השקעה בעסקים שאינם שומרים שבת

הרב שלמה אישון

שאלה:

האם מותר לאדם פרטי להשקיע בקופות גמל ובקרנות נאמנות המשקיעות את הכסף בעסקים שאינם מתנהלים על פי ההלכה ועוברים על איסורי שבת?

תשובה:

נגע חילולי השבת בעסקים במדינת ישראל הגיע לאחרונה, לצערנו, לממדים מדאיגים. יותר ויותר בעלי עסקים מתקשים לשמור שבת עקב התחרות הקשה מצד בעלי עסקים הרומסים את יום השבת ופותחים בו את עסקיהם. יותר ויותר יהודים שומרי מצוות מתקשים לקבל עבודה או לזכות במכרזים עקב רצונם לשמור שבת.

יש למצוא, אפוא, את הדרך להעדיף ככל הניתן עשיית עסקים ורכישת מוצרים במקומות שומרי שבת. כך נחזק את אלו הנפגעים מכך שעסקיהם סגורים בשבת, ובמקביל נביא לידי כך שמחזור המכירות במקומות הפתוחים בשבת לא יגדל בצורה משמעותית – מה שעשוי להביאם למחשבה מחודשת אודות התועלת הכלכלית שבפתיחה בשבת.

דא עקא, הבעיה איננה נוגעת רק לרכישת מוצרים ולעסקים עם מקומות המחללים שבת, אלא גם להשקעות באפיקי ההשקעה השונים: קרנות הנאמנות, קופות הגמל, קרנות הפנסיה וקרנות ההשתלמות. אלו משקיעות את הכספים שברשותם בין השאר בגופים המחללים שבת או עוברים על איסורים הלכתיים אחרים (כגון: ריבית). מכאן, לכאורה, שהמשקיע באפיקי ההשקעה הללו עלול להיחשב כשותף או כמסייע לאותם איסורים הלכתיים.

יש לציין שהשקעות באפיקי השקעה אלו, ובעיקר בקופת הגמל והפנסיה ובקרנות ההשתלמות, הינן שכיחות ביותר, וכמעט כל שכיר מפריש חלק משכרו לאפיקי השקעה אלו. על כן, אף שברור שיש לצמצם ככל הניתן את ההשקעות במקומות הפועלים שלא על פי ההלכה, הרי שלא ניתן לגזור על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה, ויש להבחין בין השקעות האסורות מן הדין לבין השקעות המותרות אף שאינן מומלצות, כפי שיפורט להלן.

השקעה בעסקים המחללים שבת,[1] עלולה להיות כרוכה במספר איסורים: איסור "לפני עיוור לא תתן מכשול", איסור "מסייע ידי עוברי עבירה", איסור הנאה מחילול שבת וכן באיסור שותפות עם מחללי שבת. נדון בשאלות אלו אחת לאחת.

1. איסור "לפני עיוור לא תתן מכשול"

נאמר במסכת עבודה זרה (ו, ב):

מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבן נח? תלמוד לומר "ולפני עיוור לא תתן מכשול".

וכתבו בעלי התוספות שם (ד"ה מנין):

נראה דהוא הדין בכל שאר איסורין… ולפי זה אסור להושיט למומרים לעבודת כוכבים דבר איסור, אע"פ שהוא שלהם, כי הדבר ידוע שיאכלוהו והוא נאסר להם.

גם להלכה, הוזכר איסור "לפני עיוור לא תתן מכשול" בסוגים שונים של איסורים[2].

בסוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה מבואר, שאיסור "לפני עיוור" קיים רק ב"תרי עברי דנהרא". בנסיבות אלו, אין האדם יכול להגיע אל דבר האיסור בכוחות עצמו, ועל כן המושיט לו את האיסור עובר על "לפני עיוור". אולם, ב"חד עברא דנהרא", דהיינו כאשר ניתן היה להגיע אל האיסור גם ללא המושיט, אין המושיט עובר על איסור "לפני עיוור"[3].

נחלקו הפוסקים במקרה שבו האדם אמנם איננו יכול להגיע אל האיסור בכוחות עצמו, אך אם המושיט לא יושיט לו את האיסור, יוכל הוא להשיגו על ידי אדם אחר. השאלה היא אם לדמות מצב זה ל"תרי עברי דנהרא" או ל"חד עברא דנהרא". דוגמא לכך מצאנו בנוגע לאיסור מכירה לגוי של דברים המיוחדים לעבודה זרה. וכך פסק הרמ"א (יו"ד קנא, א ):

יש אומרים, הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה – היינו דווקא אם אין להם אחרים כיוצא בו, או שלא יוכלו לקנות במקום אחר. אבל אם יכולים לקנות במקום אחר – מותר למכור להם כל דבר; ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש ימיר לעצמו.

על פי דברי הרמ"א, מעיקר הדין אין איסור "לפני עיוור" כאשר הגוי יכול היה לקנות את האיסור במקום אחר. אכן, לא ברור מדברי הרמ"א האם כוונתו להתיר רק במקרים שבהם קיימת אפשרות לקנות מגוי, או גם במקרים שבהם האפשרות האלטרנטיבית היחידה היא לקנות מיהודי אחר[4].

לדעת המשנה למלך (הל' מלוה ולווה ד, ב), העובדה שניתן היה להגיע אל דבר האיסור על ידי יהודי אחר שגם הוא היה עובר על "לפני עיוור", אינה מבטלת את איסור "לפני עיוור" של היהודי שהושיט בפועל את האיסור. על פי שיטה זו, היתרו של הרמ"א נאמר, אפוא, רק במקרים שבהם ניתן להשיג את האיסור על ידי גוי שאינו מצווה ב"לפני עיוור"[5].

על דברי המשנה למלך חלוקים פוסקים אחרים, הסוברים שגם כאשר קיימת אפשרות להשיג את האיסור על ידי יהודי אחר – לא יעבור המושיט על "לפני עיוור"[6].

כאשר מדובר בהשקעה של אדם פרטי המשקיע את כספו בקרן נאמנות וכדו', אין ספק שגם בלעדי השקעתו היו אותן חברות שבהן מושקע כספו ממשיכות באותו היקף פעילות, שהרי כספו מהווה אחוז זניח מסך המחזור הכספי של החברה. אכן, אילו היהודים כולם היו נמנעים מלהשקיע בחברות המחללות שבת – יש להניח שחלקן הגדול, אם לא כולן, לא היו יכולות להמשיך ולהתקיים.

השאלה אם בנידוננו קיים איסור של "לפני עיוור" תלויה אפוא, לכאורה, במחלוקת דלעיל: לדעת המשנה למלך יחשב הדבר כ"תרי עברי דנהרא", ואם לא יהיו טעמים אחרים להקל, יעבור המשקיע על איסור "לפני עיוור". לעומת זאת, לדעת החולקים על המשנה למלך, לא יהיה כאן איסור של "לפני עיוור".

אמנם, מסתבר שבנידון דידן שבו אין מדובר על אלטרנטיבה עתידית של יהודים אחרים שירצו להשקיע, אלא על מצב קיים שבו יש בפועל לחברה כסף לפעילותה כולל גם לחילולי השבת שלה – הרי שלכו"ע הדבר יחשב כ'חד עברא דנהרא', שאין בו איסור לפני עיוור[7].

לכך יש להוסיף עוד שני צדדים להיתר בנידוננו:

א. שיטות הפוסקים שלפיהן אין איסור "לפני עיוור" כאשר קיים ספק אם הסיוע יגרום לביצוע העבירה[8], ולפחות כאשר אין נותנים לעבריין את החפץ עצמו שבו יעבור את האיסור[9]; שהרי בנידון דידן הסיוע נעשה באמצעות כסף, ואין ודאות שאותו כסף המושקע על ידי כל אחד מהמשקיעים הפרטיים הוא זה הגורם לחילול שבת, וודאי שחילול השבת לא נעשה בגופו של הכסף הזה. אמנם דבר זה אינו מוסכם על הכול, ויש הסוברים שאיסור לפני עיוור קיים גם במקרים של ספק[10].

בענין זה יש להזכיר את נימוקו של החזו"א[11] להיתר מו"מ עם יהודי החשוד על השביעית במקום שבו ניתן לתלות בהיתר:

"ונראה דהא שהקלו חכמים בספק… משום שאם באנו להחמיר בספיקות – נעשה מכשול שנמנע חסד ודרכי חיים ושלום מעצמנו ומהם (=מהחשודים). ואין להרבות שנאה ותחרות בינינו וביניהם. ועוברין על לא תשנא ועוד כמה לאוין שאין איסורן קל מאיסור זה שאנו באין להציל אותם ממנו. והלכך שקלו חכמים ז"ל בפלס עד כמה שיש להתנהג לקונסם ולמשוך ידינו מהם ושלא נגרום מכשולים יותר גדולים להם (לחשודים) ולנו".

לכאורה, עפ"י דברים אלו יהיה בנידון דידן אסור לסייע גם במקרים של  ספק, שהרי מדובר בכגון שאין שום קשר חברתי בין המשקיע לבין בעלי החברה ומנהליה. מאידך, יתכן שמדיניות גורפת של חרם כלכלי כלפי מחללי שבת תשפיע באופן שלילי על מערכת היחסים בין הציבור הדתי והציבור החילוני במדינה, ותרבה גם שנאה ותחרות ביננו וביניהם – כלשונו של החזו"א.

ב. שיטת הראשונים שכתבו, שבמקרה שבו העבירה תעשה גם ללא הושטת האיסור, אין משום "לפני עיוור" – אף אם הושטתו לעבריין תגרום לכך שירבה באיסור[12]. על פי זה, אין איסור "לפני עיוור" בהשקעה בעסק שהעובדים בו לצערנו כבר מחללים שבת, אף אם השקעה זו עלולה להגביר את חילולי השבת הנעשים בו.

2. איסור סיוע ידי עוברי עבירה

איסור "מסייע ידי עוברי עבירה" קיים אף בנסיבות שבהן יעבור העבריין על האיסור גם בלא הושטתו על ידי המסייע. איסור זה הוא איסור דרבנן הנובע מחובתו של יהודי להפריש את חבירו מאיסור[13].

אמנם, גם לאיסור זה נראה שקיימים מספר היתרים בנידוננו:

א. דעת הש"ך (יו"ד סי' קנא ס"ק ו), הסובר כי אין איסור מסייע ידי עוברי עבירה כאשר מדובר ביהודי מומר[14].  הדגול מרבבה (שם) מסביר את דברי הש"ך ואומר שאין מצווה להפריש מאיסור יהודי הרוצה לעבור על העבירה במזיד[15]. שיטות הש"ך והדגול מרבבה הובאו על ידי אחדים מן הפוסקים כסניף להיתר שותפות עם יהודים מחללים שבת – במקרים שבהם ברור שבשום אופן לא ניתן למנוע את חילולי השבת[16], אולם פוסקים אחרים חולקים על היתר זה.[17]

ב. הסיוע נעשה קודם העבירה ולא בשעת חילול השבת עצמו. יש הסוברים שאף שאיסור "לפני עיוור לא תתן מכשול" קיים גם קודם העבירה, איסור "מסייע ידי עוברי עבירה" אוסר סיוע בשעת העבירה בלבד ולא קודם לכן[18]. בשו"ת בנין ציון (סי' טו), למשל, השתמש בסברה זו על מנת להתיר נתינת ספר להדפסה לאומן נכרי שיש לו פועלים יהודים, אף שיש חשש שידפיסו את הספר בשבת (אם כי צירף לכך טעמים נוספים). אכן, יש החולקים על היתר זה, במיוחד כשמדובר באיסורי שבת, משום שלעניין שבת קיימת חובה כבר באמצע השבוע לדאוג לשמירתה[19]; אך למעשה מצרפים הפוסקים גם סברה זו להיתר במקום הצורך[20].

ג. הטעמים להיתר שהובאו לעיל בנוגע לאיסור "לפני עיוור" – העובדה שהאיסור לא נעשה בגוף הדבר שאותו נותנים לעבריין, והעובדה שאין ודאות שהעבירה תתבצע[21].

ד. לכל החברות בהן מושקעים הכספים ישנם עסקים רבים, שרק חלקם נעשים באיסור. והיות שמדובר באיסור דרבנן, על כן כאשר לא ברור אם הסיוע של שומרי השבת מסייע לעסקי השבת או לעסקי יום החול, ניתן על פי ההלכה לצאת מתוך הנחה שלא היה כאן סיוע לעסקי השבת אלא לעסקי יום החול. מטעם זה התיר הרד"צ הופמן[22] לשותפים שהשקיעו כספם בעסק בשעה שהיה סגור בשבת, להמשיך ולהיות שותפים בעסק גם לאחר שהתחיל לחלל שבת:

בדרבנן אמרינן 'יש ברירה', ויכולים לתלות דבכספם של האחים היראים נעשה העסק בימות החול, ומה שנעשה בשבת נעשה בכספם של הפושעים.

3. הנאה מחילול שבת

שאלה נוספת המתעוררת במקרים של שותפות עם מחללי שבת, היא אם מותר למשקיע ליהנות מן הרווחים הכספיים שחלקם הושגו כתוצאה מהשקעה בעסקים המחללים שבת.

בעניין הנאה מחילול שבת, נפסק להלכה בשו"ע (או"ח שיח, א):

המבשל בשבת (או שעשה אחת משאר מלאכות) במזיד – אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג – אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם, לו מיד.

על פי הלכה זו מותר לאחרים שלא חיללו את השבת ליהנות במוצאי שבת מחילול השבת, וזאת אפילו אם המלאכה נעשתה בעבורם[23].

אמנם, יש האוסרים גם לאחרים ליהנות במוצאי שבת מחילול שבת אשר נעשה על ידי יהודי מומר[24], או בעסק המחלל שבת בקביעות[25]; אך נראה שבנידוננו אין לחשוש לכך, וזאת משני טעמים עיקריים:

א. ההנאה היא לא מגוף המלאכה שנעשתה באיסור אלא רק מדמיה של המלאכה[26].

ב. שווי המניות שבקרן הנאמנות מושפע לא רק מריווחי החברות שבהן משקיעה הקרן אלא גם, ואולי בעיקר, מהמצב הכללי בשוק הישראלי ואף בשוק העולמי. ממילא גם כאשר שוויין של המניות עולה אין זה בהכרח תוצאה של הרווחים שהשיגה החברה תוך חילול שבת.

4. שותפות עם מחללי שבת

במסכת בבא מציעא (ח, א) נאמר כי שותפים שגנבו חייבים. וביאר רש"י (ד"ה ואילו), שאף שרק אחד הוציא את החפץ מרשות הבעלים – שניהם חייבים, משום שהמוציא עשה זאת על דעת שותפו[27]. מכאן שכאשר מדובר בשותפים "יש שליח לדבר עבירה". בהתאם לכך פוסק הרמ"א (חו"מ סי' שנ ):

וכן אם גנב או גזל, השותף צריך לחלוק עם חבירו. ואם הפסיד, ההפסד לעצמו. ודווקא אם הפסיד קודם שנודע לחבירו, אבל אם חלק הגניבה עם השותף ואח"כ בא עלילה עליו, וכן אם קנה גניבה וחלק עם חבירו ובא אחר כך עלילה, ההפסד גם כן לאמצע, מאחר שנתרצה למעשיו.

על פי זה יש מהפוסקים הכותבים, שגם בענייני איסורי שבת יש שליחות לדבר עבירה בשותף העושה מלאכה על דעת שותפו[28]. אמנם יש החולקים על עצם הדין וסוברים שגם בשותפים קיימים דיני השליחות הרגילים[29].

גם לסוברים שיש שליחות לדבר עבירה בשותף העושה מלאכה לדעת שותפו – זהו רק בשותף רגיל, המעורב בנעשה בחברה, ואין הדבר אמור באדם שהשקעתו בחברה הינה בסכום זניח יחסית להיקף הפעילות של החברה ואין לו כל השפעה ממשית על הנעשה בה.

וכך כותב בעניין זה בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"א סי' ז):

ובדבר ליקח שערס (=מניות) מקאמפאניעס (=חברות) שעושין מלאכה ומסחר בשבת – הא חזינן שנתפשט להיתר. והטעם פשוט, שאין להחשיב את הקונים שערס שהוא רק משהו מהמסחר שאין להם שום דעה בהמסחר אף לענין חלקם לבעלים שלא דמי לשותפות במקצת שיש לו דעה כבעלים, וגם אין הקונה שערס רוצה להיות בעלים בהמסחר ואינו רוצה לקנות כלום בהמסחר אלא הוא רק כקונה רווח והפסד שיהיה בהמסחר לפי סך כך וכך שקנה. ויותר נראה שאין בהם גדר קנין בדינא שהוא לקנין דבר שלא בא לעולם, רק מצד קנייני דיני המדינה. ומה שלפי תנאי המכירה יש לבעל השערס דעה לבחירת פרעזידענט (=נשיא) – הוא רק פטומי מילי בעלמא, כי למעשה משאירין לעצמן יותר מהרוב שלא שייך שיאמרו דעה, וגם הקונים אין רוצים לומר דעה בזה, כי אין כוונתם לקנות זה. ולכן לענ"ד אין לחוש למה שעושים הבעלים דהקאמפאניעס שאינו נוגע להם. ואף אם יש גם יהודים בהבעלים, אין להחשיב מסייע לעוברי עבירה, שהמסחר יעשו גם כשלא יקנה שערס מהם, כי לא חסר מי שיקנה שערס, והקונה קונה רק לטובת עצמו, ולכן אין בזה שום איסור, וכמו שנוהגין הרבה בנ"א ואף יראי חטא לקנות. אבל ודאי לקנות מידה מרובה כל כך עד שיתחשבו בדעתו – יש לאסור אף בפעקטערע (=בית חרושת) ומסחר של עכו"ם.

סיכום

מעיקר הדין אין על אדם פרטי איסור להשקיע בקרן נאמנות, קופות גמל וכדו' המשקיעות בין השאר בחברות המחללות שבת. עם זאת ראוי לחזק כמה שיותר חברות השומרות שבת, ועל כל אדם לעשות מאמץ לכוון את ההשקעות לחברות אלו, ולהימנע מלהשקיע במקומות שאינם שומרים על ההלכה, בין בעניינים שבין אדם למקום ובין בעניינים שבין אדם לחבירו.

היתר זה אינו אמור כאשר מדובר בהשקעה בסכום גדול המעניקה למשקיע השפעה ממשית על פעילותה של החברה.[29.א]

יודגש כי ההיתר האמור כאן אינו מתייחס להיבטים הציבוריים של הנושא. כפי שכבר כתבנו לעיל, יש לעשות  הכל לשם צמצום התופעה של הפעלת עסקים בשבת. יש לקחת בחשבון כי שותפות של יהודים שומרי מצוות בעסקים שאינם שומרים שבת, ובמיוחד ההנאה מהרווחים שגורפים עסקים אלו בשבת, מעניקה לגיטימציה לחילול השבת, וזאת אף אם מהבחינה ההלכתית אין בכך משום חיזוק ידי עוברי עבירה או סיוע להם.

עם זאת דומה כי המפתח מצוי יותר בידיהם של הגופים הגדולים שהינם בעלי הכח הכלכלי החזק, וההשקעה שלהם בעסקים המחללים שבת עלולה להיות כרוכה באיסור "לפני עיוור" דאוריתא.

אין ספק שאם  גופים אלו ינהגו בהתאם להלכה וימנעו מלהשקיע בעסקים מחללי שבת, הרי  שקיומה  של  השבת במדינת  ישראל יתחזק, אפשרויות ההשקעה בעסקים שאינם מחללים שבת יגדלו, והדבר יאפשר גם לאנשים  פרטיים להשקיע ביתר קלות רק בגופים העומדים  תחת פיקוח הלכתי.

השקעה בחברות העוברות על איסור ריבית

שאלה:

האם מותר להשקיע בעסקים העוברים על איסור ריבית, או בקופות גמל  וקרנות נאמנות המשקיעות בעסקים מסוג זה.

תשובה:

פוסקי זמנינו דנו באריכות בשאלת הייחס ההלכתי לחברה בע"מ: האם ההלכה מכירה בהיותה  אישיות משפטית בפני עצמה, ואם כן, האם חלים על אותה אישיות משפטית איסורים הלכתיים. יש הסוברים שהיות שהחברה היא אישיות משפטית עפ"י חוק, הרי גם מבחינה הלכתית איננה נחשבת בבעלותם של היהודים מחזיקי המניות, וממילא לא יחולו עליה איסורים הלכתיים כגון ריבית וחמץ בפסח. אולם רוב הפוסקים סוברים שאין בעובדת היותה של החברה אישיות משפטית עפ"י חוק בכדי להפקיע את האיסורים החלים על היהודים מחזיקי המניות שלה ועל כן יאסר על חברה זו להלוות בריבית, להחזיק חמץ בפסח וכדו'.[30]

לשיטת מיעוט הפוסקים הסוברים שאיסורי ריבית אינם חלים על חברה בע"מ לא יהיה איסור לא בהחזקת מניותיה של אותה חברה ולא ברכישת אגרות חוב שלה.

אולם, לשיטת רוב הפוסקים הסוברים שאיסורי ריבית חלים על גם על חברה בע"מ, יש לדון האם מותר יהיה להשקיע במניות של חברות שאין להן היתר עיסקא. כמו"כ יש לדון בשאלה האם מותר לרכוש אגחות חוב של חברות כאלו, שהרי רכישת אגרות חוב (אג"ח) כמוה כהלוואה שאותה מלווה רוכש האג"ח לחברה המנפיקה, ועל כן אם האג"ח נושא ריבית הרי זו הלוואה בריבית.[31]

יש מפוסקי זמנינו הסוברים שאף שבאופן עקרוני חלים איסורי ריבית גם על חברות, יש להבחין בין חברה הלווה לבין חברה המלווה. לדעתם, האיסור הוא רק כאשר החברה מלווה בריבית אך לא כאשר היא לווה בריבית.[32] מאידך, לדעת רוב הפוסקים יש איסור מדרבנן, ואולי אף איסור דאוריתא, גם כאשר החברה לווה בריבית בלא היתר עיסקא.[33]

נמצא שיש להבחין בין החזקת מניות בחברה בע"מ שאין לה היתר עסקא, לבין רכישת אג"חים של חברה כזו: החזקת מניות של חברות בע"מ, המלוות בלא היתר עיסקא גם לגורמים שאינם חברה בע"מ כגון שותפויות או אנשים פרטיים, תהיה אסורה לרוב הפוסקים, ואילו רכישת אג"חים קונצרניים של חברות שאין להם היתר עיסקא תהיה מותרת לדעות הסוברות שאין איסור ריבית בהלוואה לחברה בע"מ, ואף לחולקים עליהם קרוב לודאי שתהיה אסורה מדרבנן ולא מדאוריתא[34]

אכן, גם לדעות האוסרות הלוואה בריבית לחברה בע"מ בלא היתר עיסקא, יש לדון, להתיר רכישת אג"ח, בתנאים מסויימים, כפי שיפורט להלן.

רכישת אגרות חוב מחברות בלא היתר עיסקא

כאמור לעיל, רכישת אגחי"ם מהחברה המנפיקה כמוה כהלוואה בריבית האסורה לדעת רוב הפוסקים. אולם, המסחר באג"ח מתנהל בד"כ ע"י קניה ומכירה מיד שניה ושלישית ולא ישירות מהחברה המנפיקה, ויש לדון איפא האם מותר לסחור באג"ח באופן זה.

במסחר באג"ח נושאות ריבית עלולות להתעורר מספר שאלות:

• החזקת שטר שיש בו ריבית.
• גביית הריבית: המקובל באג"ח נושאות ריבית שהחברה המנפיקה משלמת את הריבית ("קופונים") פעם או פעמיים בשנה למחזיק בשטר, והיא אינה ממתינה עם תשלום הריבית עד למועד הפקיעה של השטר.[35] יש לדון איפא האם מותר למחזיק בשטר במועד זה לקבל ריבית זו.
• גביית הקרן – כשמחזיק בשטר עד מועד פקיעתו שהוא המועד בו משלמת החברה המנפיקה את סך הקרן הנקוב באגרת חוב, כאשר לאורך התקופה שולמו קופונים.
• איסור לפני עיוור לא תתן מכשול ומסייע בידי עוברי עבירה.

נדון בשאלות אלו אחת לאחת:

א. החזקת שטר שיש בו ריבית

נחלקו ר' מאיר וחכמים בתוספתא בדינו של שטר שיש בו ריבית:

המלוה את חבירו בריבית ובא לפני בית דין קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית דברי ר' מאיר שהיה ר' מאיר או' שטר שיש בו ריבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית וחכמים או' גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית[36]

הקנס אינו רק למלוה אלא גם לבא מכוחו של המלוה אף שהוא לא עבר על איסור הלואה בריבית, שכיון שקנסו את המלוה זכה הלוה, ושוב אין אפשרות להוציא מידו.[37]

עוד נאמר בתוספתא[38]:

המוציא שטר רבית יקרענה בא לפני בית דין יקרעוהו

מדין זה של התוספתא משמע, לכאורה, שלכולי עלמא אין אפשרות לגבות בשטר זה אף לא את הקרן.

בראשונים הובאו מספר הסברים לתוספתא וליחס בינה לבין מחלוקת ר' מאיר וחכמים דלעיל:

• דין התוספתא הוא אליבא דר' מאיר הסובר ששטר שיש בו ריבית קונסים אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את  הריבית, ובאמת אליבא דחכמים הסוברים שניתן לגבות בשטר זה את הקרן – אין קורעים את השטר.[39]
• דין התוספתא הוא אף לדעת חכמים. ואמנם אם יבא המלוה לבית הדין עם השטר יוכל לגבות בו את הקרן לדעת חכמים, אך מכל מקום כיון שהוא מצווה לקרעו לכן גם בית דין קורעים אותו אם יגיע לידם.[40]
• התוספתא עוסקת בכגון שהריבית מפורשת בשטר שבכגון זה העדים פסולים ועל כן גם חכמים יודו שאין אפשרות להשתמש בשטר זה כלל, ומה שאמרו חכמים שגובה את הקרן זהו כאשר הריבית אינה מפורשת בשטר.[41] ואולם ראשונים אחרים לא קבלו הסבר זה ולדעתם אם אין הריבית מפורשת בשטר אזי גם לחכמים אין גובים את הקרן מחשש שיגבה גם את הריבית, ומה שהתירו חכמים לגבות את הקרן זהו דוקא כאשר הריבית מפורשת בשטר.[42]

להלכה פסק השולחן ערוך:[43]

שטר שיש בו רבית, בין של תורה בין של דבריהם, גובה את הקרן לבדו, והוא שיהא ניכר שהוא רבית. הגה: כגון שהוא מפורש בשטר, הקרן בפני עצמו, (הרא"ש והמרדכי והגהות מיימוני ונ"י ותוס' והג"א וטח"מ סי' נ"ב דלא כהרמב"ן); או שלא היה נכתב בשטר רק הקרן, ועדים מעידים על הרבית (טור). וכל מי שבא לידו יקרע השטר דחיישינן שמא יגבה בו הרבית (הגהות מיימוני פ"ד ותוס' ומרדכי והג"א בשם תוספתא). אבל אם אינו מפורש, אלא שכולל הקרן עם הרבית, אינו גובה בו אפילו הקרן. (ועיין בחושן המשפט סימן נ"ב).

ההלכה איפא כהסבר השני דלעיל, שאמנם ניתן לגבות בשטר את הקרן אך מכל מקום כל מי  שבא השטר לידו יקרענו.

באגרות חוב נושאות ריבית מצויין במפורש ערך הקרן ואחוז הריבית וממילא מותר יהיה לגבות את הקרן[44]. אמנם לפי מה שפסק הרמ"א כל מי שבא לידיו שטר זה עליו לקרעו אך נראה שדין זה אינו שייך בנידוננו שהרי המסחר מתנהל ברישום במחשבי הבורסה ואין העברה פיזית של שטרות מיד ליד, ואף אם הגיע שטר כזה לידו של מישהו ברור שקריעתו לא תמחוק את אגרת החוב הרשומה במחשבי הבורסה, ואין איפא כל אפשרות טכנית לקרוע את השטר.

זאת ועוד, כפי שהוזכר לעיל, יש הסוברים שכלל אין איסור ברכישת אגרת חוב נושאת ריבית מחברה בע"מ, וא"כ מסתבר שבכגון זה אין חובה לקרוע את השטר שהרי גם אם יגבה בו את הריבית – יש לו על מה לסמוך.[45]

מותר, איפא, לאדם להחזיק אגרת חוב נושאת ריבית של קונצרן, אם היא נקנתה מ"יד שניה", ולא מן הקונצרן עצמו, וזאת גם אם אין לקונצרן היתר עיסקא. בנוגע לאפשרות השימוש באגרת זו – נדון להלן.

ב. גביית הריבית

בגמרא במסכת קידושין[46] אומר רבא שניתן לקדש אשה לא רק ע"י כסף שהמקדש יתן לה, אלא גם ע"י שהמקדש יתן את הכסף, עפ"י ציוויה, לאדם שלישי:

תן מנה לפלוני ואקדש לך – מקודשת מדין ערב, ערב לאו אף ע"ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעביד נפשיה, האי איתתא נמי, אע"ג דלא מטי הנאה לידה קא משעבדא ומקניא נפשה.

הרי שאף שהאשה לא קבלה את הכסף בעצמה, תהיה מקודשת בקידושי כסף.

נחלקו הראשונים בהסבר הדין: יש שכתבו שהאשה מקודשת בהנאה שיש לה בכך שנעשה רצונה, והנאה זו כמוה כשוה כסף,[47] ויש הסוברים שהכסף שניתן לאותו פלוני עפ"י ציוויה, נחשב כאילו ניתן לה, דהיינו שקבלת הכסף ע"י אותו פלוני כמוהו כקבלת הכסף על ידה.[48]

מדין זה הסיקו הראשונים שמלוה ולווה יעברו על איסור ריבית גם אם יסכמו ביניהם שהריבית תינתן לאדם שלישי. שכיון שהלוה נותן את הריבית לאדם שלישי עפ"י ציוויו של המלוה, נחשב הדבר כאילו נתן ריבית למלוה.[49] וכן פסק השולחן ערוך[50]:

אסור לומר: אלוך מנה על מנת שתתן זוז לפלוני ( או להקדש), (במרדכי דא"נ) אפילו אם אותו פלוני הוא עובד כוכבים, אע"פ שאינו חייב לו, (טור סי' קס"ט) ורבית קצוצה (פי' שקצץ והתנה לתת כך וכך בשביל שמלוהו) הוא. ( ואין חילוק בין אמר המלוה כך או שאמר הלוה מעצמו כך והוא מלוה לו משום זה) (ב"י בשם תשו' רשב"א).

מפורש א"כ שבעסקה זו עוברים המלוה והלוה על איסור ריבית. השאלה היא מה דינו של אותו אדם שלישי שקיבל את הריבית, האם עליו להחזיר מה שקיבל או שרשאי להשאיר זאת אצלו.

על דברי השו"ע שזו ריבית קצוצה הוסיף בש"ך שם (ס"ק יט):

ורבית קצוצה היא – ומפקינן מיניה ובמרדכי שם דמוציאין ממלוה כיון דאיהו אוזפיה וקצץ עמו להוסיף יותר וליתנו לפלוני:

בספר דברי חיים[51] הוכיח מדברי המרדכי שהביא הש"ך שהלוה חייב לתת את הריבית לאותו אדם שלישי, שאם לא כן לא היו מוציאים סכום זה מן המלוה, שהרי יכול היה המלוה לומר ללווה, לא היה עליך לתת את הריבית לאותו אדם, וכשם שכל ריבית אין הלווה חייב לשלם.

מוכח מדברים אלו שסובר שלאדם השלישי אין כל איסור בקבלת הריבית, וכל שכן שאינו חייב להחזיר מה שקיבל.[52]

אולם בפתחי תשובה שם (ס"ק יא) הביא שר' עקיבא איגר הסתפק בשאלה זו, והוסיף שבתשובות תפארת צבי הבחין בענין זה בין שני סוגי מקרים:

עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן מ"ח אות ב' דהגאון החסיד מהר"ר עקיבא איגר זצ"ל נסתפק אם המקבל חייב להחזיר להמלוה והוא ז"ל כתב דודאי המקבל אינו מחזיר דאטו נתן לו עבור הלואה רק הנתינה היה עבור שזה צוה לו ליתן והדין שיתבע הוא את המצוה לו מדין ערב אבל אין לו ע"ז טענה כלום כיון שנתן לו במתנה ומיהו אם נתן לזה ואמר לו אני נותן לך עבור שאני צריך ליתן לפלוני עבור הרבית שפיר מחזיר אם הוא רבית קצוצה ע"ש:

על פי התפארת צבי אם נתן את הריבית לאדם השלישי במתנה – אינו חייב להחזיר. אולם אם אמר לו שהכסף ניתן לו עבור הריבית שהוא חייב למלוה – חייב להחזיר.

הבחנה אחרת הובאה בשו"ת אבני נזר[53].

על דברי הש"ך מהם עולה, כאמור, שהאדם השלישי אינו חייב להחזיר מה שקיבל, הקשה האבני נזר מתשובת הר"ן (סימן כט) ממנה עולה, לכאורה, הפוך:

בראובן שהשכין ביתו לשמעון על חמש שנים בהיתר כנהוג ושמעון נתן הדירה לחמש שנים לבנו יכין וחזר ראובן ושכר מיכין עבור אלף ר"ט ונתן לו שטר על האלף דינרין ועדים העידו שכל זה ערמה ומתחילה על דעת כן השכין. ופסק הר"ן דהוי רבית קצוצה דהוי כאומר אלוך מנה ותן הרבית לפלוני.

ועוד השיב על דבר ששמעון ובנו יכין מתו ושאול בנו של יכין גבה האלף ר"ט רוצה ראובן לנכות האלף ר"ט ורוצה ראובן לנכות האלף ר"ט מהמשכונא באמרו שרבית קצוצה לקח. ופסק הר"ן שהדין עמו. ואצ"ל משום שמנכין אלא אפי' כבר גבה דר"ק יוצאה בדיינין עכ"ד.

במקרה הנידון בתשובת הר"ן קיבל בנו של המלוה את הריבית מן הלוה,  ופסק הר"ן שהלוה רשאי לדרוש מבנו של המלוה שיחזיר לו את הכסף שקיבל משום שזו ריבית  קצוצה היוצאה בדיינים.

נמצא איפא שמקבל הריבית חייב להחזירה גם אם הוא לא היה הלוה, בניגוד לדברי הש"ך.

ביישוב הקושי מבחין האבני נזר בין מקרה בו היתה התחייבות ישירה של הלווה לאדם השלישי לבין מקרה ההתחייבות היא כלפי המלווה בלבד:

דהנה כן הוא לשון הש"ע אלוך מנה על מנת שתתן זוז לפלוני. וקנין אתן לא מהני כבש"ע (חו"מ סי' רמ"ה) דאתן לא משמע לשון חיוב. וא"כ לא נתחייב לאותו פלוני רק למלוה ומלוה ציוה ליתן לפלוני. א"כ דומה כאילו נתן הרבית למלוה ומלוה לאותו פלוני ואין הפלוני מחויב להחזיר. משא"כ בנתחייב הרבית לפלוני דאי אפשר לחשוב כאילו נתן הרבית למלוה. שהרי לא הי' יכול ליתן הרבית למלוה דכבר נתחייב לפלוני. רק שנדון דמה שנתחייב לפלוני כאילו נתחייב למלוה והמלוה נתן החוב לפלוני וע"כ מוציאין גם מהפלוני כמו יורש רבית שגבאו מחויב להחזיר:

על פי האבני נזר, אם ההתחייבות היא כלפי המלווה בלבד אלא שהוא ציוה לתת זאת לאדם שלישי – אין אותו אדם שלישי מחוייב להחזיר. אולם, אם ההחייבות של הלווה היא ישירות כלפי אותו אדם שלישי – נמצא שהאדם השלישי גובה ריבית קצוצה ועליו להחזירה.

בנידוננו, ההתחייבות של החברה מנפיקת אגרת החוב לתשלום הריבית היא התחייבות ישירה כלפי המחזיק באג"ח. נמצא שאסור למחזיק באג"ח לקבל את הריבית (=הקופונים) אף שרכש את אגרת החוב מיד שניה וממילא לא היה המלוה – וזאת בין לשיטת התפארת צבי ובין לשיטת האבני נזר.

לשיטת התפארת צבי הדבר יהיה אסור משום שגלוי וידוע שהריבית שמקבל מהחברה היא מחמת התחייבותה לרוכש האג"ח (=המלוה).

לשיטת האבני נזר יהיה הדבר אסור משום שההתחייבות של החברה לתשלום הקופונים היא התחייבות ישירה כלפי המחזיק באג"ח.

ראיה נוספת לאיסור ניתן להביא מפסק הרמ"א בנוגע למכירת חוב בריבית מגוי לישראל:

ישראל שחייב לעובד כוכבים חוב על רבית, והעובד כוכבים הקנה אותו חוב לישראל אחר, אם העובד כוכבים מקבל הרבית ונתנו לישראל השני, מותר. אבל אסור לישראל השני לקבל מיד הראשון, משום חומר רבית. (תשובת הרשב"א סימן  תשס"ד)[54]

וכתב שם הט"ז (ס"ק יב)

וצריך שתדע דאם הקנה לו במכר גמור לישראל אחר פשיטא שאיסור גמור הוא אפילו ליקח מהעובד כוכבים, אלא  מיירי שהקנהו לו בתורת בטחון וכשרוצה העובוד כוכבים יכל לסלק הישראל בזוזי, וא"כ אינו אלא כמו משכון והיה לנו להתיר ליקח הרבית אפילו מיד הישראל כיון שעיקר הממון של עובד כוכבים על זה כתב דמשום חומר רבית יש לאסרו… ולא  כדמשמע לכאורה דמיירי בקנין גמור, דזה אסור אפילו מעובד כוכבים, כיון  שממון ישראל הוא מאותה שעה והוי ליה כלוה מחבירו על מנת  שהעובד כוכבים יתן רבית דודאי אסור.

הרי שאסור מן הדין לקונה החוב לקבל את הריבית על החוב אף שהוא לא היה המלוה.[55]

מכאן שאסור לקונה האג"ח, שכמוהו כקונה החוב, לקבל את הריבית הנקובה באג"ח, אף שרכש את האג"ח מיד שניה ואינו נחשב כמלוה.

ג. גביית הקרן במועד פקיעת השטר

כפי שהבאנו לעיל, להלכה, שטר שיש בו ריבית גובה את הקרן, וממילא פשוט, לכאורה, שמותר למחזיק באג"ח לגבות את הקרן במועד פקיעתו של השטר, בין אם רכש את האג"ח ישירות מן החברה המנפיקה ובין אם רכש את האג"ח מיד שניה.[56]

אלא, שכפי שהבאנו לעיל, בנוסף לתשלום הקרן במועד פקיעת האג"ח, משלמת החברה המנפיקה, ריבית פעם או פעמיים בשנה (=קופונים). יש לבחון, איפא, האם עפ"י ההלכה יחשב תשלום הקופונים כתשלום הריבית וממילא יחשב התשלום הנעשה במועד פקיעת השטר כתשלום הקרן ויהיה מותר לגבותו, או שמא יחשב תשלום הקופונים כתשלום על חשבון הקרן ונמצא שהתשלום המתבצע בסוף התקופה כולל בתוכו גם את הריבית.[57]

בגמרא במסכת בבא מציעא[58] נאמר:

אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא: הא משכנתא באתרא דמסלקי, אכל שיעור זוזי – מסלקינן ליה, אכל טפי – לא מפקינן מיניה… אמר רב אשי: השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה, אכל שיעור זוזי – נמי לא מסלקינן ליה בלא זוזי. מאי טעמא – סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, הוי אבק רבית, ואבק רבית אינה יוצאה בדיינין.

ומבאר רש"י:

אכל כשיעור זוזי – כפי מה שנמכרין הפירות בשוק, ובא הלוה לפנינו ותבע ואמר: איני רוצה שיאכל פירותי ברבית, ישומו פירות שאכל, ויטלם בחובו, אילו הוו לי זוזי – לא מסלקינן ליה, השתא נמי פירי אכל – זוזי דידי נינהו.

מסלקינן ליה – ואף על גב דאבק רבית הוא, ואינה יוצאה בדיינין – הני מילי לבתר דשקליה, אבל זה זריז הוא, ואינו מניחו לאכול אלא כדי הקרן.

אכל טפי לא מפקינן מיניה – דאבק ריבית הוא, ואינה יוצאה בדיינין.

לא מסלקינן ליה בלא זוזי – עד שיתן לו כל שיעור מעות הלואתו, וכיון דכי אכלינהו להך, לאו בתורת פרעון אכלינהו – הוה ליה אבק רבית משעת אכילה, ואינה יוצאה בדיינין

הרי שנחלקו מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא ורב אשי בנידוננו: לדעת מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אכילת הפירות המקבילה בנידוננו לקופונים נחשבת על חשבון הקרן. ואילו לדעת רב אשי אכילת הפירות או הקופונים בנידוננו,[59] היא על חשבון הריבית ולא על חשבון הקרן. ופסק הרי"ף הלכה כרב אשי.

אלא שנחלקו הרי"ף ורבינו אפרים בבאור דינו של רב אשי: לדעת רבינו אפרים דינו נאמר רק במשכנתא הנחשבת לגמרי ברשותו של המלוה שהרי אין הלוה יכול לסלקו ממנו עד שיפרע את כל חובו. רק במקרה זה סובר רב אשי, לדעתו, שאין הלוה יכול לסלק את המלוה עד שיתן לו את כל שיעור הלוואתו, משום שהמלוה נחשב כמוחזק. אולם כאשר המלוה איננו מוחזק והלוה רשאי לסלקו בכל עת, כגון כאשר המלוה דר בחינם בחצרו של הלוה, יהיה רשאי הלוה להחשיב את דמי השכירות המגיעים לו מן המלוה על חשבון פרעון הקרן. לדעת הרי"ף לעומ"ז נאמר דינו של רב אשי בכל ענין.[60]

שתי הדעות  הובאו להלכה בשו"ע, והכריע הרמ"א כשיטת רבינו אפרים:

אמר ליה: הלוני ודור בחצירי, אי קיימא לאגרא הוי רבית קצוצה, ואי לא קיימא לאגרא הוי אבק רבית…

היכא דהוי אבק רבית, יש אומרים שאפילו אם לא פרעו עדיין ותובע הלוה שינכה לו מחובו שיעור השכירות לא מנכינן ליה. ויש אומרים דמנכינן ליה. הגה: והסברא אחרונה היא עיקר. (היא סברת הרא"ש והטור ור' אפרים ורשב"א).[61]

אגרות החוב אין דינם כמשכנתא, שהרי החברה המנפיקה היא המוחזקת בכסף, ועל כן, בהתאם לשיטת רבינו אפרים, תהיה רשאית להחשיב את תשלום הקופונים כתשלום עבור הקרן.[62] אלא שהדבר  נתון לשיקול דעתה של החברה, שהרי אף שהיא רשאית להחשיב את תשלום הקופונים כחלק מפרעון הקרן – אין היא חייבת לעשות  כן[63], ובפועל הרי היא מחשיבה תשלום זה כתשלום ריבית ולא כתשלום על חשבון הקרן, וממילא אף לשיטת רבינו אפרים לא יחשב תשלום הקופונים כחלק מפרעון הקרן, ולא יהיה איסור ריבית בקבלת הקרן במועד פקיעת השטר.

מותר איפא למחזיק באגרת חוב לקבל את הקרן במועד פקיעתה של האגרת, ובתנאי שלא משולם קופון עם הקרן.

ד. לפני עיוור לא תתן מכשול ומסייע ידי עוברי עבירה

כידוע בשוק ההון מתנהל מסחר באגרות חוב. יש לדון בשאלה האם מותר לאדם לרכוש אג"ח מיד שניה ולמכור אותה הלאה בלא שיקבל כל ריבית מן החברה המנפיקה.

על פי ההלכה מותר למכור שטר חוב גם בפחות מערכו ואין בכך חשש ריבית, כפי שנפסק בשולחן ערוך:[64]

מי שיש לו שטר חוב על חבירו, או מלוה על פה, מותר למכרה לאחר בפחות, ואפילו לא הגיע זמן הפרעון, ואין בו משום רבית (בעל התרומות). ובלבד שיהא אחריות השטר והמלוה על הלוקח, כגון אם יעני הלוה שלא יהיה לו ממה לפרוע שלא יחזור על המוכר.

הטעם לכך הוא שאין מדובר בעסקה של הלוואה אלא בעיסקה של מכירה ועל כן אין כך "אגר נטר" (=שכר המתנת מעות), ומה שמשלם פחות הוא משום שזהו מחיר החוב כיום.

מכאן שאין איסור ריבית בקניה ומכירה של אג"ח גם אם המחיר המתקבל במכירה שונה מערכה הנקוב של אגרת החוב.

ואמנם הש"ך שם הביא, שתנאי להיתר הוא, שמכירת השטר תהיה תקיפה על פי דין תורה, וז"ל שם ס"ק ח:

מותר למכרם כו' – כ' הגהת אשר"י דבעינן שהמלוה יסלק מן החוב ויזכה בו הקונה במעמד ג' ואם יש לו שטר עליו ימסרנו לקונה ויכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודיה (כמ"ש בח"מ סי' ס"ו) ואם הלוה הוא עובד כוכבים ואמר המוכר להקונה אני מוחל לעובד כוכבים כל מה שחייב לי ולא אודיענו ובטח בי ואתננו לך ולא אזכה בו לעצמי אלא לצרכך ומעכשיו אני פטור ממך מותר ע"כ ומביאו ב"י וד"מ וע"ל סימן קס"ט ס"ס י"ח:

בנידוננו אין מסירה פיזית של אגרת החוב אלא העברה מחשבון לחשבון בבנק, אך היות שעל פי חוק המדינה המכירה תקיפה – יהיה לה גם תוקף הלכתי.[65]

ברם, עדיין יש להתייחס בענין זה לאיסור "לפני עיוור לא תתן מכשול". לכאורה, מוכר האג"ח, אף אם הוא בעצמו אינו גובה את הרבית, מכשיל את הקונה שעתיד לגבות את הריבית שבשטר הנמכר לו, ובכך  עובר המוכר על איסור של "לפני עיוור לא תתן מכשול", או "מסייע ידי עוברי עבירה".

אך נראה שאין לחשוש בנידוננו לאיסור זה.

ביחס לאיסור "לפני עיוור" כבר הבאנו לעיל[66] את הצדדים להקל, ביניהם העובדה שגם בלא הסיוע היה ניתן לעבור את העבירה וכן העובדה שהמדובר בספק ולא בודאי. שני צדדים אלו קיימים גם בנידוננו: בשוק מצויים אגחי"ם רבים ואם כן כל מכירה של אג"ח אינה בגדר של "תרי עברי דנהרא". בנוסף בנידוננו קיים סיכוי סביר שרוכש האג"ח גם הוא לא יגבה את הריבית אלא ימכור את האג"ח הלאה וא"כ כל עיסקת מכירה היא לכל היותר בבחינת ספק לפני עיוור, ובמיוחד שקיים גם ספק שמא רוכש האג"ח הוא אינו יהודי שאינו מצווה על איסור ריבית. זאת ועוד, כפי שהבאנו  לעיל, יש הפוסקים שאין כלל איסור ריבית  בהלואה בריבית לחברה ואף אם מוכר האג"ח אינו סומך על פוסקים אלו אין הוא נחשב כמכשיל את הקונה המסתמך על אותם פוסקים[67].

סיכום

אין לרכוש מניות, וכן אין לרכוש אגרת חוב נושאת ריבית ישירות מהחברה המנפיקה אותן, אם לחברה אין היתר עיסקה.

כאשר מדובר בחברות המלוות לגופים פרטיים שאינם חברה בע"מ, יהיה איסור רכישת המניות חמור יותר מאשר איסור רכישת האג"חים.

מותר לרכוש אגרות חוב נושאת ריבית של חברה שאין לה היתר עיסקא, אם הקניה נעשית בשוק המשני, דהיינו מ"יד שניה", ובלבד שהקונה יקפיד למכור הלאה את האג"ח לפני שיגיע זמן קבלת ה"קופונים", משום שקבלת הקופונים אסורה מחשש איסור קבלת ריבית.

המחזיק באגרת חוב בזמן פקיעתה מותר לקבל את ערכה הנקוב (=הקרן) בלא תוספת הריבית.[68]

קבלת הריבית אסורה הן במועד פקיעת האג"ח והן קודם לכן, הן על ידי רוכש האג"ח מן החברה המנפיקה והן לרוכש  אותן בשוק המשני (=מיד שניה).

במקרה של ספק, כגון כאשר אדם משקיע בקופת גמל או בקרן נאמנות, והוא אינו יודע אלו מניות או אג"ח נרכשים בעבורו ע"י הקופה או הקרן, או שאינו יודע אם יש לחברות המנפיקות את האגחי"ם הללו היתר עיסקא, יוכל להשאיר את כספו באותן קופות גמל או קרנות נאמנות, משום שיש כאן "ספק ספיקא":  שמא המדובר בחברה שיש לה היתר עיסקא, וגם אם לא – שמא הלכה כסוברים שאין איסור ריבית בחברות הלוות בריבית,[69] ושמא החברה אינה מלוה לאנשים פרטיים[70].

אכן מסתבר שאין להקל במקרה שיש באפשרותו לברר בקלות האם המניות או האגחי"ם נרכשים בעבורו מחברות שיש להן היתר עיסקא, אך כאשר הבירור הוא קשה – יוכל לסמוך ולהקל.[71]

הערות שוליים:

[1] בתשובה זו נתמקד בדין השקעה בעסקים שאינם שומרים שבת. לקמן נעסוק בהשקעה בעסקים העוברים על איסור רבית.

[2]  עי' למשל: שו"ע או"ח קסג, ב; יו"ד קנא, א; שם קס, א; שם רמ, כ; חו"מ שסט, א. ועי' סיכום הסוגיא ב'שבת הארץ השלם' פ"ח ה"א אות א.

[3]  כן נקטו רוב הפוסקים להלכה. אולם יש שכתבו שלדעת הרמב"ם קיים האיסור גם שלא ב"תרי עברי דנהרא" – עי' שו"ת מלמד להועיל ח"א (או"ח) סי' לד; 'שבת הארץ' שם הע' 5.

[4]  עי' 'שבת הארץ' שם הע' 6.

[5]  עי' פתחי תשובה, יו"ד סי' קנא ס"ק ב; סי' קס ס"ק א.

[6]  עי' פירוט השיטות בזה בשדי חמד מערכת ו כלל כו ס"ק ט, ובשו"ת יחוה דעת ח"ג סי' סז בהערה הראשונה בעמ' ריב. וכך פסק לקולא גם בדרכי תשובה (סי' קנא ס"ק טו).

[7]  עי' שדי חמד שם שהביא בשם ערך השולחן שהטעם לכך שיש איסור "לפני עיוור" כאשר קיים יהודי אחר שיכול להושיט את האיסור הוא ש"כל ישראל בחזקת כשרים ולא ימצא אחר שמכשילו". טעם זה אינו שייך כאשר בפועל כבר קיימים יהודים אחרים העושים זאת. ועי' דרכ"ת (יו"ד סי' קנא ס"ק טו) שהביא את ספיקו של ס' 'פרשת הכסף' שדן בשאלה זו ולא הכריע בה.

[8]  כן משמע מדברי הט"ז סי' קנא ס"ק א. וכן כתב הרב אליעזר וולדנברג, שביתת הים פרק יט סעיף א, ושו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' ה פרק ג. ועי' 'שבת הארץ השלם' פ"ח ה"ב אות ה, שם מובאת מחלוקת הראשונים והאחרונים בשאלה זו.

[9]  עי' ריטב"א עבודה זרה סג, א ד"ה אומר אדם; שדי חמד שם; מנחת שלמה ח"א סי' לה; 'שבת הארץ' שם הע' 21.

[10]  עי' שדי חמד מערכת ו כלל כו ס"ק י; משנת יוסף על מסכת שביעית ח"ב עמ' פד; שו"ת עין יצחק ח"א (או"ח) סי' יג; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' עט אות ג; שו"ת יביע אומר ח"ב סי' טו; שו"ת אגרות משה יו"ד א סי' עג; 'שבת הארץ' שם הע' 20, וזוהי הדעה היחידה שהביא הרב קוק זצ"ל שם.

[11] חזון איש שביעית סי' יב ס"ק י ד"ה ונראה

[12]  ריטב"א עבודה זרה ו, ב ד"ה ת"ל; חידושי הרא"ה שם ב, א. ואמנם נראה שלדעת הריטב"א ההיתר הוא רק כאשר ספק אם ירבה על האיסור, ואילו לדעת הרא"ה משמע שההיתר הוא גם כשוודאי ירבה. אולם בספר שביתת השבת שם כתב שגם הריטב"א התיר אפילו בוודאי ירבה האיסור. ועי' בפירוט השיטות בעניין זה בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' עט אות ד.

[13]  עי' תוס' שבת ג, א ד"ה בבא; רא"ש שם פ"א סי' א; ר"ן לרי"ף ע"ז א, ב ד"ה מניין. ועי' שדי חמד מערכת ו כלל כו ס"ק ג שהביא שיש מן הפוסקים שמשמע מדבריהם שאין בכך אפילו איסור דרבנן, אך הוא מסיים: "ולפי הנראה רבני האחרונים תופסים כדעת התוספות והרא"ש ודעמייהו דאף בדלא קאי בתרי עברי דנהרא אסור מדרבנן להושיט לחבירו דבר איסור, וכנראה שכן עיקר לדינא".

[14]  לביאור טעם דבריו עי' גם שו"ת אבני נזר יו"ד סי' קכו, שהכריע כמותו.

[15]  ועי' גם בגליון מהרש"א שם שתמה על דברי הש"ך. ועי' עוד בשדי חמד מערכת ו כלל כו ס"ק ג. ויש שכתב שאדרבה, מצוה להפריש את המזיד מאיסור יותר מאשר את השוגג. ומכל מקום פשוט שגם לדעת הש"ך ההיתר הוא רק כאשר מדובר ב"חד עברא דנהרא", דהיינו כאשר גם ללא הסיוע היה המומר יכול לחלל שבת, אולם ב"תרי עברי דנהרא" – כאשר ללא הסיוע לא היה מחלל שבת – אסור בכל מקרה להביא יהודי לחילול שבת גם כשמדובר ביהודי מומר, עי' שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' פ.

ועי' בדברי הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני עמ' צא), שכתב בדעת הש"ך: "ובמזיד אין חיוב הפרשה אלא כשיש בידינו למונעו מהעבירה כליל; אולם אם זהו רק באופן חד-פעמי, ואילו בפעמים אחרות ימשיך להחזיק בעבירה – אין שום חיוב להפרישו…". אולם בסוף הדיון (עמ' קא) הסיק שלדעת בעלי התוס' (שבת ג, א ד"ה ****) "אפילו כלפי אלה שיש עליהם דין 'מומרים לחלל שבת', גם כן קיימת… מצוות הצלה, וזו הצלה היא, שנמעט בחטא".

לעומת זאת, הפת"ש (יו"ד סי' קס ס"ק א) מבין מדברי הש"ך שישנו היתר גורף במומר, אף לסייע לו בדבר עבירה. ולא מטעמם של הדגמ"ר והגרש"י.

[16]  עי' הרב וולדנברג, שביתת הים, שם סעיף ב; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' עט; שו"ת אגרות משה יו"ד א סי' עב; שו"ת יביע אומר ח"ב סי' טו.

יש להעיר שעל פי דברי הדגמ"ר והגר"ש ישראלי בדעת הש"ך, אכן אין אנו מגדירים את העובר במזיד כ'מומר' ואין אנו מוציאים אותו מכלל ישראל לענין אהבתו וכדו', אלא שאין טעם בהפרשתו מן האיסור במצב כזה, ולכן אין בו משום "אפרושי מאיסורא". מכאן, שאף שאנו מגדירים היום את היהודי החילוני כ'תינוק שנשבה', ורואים אותו כ'אחינו' לכל דבר וענין, מכל מקום מתירים לסייע לו בדבר עבירה. הטעם לכך  הוא, שאיסור סיוע נובע מהחובה להפריש מאיסור, וע"כ כשם שאין מצוות "הוכח תוכיח" כאשר ברור שהדבר לא יועיל כמו"כ לא קיים איסור סיוע. (ובנסיבות אלו אין גם משום צמצום מספר העבירות  שהרי מדובר בחד עברא דנהרא ויש להניח שבכל מקרה יעבור את העבירה גם בלא הסיוע).

[17] מהמשנה במסכת שביעית (ה, ט) העוסקת באיסור השאלה ליהודי החשוד על השביעית מוכח לכאורה שהאיסור קיים גם במומר, וכן פסק במשנה ברורה סימן שמז ס"ק עפ"י המג"א, ודלא כש"ך. ולדעת הש"ך צ"ל שחשוד על השביעית עדיין אינו מוגדר כיהודי מומר.

[18] עי' שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' צג בשם מהר"מ שיק על תרי"ג מצוות מצוה רלג אות ז. וחזר על התירו בשו"ת מהרש"ם שם סי' קפד. ועי' 'שבת הארץ השלם' פ"ח ה"ב אות ג, שדן באספקת כלים חקלאיים לחשוד לפני השביעית.

[19] עי' שו"ת דובב מישרים ח"ב סי' כ. ועי' מה שכתב עליו בשו"ת שרידי אש ח"ב סי' יט.

[20] עי' בדברי הרב וולדנברג, שביתת הים שם.

[21]  עי' שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קפד. ועי"ש שהשתמש גם באפשרות שהעבריין יחזור בתשובה כטעם להגדרת המקרה כספק.

[22] שו"ת מלמד להועיל ח"א (או"ח) סי' לד.

[23] משנ"ב שם ס"ק ה. ועי' גם במג"א סוף ס"ק ב.

[24] עי' פמ"ג, מש"ז סי' רעו ס"ק ה, א"א סי' שכה ס"ק כב, שהסתפק בדין מומר. ובשו"ת הר צבי או"ח סי' קפג כתב שמומר "לא גרע מנכרי שעשה בשביל ישראל שאסור בכדי שיעשו".

[25] כתב סופר או"ח סי' נ. ועי' בספר קהילת יעקב ח"ב סי' ז שכתב שגם לדעת הפמ"ג, יהודי מומר שעשה בשבת מלאכה בעבור ישראל, אסור אותו ישראל ליהנות מן המלאכה לעולם. ובספר מחזה אברהם לרב מנחם שטינברג, סי' מח, כתב שלדעת הפמ"ג רק אם היהודי ציווה למומר לעשות בעבורו מלאכה אסור הוא ליהנות מן המלאכה לעולם; אך אם המומר עשה את המלאכה מעצמו, עליו להמתין רק שיעור 'בכדי שיעשה'.

[26] עי' משנ"ב סי' שיח ס"ק ד. אכן, היה מקום לחלק ולומר שדבריו נאמרו רק כאשר מחלל השבת מעוניין בגוף המלאכה, אך בעסק שבו המטרה היא רווח כספי, "גוף המלאכה" הוא הרווח הכספי שלמענו מפעילים את העסק בשבת, ועל כן יהיה אסור ליהנות ממנו, אך עי' בדברי הרב וולדנברג, שביתת הים פרק יט סעיף ג, המסיק שמתוך שהמשנ"ב לא חילק, משמע שסובר שבכל מקרה אין איסור ליהנות מדמי המלאכה. ועי"ש עוד בסעי' ד. ואולם עי' שו"ת מלמד להועיל ח"א (או"ח) סי' לד, ושו"ת אגרות או"ח ח"א סי' צא, החולקים עליו.

[27] אולם עי' תוס' שם ד"ה ושותפים שביארו שהמדובר במקרה שבו שניהם הוציאו מרשות הבעלים.

[28] עי' שו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' קכד; שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' יח.

[29] עי' תוס' ב"מ שם ד"ה ושותפים; תשובות מעיל צדקה סי' טו, מובא בפתחי תשובה חו"מ סי' קעו ס"ק יב.

[29.א] הערת הרב יעקב אריאל: לענ"ד יש מקום לדון בכל זה גם מדין לפני עיור, שהרי ברכישת מניות כאלו, המפעיל יכול להרחיב את פעילותו ולחלל שבת יותר מבעבר. כמו"כ נראה לענ"ד שמצוות "זכור את יום השבת לקדשו" מחייבת כל אדם מישראל לתכנן את עסקיו גם בימות החול שלא יביאו לידי חילול שבת. והדברים ק"ו ממצוות עונג שבת, שהלל מודה בעיקרון לשמאי שמחד בשבת לשבתיך. (ע' רמב"ן שמות כ)

[30] סיכום מקיף של השיטות בסוגיא זו נעשה ע"י הרבנים ישראל בן  שחר ויאיר הס, בספר כתר, מחקרים בכלכלה ומשפט עפ"י ההלכה, כרך א'. עי"ש. ומהרה"ג אשר וייס שליט"א שמענו כי לדעתו חלים על חברה בע"מ דיני חושן משפט אך לא דיני אורח חיים ויורה דעה.

[31] היה מקום לראות את העיסקה לא כהלואה אלא כעיסקה של מכירה כאשר ה"מוצר" הנמכר הוא האג"ח (שהרי האג"ח הוא סחיר ועובר מיד ליד). אלא שהגדרה זו לא תפתור את בעיית הריבית משום שהיות שהחברה המנפיקה מתחייבת לשלם עבור האג"ח, בסוף התקופה, את מחיר הקרן בצרוף ריבית הרי זה כמכירה בה המוכר מתחייב לקבל חזרה את המוצר ולהחזיר לקונה יותר ממה ששילם – דבר האסור באיסור ריבית. (חידושי ר' עקיבא איגר שו"ע יו"ד סימן קסא סעיף א, חוות דעת סימן קסז ס"ק א) כל זה רק כאשר הרכישה נעשית בהנפקה ישירה של החברה. רכישה של אג"ח בבורסה, לעומ"ז, ניתן אכן לראות כעסקה של מכירה, ובענין זה נדון להלן.

[32] ר' משה פינשטיין, שו"ת אגרות משה יו"ד חלק ב סב, סג, חלק ג מא.

[33] שו"ת מנחת יצחק חלק ג א, חלק ו עז, שו"ת מנחת שלמה סימן כח שכותב שיתכן שאינו מדאוריתא. וראה באריכות בספר כתר שם.

[34]מסתבר שאין מקום להקל יותר בהחזקת מניות מאשר ברכישת אג"חים בטענה כי בשונה מרוכש האג"ח, מחזיק המניות אינו מלוה באופן ישיר, שהרי אלו שני צדדים של אותה מטבע: אם רכישת אג"חים אסורה משמעות הדבר שרוכש האג"ח נחשב כמלוה לבעלי המניות ולא כמלוה לאישיות המשפטית המופשטת, וממילא גם בעלי המניות יעברו על איסור ריבית משום שנחשבים לווים בריבית. אמנם בשו"ת בית יצחק (יו"ד חלק ב קונטרס אחרון סימן לב) ובשו"ת משנת ר' אליעזר (תשובה ט"ז אות ט"ז) כתבו שבהלוואה לחברה נחשבים מנהלי  החברה כלווים וממילא הם ולא בעלי המניות עוברים על איסור ריבית, אך זהו דבר שאינו מסתבר כלל, וודאי לא במציאות ימינו – ראה כתר שם פרק ראשון.

מכאן שאין להשוות בין החזקת מניות בחברה המחללת שבת לבין החזקת מניות בחברה העוברת על איסור ריבית. במקרה הראשון המדובר הוא בעיקר על שאלות של סיוע לחילול שבת והנאה מחילול שבת, ואילו במקרה השני השאלה אינה רק של סיוע לעבירה של אחרים אלא עבירה הנעשית ע"י בעל המניות עצמו העלול להחשב כלווה או כמלווה בריבית.

[35] זאת בשונה ממק"מ שהוא לזמן קצר ובו תשלום הריבית נעשה בסוף התקופה – במועד תשלום הקרן.

[36] תוספתא מסכת בבא מציעא פרק ה הלכה כב

[37] ע' תוספות גיטין מד ע"ב ד"ה נטייבה, וע' תוספות בבא קמא ל ע"ב ד"ה שטר שיש בו ריבית בהסבר מדוע קנסו את המלוה ולא את הלוה.

[38] תוספתא מסכת בבא מציעא פרק ה הלכה כג

[39] ריטב"א בבא מציעא עב ע"א ד"ה וחכמים אומרים

[40] רמב"ן בבא מציעא עב ע"א ד"ה שטר שיש בו ריבית. תוספות שם ד"ה שטר שיש בו ריבית. הגהות אשרי בבא קמא פרק שלישי סימן ח. ובבית יוסף סוף סימן קסא גרס בדברי הגהות אשרי "לפי שבעל השטר אובד בקיומו" ועפ"י גרסתו האריך להסביר מדוע טוב למלוה שהשטר יקרע. ואולם הגרסה הנכונה היא "לפי שבעל השטר עובר בקיומו" דהיינו שאף שיכול לגבות בו מכל מקום אסור להשהותו וכנ"ל – ע' ט"ז שם ס"ק ט ובנקודות הכסף שם.

[41] ריטב""א שם עפ"י שיטת הרמב"ן.

[42] תוספות שם ד"ה שטר שיש בו ריבית, ועי"ש שבארו שאף שהריבית מפורשת בשטר לא נפסלו העדים משום שהמדובר בריבית דרבנן, או אפילו בריבית דאוריתא משום  ש"'לא תשימון' לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים", דהיינו שהעדים סבורים שאיסור הריבית מתייחס למלוה ולא לעדים.

[43] שולחן ערוך יורה דעה סימן קסא סעיף יא, וכן בחושן משפט סימן נב סעיף א. בנוגע לדין קריעת השטר שהובא ברמ"א מבואר בב"י שם שזהו גם בריבית דרבנן. דין קריעת השטר הובאה גם בסמ"ע חו"מ סה ס"ק כה ובנתיבות שם ס"ק יט.

[44] ישנן אגרות חוב שאחוז הריבית בהן אינו ידוע מראש, כגון אג"ח צמוד מדד, אך היות שמצויין בשטר שהאג"ח הוא צמוד מדד הרי זה כאילו מצויינת הריבית במפורש.

[45] ומעין מה שהביא המשנה ברורה בסימן שי"ח ס"ק ב בשם הפרי מגדים לגבי קנס על מעשה שבת, וז"ל: "וכל שיש ספק פלוגתא בזה אי הוי בכלל בשול או לאו, או בשאר מלאכות כי האי גונא, אין לאסור בדיעבד, דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו, וספקא דרבנן לקולא." ואף שבנידוננו לשיטת הרמ"א קריעת השטר איננה קנס אלא מחמת החשש שמא יגבה בו, מכל מקום חשש זה הוא מדרבנן, ובדרבנן ניתן לסמוך עלהפוסקים המקילים.

[46] קידושין ו ע"ב

[47] רשב"א וריטב"א בסוגיא, וכן נראה גם דעת הרמב"ם – ראה מחנה אפרים הלכות ריבית סימן יא.

[48] רבינו חננאל, וכן נראה דעת הרא"ש והטור – ראה מחנה  אפרים שם. וכ"כ הריטב"א בבא מציעא סט ע"ב אמר רבא וסותר דבריו בקידושין.

[49] תוספות בבא מציעא עא ע"ב ד"ה מצאו. שו"ת הרשב"א חלק ה קנד,

[50] שולחן ערוך יורה דעה סימן קס סעיף יד

[51] ספר דברי חיים לר' יצחק אייזיק אויערבאך, יו"ד סימן לג

[52] ועי"ש שתולה זאת במחלוקת הראשונים האם דמי הריבית נחשבים כגזל. אם  הריבית כמוה כגזל יהיה אסור לאדם השלישי לקבלה שהרי זהו ממון גזול, אולם אם אין זה גזל אלא שהתורה גזרה שהמלוה לא יקבלה – מותר יהיה לאדם השלישי לקבל את הריבית שהרי אינו  המלוה ואינו מצווה להחזיר.

[53] שו"ת אבני נזר יו"ד סימן קנב.

[54] רמ"א יורה דעה סימן קסח סעיף  י

[55] ועי"ש בנקודות הכסף שמודה עקרונית לט"ז שאם היתה הקנאה של החוב, אסור מן הדין לקונה לגבות את הריבית, אלא שמבאר את לשון הרמ"א שעוסק בכגון שהקנאת החוב היתה בדיניהם ואין לה תוקף הלכתי. ומכל מקום, אף אם נאמר שגם בנידוננו אין תוקף הלכתי להקנאת האג"ח, עדיין אסור יהיה לקונה לקבל את הריבית משום חומר רבית – כפי שפסק הרמ"א כאן. אמנם נחלקו הט"ז והש"ך בהבנת הרמ"א, האם אוסר לישראל לגבות את הריבית שכבר התחייב המלוה לגוי, או שהאיסור הוא רק בנוגע לחיוב ריבית שעדיין לא חל בשעה שהחוב הועבר מהגוי לישראל (עי"ש בט"ז ס"ק יב, בנקודות הכסף ובבאור הגר"א שם ס"ק כה), אך בנידוננו מקבל המחזיק באג"ח ריבית גם על התקופה שלאחר שרכש את האג"ח ולכן לכו"ע יהיה הדבר אסור.

[56] הכוונה היא למקרים בהם במועד פקיעת השטר משולמת הקרן בלבד בלא קופונים. אמנם בדרך כלל במועד התשלום משולמים בנוסף לקרן גם קופונים ואותם אסור לקבל  – כדלעיל.

[57]יש לציין שכל הדיון הוא על פי המקובל בארץ שהסוחר באג"ח בין מועדי חלוקת הקופונים אינו מקבל חלק באותם קופונים. אולם  הנהוג בארה"ב לחשב את הרבית לתקופה היחסית מהקופון הקודם עד יום המסחר, ומוסיפים את החלק היחסי של הקופון הבא למחיר האג"ח ואף קוראים לו ריבית מצטבר Accrued interest, ועל פי מנהג זה הקונה אג"ח בכל שלב שהוא מקבל חלק גם בריבית.

[58]  דף סז עמוד א

[59] מסתבר שדינם של הקופונים הללו אינו חמור יותר מאשר אכילת הפירות הנחשבת אבק ריבית שאינה יוצאה בדיינים, שהרי כפי שהבאנו לעיל יש הסוברים שאין בכך כל איסור ויוכל המוחזק לטעון קים לי, ומה עוד שגם מהחולקים יש הסוברים שזוהי ריבית דרבנן בלבד.

[60] ראה רמב"ן בבא מציעא סד ע"ב, רשב"א שם, רא"ש שם פרק ה סימן טז.

[61] שולחן ערוך יורה דעה סימן קסו סע' ב, ג, וע"ע בש"ך יו"ד סימן קעז ס"ק ב. נתיבות המשפט סימן רלה ס"ק ד.

[62] וכן כתב להדיא בשו"ת ר' עקיבא איגר מהדורא קמא סימן נג שאגרות חוב (=אבליגאטיאן) אין דינם כמשכנתא וניתן להחשיב את תשלום הריבית (כאשר מדובר באבק ריבית) על חשבון הקרן.

[63] כך פשוט, שהרי אילו היתה אכילת הפירות נחשבת כתשלום ע"ח הקרן גם אילו הלוה לא היה דורש זאת, היה אסור למחזיק בשדה להמשיך ולהחזיק בשדה לאחר שאכל פירות בשיעור הקרן, שהרי מאותו רגע נחשבת ההלוואה כמי שנפרעה, ואם ממשיך להשתמש בשדה הרי הוא גזלן. אלא ודאי שכל עוד לא דרש הלוה להחשיב את אכילת הפירות כפרעון הקרן, תחשב אכילת  הפירות כאבק ריבית וההלואה תחשב כמי שעדיין לא נפרעה. וכן עולה  מלשונו של ר' עקיבא איגר בתשובתו שם שכתב: "ובזה הכריע הרמ"א (סי' קס"ו ס"ג) דיכול לנכות לו מחובו"

[64]  שולחן ערוך יו"ד סימן קעג סעיף  ד

[65] שאילת יעב"ץ חלק א סימן לט, תורת ריבית פרק יח הערה יז, ברית יהודה פרק טו הערה מא, וראה גם נתיבות המשפט סימן רא ס"ק א,

[66] לעיל ‎סימן ג:

[67] ראה שו"ת אגרות משה אורח חיים ח"א סימן קפו: "שהעושה ע"פ הוראה אין לו שום חטא אף אם ההלכה שלא כמותו כ"ז שלא עמדו למנין בקבוץ כל חכמי הדור ונפסק שלא כמותם", וכן הוא במנחת שלמה חלק א סימן מד.

[68] בפועל הדבר יהיה בעייתי ברוב האג"חים שם משלמים קופון יחד עם הקרן, וכן באג"חים צמודי מדד כלשהו, שם הסכום המשולם בתום התקופה שונה מהערך הנקוב (=הקרן) של האג"ח.

[69]  ומה עוד שלרוב הפוסקים בכל מקרה אין כאן איסור תורה ו"ספיקא דרבנן לקולא".

[70] ניתן להניח שרוב ושמא אפילו כל הלוואות שלוקחת או נותנת החברה נעשות מול בנקים שיש להם היתר עיסקא, והסיכוי שהחברה נותנת הלוואות לאנשים פרטיים הוא נמוך. אכן יתכן שהחברה נותנת אשראי לספקים שלהם אין היתר עיסקא אך היות שזהו דרך מקח וממכר ניתן להקל יותר – כך אמר לנו מו"ר הגרז"נ שליט"א, אך הוסיף שיש ללחוץ על החברות שיעשו היתר עיסקא כפי שהדבר נעשה בבנקים.

[71] והדבר תלוי בשאלה אם אומרים ספק ספיקא להקל גם במקרה שבו ניתן לברר, ראה מה שהאריך בזה בשו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד סי' ג.