקה במשך שלושים שנה, אך הנפט או הגז הטבעי המתגלים שייכים למדינה. (דו"ח מבקר המדינה