טוען...
טוען...
הרב שלמה אישון
עקב הסגר שהוטל בעקבות מגפת הקורונה לא התאפשר להורים לשלוח את ילדיהם למעון או לגן.
מציאות זו עוררה שאלות רבות בנוגע לתשלום עבור אותה תקופה.
הדעה הרווחת בין הפוסקים גרסה שבמקרה כזה יש להתפשר ולשלם תשלום חלקי[1], ואף אנחנו פרסמנו דברים ברוח זו. אולם עקב ריבוי השאלות המעשיות חשבנו שנכון לשוב ולשנות פרק זה, ובעקבות העיון המחודש הגענו למסקנות אחרות.
לשם ביסוס דעתנו בעניין זה נביא תחילה את סוגיות הגמרא הרלוונטיות ואת העולה מהם לנידון דידן כפי הנלע"ד.
הגמרא במסכת בבא מציעא עוסקת בפועלים אשר נשכרו להשקיית שדה, אך באמצע היום פסקה הזרימה בנהר וכתוצאה מכך נבצר מהפועלים להמשיך בעבודת ההשקיה. וכך נאמר שם:
ואמר רבא: האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ופסק נהרא בפלגא דיומא. אי לא עביד דפסיק – פסידא דפועלים. עביד דפסיק, אי בני מתא – פסידא דפועלים, לאו בני מתא – פסידא דבעל הבית.[2]
על פי דברי רבא מפסידים הפועלים את שכרם – פרט למקרה בו בעל הבית יכול היה לצפות את מה שארע והפועלים לא היו יכולים לצפות זאת – שאז ההפסד הוא על בעל הבית.
הכלל בעניין זה הובא בטור, וז"ל:
דלעולם לא יתחייב בע"ה אלא א"כ היה יודע והפועל לא ידע אבל אם שניהם יודעין או שניהן אינן יודעין הפועל מפסיד שהמוציא מחבירו עליו הראיה וידו על התחתונה:[3]
וכן פסק השולחן ערוך:
השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק, או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר, פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום, אף על פי שגם בעל הבית יודע דרך הנהר. אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר, ובעל הבית יודע, נותן לו שכרו כפועל בטל.[4]
מכאן שבכל המקרים בהם מחמת אונס נבצר מהפועלים לעבוד – הם אינם מקבלים את שכרם, פרט למקרה בו בעל הבית יכול היה לצפות את אפשרות האונס והפועלים לא.
לכאורה הטעם לכך שהפועלים מפסידים את שכרם הוא פשוט: הם נשכרו על דעת זה שיעבדו בהשקיה ומשנבצר מהם לעשות כן הרי זה כעין מקח טעות והשכירות מתבטלת. אלא שאם כן, צריך להבין מדוע כאשר בעל הבית יכול היה לצפות שהנהר יפסק ולא התנה שבמקרה זה לא ישלם לפועלים את שכרם – חייב לשלם, הרי סוף סוף גם במקרה זה יש כאן מקח טעות. ואין לומר שבעל הבית חייב לשלם משום שגרם הפסד לפועלים בכך שלא יידע אותם שיתכן שהנהר יפסק, שאם כן צריך להיות מוגבל הדין רק למקרה בו הפועלים הפסידו עבודה אחרת שרק אז נגרם להם נזק בכך שבעל בית זה שכרם ולבסוף לא העסיקם[5].
מסתבר שהטעם לכך שבמקרה זה בעל הבית חייב לשלם הוא משום שקיימת הנחה שהיות שידע על האפשרות שהנהר יפסק ולא הזכיר זאת במפורש בהסכם שעשה עם הפועלים, מחל בכך על שכרם של הפועלים והתכוון לשלם להם גם אם לא יעבדו.[6]
כן משמע מדברי הרא"ש שהוא המקור לדברי הטור, וזו לשונו:
דכל אונסא דלא איבעי לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בעה"ב א"נ תרוייהו איבעי להו לאסוקי אדעתייהו פסידא דפועלים. דהמוציא מחבירו עליו הראיה וידו על התחתונה. הוה רגיל דפסיק אי בני מתא נינהו פסידא דפועלים. בני מתא אחריתא פסידא דבעה"ב דאיבעי ליה [לבעה"ב לאיתנויי] [7]
מדברי הרא"ש עולה שקיים כאן ספק האם זכאים הפועלים לשכרם במקרה זה ומשום כך ידם של הפועלים שהם המוציאים על התחתונה[8]. רק במקרה בו על הבית מכיר את הנהר והפועלים אינם מכירים קיימת הנחה שבכך שבעל הבית לא התנה הוא מחל על שכר הפועלים והתכוון לשלם גם במקרה שלא יוכלו לעבוד מחמת הפסקת הנהר.
אולם מלשון התרומת הדשן משמע שהטעם לכך שהפועלים אינם מקבלים את שכרם אינו משום שיש כאן ספק אלא משום שבכך שהם לא התנו הם מחלו על שכרם. וכך הוא כותב:
דכל מלתא דלא ידיע לתרווייהו או דידע לתרווייהו פסידא דפועלים אי אתי ההוא אונס, דהמוציא מחבירו עליו הראייה, ואינהו הוי להו לאתנויי עם בעל הבית דאי מתיליד אונס שלא ירצו להפסיד שכרן. אבל אי הוה נהרא רגיל למפסקה ופועלים לא בני מתא אינון, דבעה"ב הוי ליה לידע ופועלים לא הוו להו לידע פסידא דבעה"ב, דאיהו הוי ליה לאתנויי דהא לא ידעי לאסוקי אדעתייהו.[9]
וצ"ע לשיטתו מדוע כאשר בעל הבית מכיר את הנהר והפועלים אינם מכירים אין הם מפסידים את שכרם, סוף סוף גם במקרה זה ניתן לומר שהיות שלא התנו – הם מחלו. ויתכן שהיות שיש כאן שתי הנחות סותרות: מצד אחד הנחה שהפועלים מחלו על שכרם בכך שלא התנו, ומצד שני הנחה שבעל הבית מחל בכך שלא התנה אף שהכיר את הנהר טוב מהם, הרי שמשאירים את ההסכם על כנו והפועלים יקבלו את שכרם.
לשיטת הרא"ש א"כ, הטעם לכך שהפועלים מפסידים את שכרם הוא משום שקיים ספק האם יש כאן מקח טעות והיות שהם המוציאים – ההפסד עליהם, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. לשיטת התרומת הדשן לעומת זאת הפסד הפועלים הוא מחמת ההנחה שהפועלים מחלו על שכרם במקרה של אונס.
נפק"מ בין שתי השיטות תהיה במקרה בו הפועלים מוחזקים, שלשיטת הרא"ש מספק אין מוציאים מידם ולכן לא יפסידו[10], ואילו לתרומת הדשן לא תועיל להם התפיסה שהרי, כאמור, קיימת הנחה שמחלו.
אכן, גם לתרומת הדשן, אם בעל הבית שילם מראש לפועלים הם לא יפסידו, לא מחמת שהם המוחזקים אלא מחמת שבכך ששילם להם מראש גילה דעתו שמתכוין שיקבלו את שכרם בכל מקרה – אף אם הם לא יעבדו.
וכך כותב התרומת הדשן שם:
והיה נראה דאפילו בנ"ד שקבל שכרו אח"כ היה לומר דפסידא דפועלים וצריך להחזיר, כדפרישנא לעיל הטעם משום דהוה ליה לאתנויי הואיל והוא צריך להוציא. וא"כ כיון דלא אתני בתחילה השכירות איהו דאפסיד אנפשיה מעיקרא ומחל על האונס… אמנם נראה דלא אמרינן הכי, דהתוס' מפרשים הטעם דאם נתן לא יטול לפי' קמא דמחזיק בעל הספינה אפי' בשכר הדרך שלא הלך הואיל ומוחזק בשכרו… דכיון דנתן לו שכרו נתרצה לו שיהיו שלו אפילו יארע אונס רק שלא ישאר בו[11]. וא"כ ה"ה בנ"ד שלא ישאר בו ואיהו לא היה מעכב הואיל ונתן לו נתרצה שיהא שלו.
והנה בשו"ת שבות יעקב[12] כתב שלשיטת הרא"ש אם תפס הפועל שכרו מבעל הבית ההפסד הוא על בעל הבית, משום שבמקרה זה בעל הבית הוא המוציא ולא הפועל. ותמה עליו בספר מנחת פתים[13] שמדברי התרומת הדשן משמע שרק בהקדים לו שכרו פסידא דבעל הבית משום שמוכח שהתרצה לתת לו גם במקרה של אונס, אך במקרים אחרים בהם הפועל מוחזק עדיין פסידא דפועלים.
אך לפי מה שכתבנו לא קשה כלל על השבות יעקב, שהשבות יעקב אמר את דבריו לשיטת הרא"ש ובאמת התרומת הדשן חולק בזה על הרא"ש.[14]
שיטת שלישית היא שיטת ערוך השולחן הסובר שבכל מקרה תפיסה לא מועילה, דאין כאן ספק אלא כך הוא מעיקר הדין שאם שניהם אנוסים בעל הבית פטור מלשלם "כיון דגם הבעה"ב אנוס, משמיא הוא דגזרי עליה דפועל שלא ירויח"[15]
על פי ערוך השולחן, הפועלים מפסידים מחמת ההנחה שכך נגזר עליהם משמים, ומשמע אפוא שאין זה מחמת מקח טעות.
מן הסוגיא העוסקת בפועלים שנשכרו להשקות את השדה ומחמת אונס נבצר מהם להשלים את העבודה אנו למדים כי פועלים שנבצר מהם לעבוד מחמת אונס אינם מקבלים את שכרם. חריג לכך הוא מקרה בו בעל הבית צפה מראש את אפשרות האונס ולא התנה במפורש שבמקרה כזה לא יקבלו שכרם, שאז, אם הפועלים לא היו יכולים לצפות מראש את האונס – יקבלו את שכרם.
נחלקים הפוסקים במקרה בו הפועלים מוחזקים בכסף:
לשיטת הרא"ש אם הפועלים מוחזקים אינם מפסידים את שכרם.
לשיטת התרומת הדשן יש להבחין בין מקרה בו בעל הבית שילם לפועלים מראש את שכרם שאז אינם צריכים להחזיר, לבין מקרה בו תפסו ממון אחר של בעל הבית שצריכים להחזיר ומפסידים את שכרם.
לשיטת ערוך השולחן תפיסה לא מועילה ואף אם תפסו הם מפסידים את שכרם.
מקרה נוסף של משכיר שנבצר ממנו, מחמת אונס, לקיים את הסכם השכירות הינו מקרה של ספינה שטבעה בחצי הדרך. הגמרא מביא בעניין זה ברייתא האומרת:
השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך, רבי נתן אומר: אם נתן לא יטול, ואם לא נתן – לא יתן.[16]
מבואר בגמרא שדין זה נאמר במקרה של "ספינה זו ויין זה", דהיינו שהשכירות היתה על ספינה ספציפית, והיין שבעבורו נשכרה הספינה היה יין ספציפי, שבמקרה זה היות שהיין והספינה טבעו, שני הצדדים אינה יכולים לקיים את ההסכם ומשום כך ידו של התובע על התחתונה. על כן אם המשכיר קיבל כבר את התשלום – אינו חייב להחזיר, ואם עדיין לא קיבל – לא יוכל לתבוע אותו.
נחלקים הראשונים בשאלה האם במקרה שהמשכיר מוחזק הוא אינו חייב להחזיר גם את התשלום עבור מחצית הדרך שהספינה לא הפליגה בה. לדעת תוספות המשכיר אינו חייב להחזיר גם את התשלום שקיבל עבור הדרך שהספינה עדיין לא הלכה בה:
כיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו לאלתר אף על גב דאינה משתלמת אלא לבסוף לדעת כן נותנו שיהא שלו לאלתר אם לא ישאר בו[17]
ובשם הריב"ם הביאו שעל מחצית הדרך שהספינה לא הלכה בה אין השוכר חייב בכל מקרה לשלם, ואם המשכיר מוחזק – יחזיר.
עוד מבואר בגמרא שם שבמקרה של "ספינה סתם ויין זה", היות שבעל הספינה יכול לקיים תנאו, שהרי השכירות לא היתה על ספינה ספציפית, ואילו בעל היין אינו יכול לקיים תנאו משום שהשכירות היתה על יין ספציפי שכבר אינו קיים – אף אם השוכר לא שילם עדיין, הוא חייב לשלם למשכיר.
גם כאן נחלקים הראשונים בשאלה האם הדיון הוא על מחצית הדרך שהספינה כבר הלכה בה או על מחצית הדרך הנותרת.
הריטב"א הביא שכל הדיון הוא רק לגבי מחצית הדרך הראשונה, אך על מחצית הדרך הנותרת ברור שגם אם המשכיר כבר קיבל את הכסף – עליו להשיבו, וכן היא דעת הרא"ש.[18] אולם תוספות סוברים שהשוכר חייב לשלם למשכיר בעל הספינה גם על הדרך הנותרת, וכן היא דעת הרי"ף,[19] וכן פסקו להלכה הרמב"ם והשולחן ערוך. והרמ"א הביא את שיטת הרא"ש.[20]
על כך הקשו תוספות מדין פועלים שנבצר מהם לעבוד מחמת אונס, אשר כפי שהובא לעיל, הכלל לגביהם הוא שבמקרה של אונס אינם מקבלים את שכרם, ומדוע א"כ כאן זכאי המשכיר לשכרו, ותירץ ריב"ן:
דלעיל שהפועלים לא אבדו כלום רק שנתבטלו אין נותן להם כלום אבל הכא שהמשכיר הפסיד ספינתו כפועל בטל מיהא אית ליה כיון שמזומן לקיים תנאו.
ומבאר החזון איש שבספינה התשלום אינו רק על הטרחה שבהולכה אלא גם על הסיכון של הספינה ועל זה חייב השוכר לשלם גם אם מחמת אונס אינו יכול להשתמש עוד בספינה.[21]
הריטב"א שם בשם מורו מבחין בין שכירות פועלים לבין קבלנות: מה שלמדנו לעיל שהפועל מפסיד את שכרו זהו רק בפועל אך בנידון הספינה שטבעה מדובר בקבלן שהתחייב באופן מוחלט לבצע עבודה, ובאופן זה זכאי הוא למלא שכרו גם במקרה של אונס – כל עוד האונס אינו מחמתו:
לכך פירש הוא ז"ל אם נתן אפי' כל השכר לא יטול ממנו כלום ואם לא נתן לו כלום לא יתן לו כלום, ומיירי כשאין זו שכירות ספינה לחוד כשוכר את החמור, אלא שנתחייב לו להוליך יינו עד מקום פלוני הן בספינה זו הן בספינה סתם, וכעין קבלנות היא שמוטלת עליו לעשות, ואין אחד מהם יכול לחזור בו כלל, שכן דרך הספנין מוליכי הסחורות על הרוב… ואי דאמר ליה ספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן לו ואפילו כל שכרו שהרי מזומן הוא להשלים תנאו וקבלנותו, וכיון שאין העכבה מצדו חייב לו בכל שכרו, דכי אמרינן פסידא דפועלים דוקא פועל או קבלן דעלמא שלא נשכר אלא בדיבור בעלמא, אבל קבלן שנתחייב לגמרי להוליך דבר ידוע או לעשותו ומשך הדבר ודאי כל שאין העכבה מצדו ואירע בו שום אונס אין לו להפסיד משכרו כלום…
על פי זה, כאשר מדובר בקבלן, שבשונה מפועל, אינו רשאי לחזור בו מן ההסכם, יקבל את מלא שכרו גם במקרה של אונס – כאשר העכבה אינה מצידו אלא מצד בעל הבית.
מעין זה כתב גם באבן האזל וז"ל:
דשכירות ספינה הוי קנין לזמן השכירות שקנה בקנין שכירות במשיכת הספינה, וכן שוכר בהמה ומשכה קנה אותה לזמן השכירות אלא דמ"מ אם מתה הבהמה או נטבעה הספינה אינו חייב השוכר לשלם דאף שקנה על שכירות מ"מ לא דמי למכירה דכשקנה הלוקח כבר נתחייב בדמים, ואם מתה מתה ללוקח אבל שוכר לא קנה אלא לזה שישתמש בדבר השכור וישלם דמי התשמיש וכשמתה הבהמה או נטבעה הספינה אין בשביל מה לחייבו, אבל בספינה סתם ויין זה דבמשיכת הספינה נתחייב בדמי תשמיש של ספינה סתם לא איכפת לן מה דהשוכר הוא אנוס דכבר קנה ונתחייב בדמי השכירות על אופן שישתמש, וכיון דשכר ספינה סתם ובעל הספינה משלים תנאו מחויב לשלם, אבל בשוכר פועל לא קנה גוף הפועל אפי' בגדר קנין שכירות דאין קנין לפועל דהא יכול לחזור בו.[22]
שיטה שלישית בענין זה היא שיטת המחנה אפרים הסובר שגם בשכירות פועלים, כאשר האונס הוא מצדו של בעל הבית והפועל מזומן לקיים את חלקו – זכאי הפועל למלא שכרו וההפסד על בעל הבית. לשיטתו, מה שמצאנו לעיל שכאשר פסק הנהר אין הפועל מקבל את שכרו זהו משום ששם בעל הבית אינו אנוס יותר מאשר הפועל: "דבעל הבית נמי קאי ועומד לקיים התנאי דיכול לומר הרי שדה לפניך בא והשקהו".[23]
נחלקים הראשונים בשאלה האם במקרה של "ספינה סתם ויין זה" והספינה טבעה בחצי הדרך, חייב בעל היין השוכר לשלם לבעל הספינה המשכיר גם עבור מחצית הדרך שהספינה לא הפליגה בה.
לסוברים שבעל הספינה חייב קשה, לכאורה, מדין פועלים שמחמת אונס נבצר מהם לעבוד שם בד"כ אינם זכאים לשכר, ונאמרו בזה מספר הסברים:
א. שיטת הריב"ן: לפועלים לא נגרם הפסד פרט לאיבוד שכרם, ואילו לבעל הספינה נגרם הפסד בכך שספינתו טבעה.
ב. שיטת הריטב"א בשם מורו: בספינה מדובר בקבלן שאינו יכול לחזור בו וע"כ זכה מלכתחילה בכל שכרו, לעומת פועלים היכולים לחזור בהם בחצי היום. משום כך ב"ספינה סתם ויין זה" מקבל את כל שכרו.
ג. שיטת המחנה אפרים: בספינה רק השוכר אינו יכול לקיים תנאו, אך בעל הספינה – המשכיר יכול לקיים תנאו ולהביא ספינה אחרת ועל כן זכאי לשכרו. בשכירות פועלים כאשר פסק הנהר לא רק בעל הבית אלא גם הפועלים מנועים מלבצע את ההסכם ולכן אינם זכאים לשכר על מה שלא עבדו.
כל האמור הוא ב"ספינה סתם ויין זה" בו המניעה היא רק מצד בעל הבית. אולם ב"ספינה זו ויין זה" הן פועל והן קבלן לא יקבל את שכרם על מה שלא עבדו – משום שהמניעה היא גם מצידם ולא רק מצידו של בעל הבית.
מדין פועלים שנשכרו להשקות את השדה שהובא לעיל למדו הראשונים גם לדין מלמד, שבמקרה שנבצר ממנו ללמד מחמת מחלת התלמיד – אינו מקבל את שכרו – פרט למקרה בו בעל הבית צפה את האונס והמלמד לא. וכן כותב הרא"ש וז"ל:
ומכאן פסק רבנו יואל ז"ל מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד אי לא שכיח דחלה פסידא דמלמד. ואי שכיח דחלה אי שכיח מלמד במתא ומכיר ענין התלמיד פסידא דמלמד. ואי לא שכיח במתא פסידא דבעה"ב[24]
המרדכי[25] מביא מחלוקת בשאלה האם מקרה בו מת התלמיד דומה, לענין זה, למקרה בו התלמיד בשם רבינו יואל הוא מביא שיש להבחין בין שני המקרים:
מדין ספינה סתם ויין זה יש ללמוד שכאשר הפועל מוכן לקיים את חלקו והעיכוב הוא מצד בעל הבית בלבד – זכאי הוא למלא שכרו. על כן במקרה שהתלמיד מת והעיכוב הוא מצד בעל הבית יוכל המלמד לתבוע כל שכרו: "דמצי למימר ליה הב לי בנך ואלמדנו". שונה הדבר במקרה שהתלמיד חלה. במקרה זה לא יוכל המלמד לומר לבעל הבית "תן לי את בנך ואלמדנו" כי המלמד באמת לא יצליח ויש להניח שאף לא ירצה ללמד את התלמיד כאשר הוא חולה, ועל כן מפסיד את שכרו.
ואילו בשם המהר"ם מביא המרדכי שאין להבחין בין שני המקרים, ואם בחלה ההפסד הוא על המלמד – כל שכן שבמת יהיה ההפסד על המלמד.[26]
עד כאן דובר במקרה בו התלמיד חלה. נחלקים הראשונים בשאלה האם המלמד מקבל את שכרו במקרה שהוא חלה:
לדעת תוספות המלמד אינו מקבל שכר על התקופה בה לא עבד מחמת שהיה חולה[27], ולדעת המהר"ם דינו של המלמד כדין עבד עברי שאינו מפסיד שכרו במקרה שחלה[28].
דעת המהר"ם הובאה במרדכי, ולכאורה קשה, הלא בחלה התלמיד כתב המרדכי שהמלמד אינו מקבל שכר על התקופה שלא לימד, וכיצד יתכן שבחלה התלמיד יפסיד אף שהאונס אינו נוגע אליו, ואילו כאשר הוא עצמו חלה, שהאונס נוגע אליו, יקבל את מלא שכרו.
בישוב הקושי כתב המחנה אפרים:
דמלמד גופו קנוי לבע"ה כמ"ש הוא ז"ל בתשו' אחרת ולכך כי חלה המלמד הוי פסידא דבע"ה דהוי כלוקח שדה מחברו ושטפה נהר דנסתחפה שדהו, וכמו כן בחלה המלמד כיון דגופו קנוי לבע"ה נסתחפה שדהו של בע"ה קאמרינן ומזליה גרם ותו לא מצי טעין טענה ולומר אדעתא דהכי לא קניתי… משא"כ בחלה הבן ומחמת זה אין המלמד יכול ללמוד לא שייך לומר נסתחפה שדהו דבע"ה כיון שלא נולד שום ריעותא בקנינו שהוא המלמד.[29]
בשורש המחלוקת שבין תוספות לבין המהר"ם עומדת השאלה האם יש לראות את השכיר כעבד עברי. שאלה זו נוגעת בראש ובראשונה לעצם ההיתר לאדם להשכיר עצמו כשכיר. תוספות סבורים שאין להשוות בין שכיר לבין עבד עברי, ועל כן אם אדם משכיר עצמו כשכיר אינו עובר על איסור "עבדי הם ולא עבדים לעבדים":
נ"ל דמ"מ מותר אדם להשכיר עצמו, דדוקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם.[30]
ואילו המהר"ם סבור שגם כשמשכיר עצמו כשכיר עלול לעבור על איסור "עבדי הם", אם ישכיר עצמו לתקופה ארוכה:
דלעולם אינו עובר אלא כשמוכר עצמו כעבד שאינו יוצא [אלא] בשש דמשנה שכר שכיר הוא דכתיב, כי שלש שנים כימי שכיר, הלכך כיון דאינו יוצא אלא משנה שכר שכיר או ביובל או קודם לשש בגרעון כסף הלכך עובר, אבל בציר מהכי שכיר מקרי עבד לא מקרי[31]
במקום אחר כתב המהר"ם שמותר להשכיר עצמו עד שלש שנים ולא יותר, וכן פסק הרמ"א להלכה, ובש"ך שם הביא את שיטת תוספות המבחין בין שכיר לבין עבד עברי.[32]
תוספות והמהר"ם חולקים אם כן לשיטתם: תוספות, לשיטתם, סבורים ששכיר אינו דומה לעבד וממילא חל עליו הכלל שאינו מקבל שכר אם לא עבד, ומשום כך כשחלה אינו מקבל שכר, ואילו המהר"ם, לשיטתו, סבור ששכיר דומה לעבד (אף שאינו עובר על איסור עבדי הם כשמשכיר עצמו לתקופה קצרה), ועל כן, כמו עבד עברי, גם הוא אינו מפסיד במקרה שחלה.[33]
אמנם המהר"ם מגביל זאת רק למקרה בו המלמד קיבל כבר את כל שכרו שאז אינו חייב להחזיר לבעל הבית על התקופה בה חלה, אבל אם עדיין לא קיבל – לא ישלם לו בעל הבית על התקופה בה לא עבד מחמת מחלתו.[34] ונראה שהטעם לכך הוא שרק כאשר שילם מראש דומה לעבד עברי אשר גם הוא מקבל את כספו מראש.
עוד יש לציין שבתשובה אחרת כתב המהר"ם שגם בחלה התלמיד – ההפסד הוא על בעל הבית ולא על המלמד, וממילא לא קשה קושית המחנה אפרים שתמה מדוע בחלה התלמיד ההפסד על המלמד, ובחלה המלמד ההפסד על בעל הבית.[35]
נחלקים הפוסקים בשאלה האם המלמד מקבל שכר מלא כאשר נבצר ממנו ללמד מחמת אונס שלא צפה לא הוא ולא בעל הבית, והדבר משתנה בהתאם לסוגי האונס השונים:
א. חלה התלמיד:
רבינו יואל – המלמד אינו מקבל שכר על תקופת המחלה בה לא לימד.
מהר"ם בתשובה אחת – המלמד מקבל שכר מלא.
ב. מת התלמיד:
יש אומרים שמקבל שכר גם לשיטת רבינו יואל שבחלה אינו מקבל שכר, ויש אומרים שדינו כדין חלה. (מובא במרדכי)
ג. חלה המלמד:
תוספות – המלמד אינו מקבל שכר על התקופה בה לא עבד מחמת מחלתו.
מהר"ם – המלמד מקבל שכר מלא
להלכה פסק השולחן ערוך שבחלה התלמיד לא מקבל המלמד את שכרו, והרמ"א הוסיף שהוא הדין במת התלמיד:
מי ששכר מלמד לבנו, וחלה התלמיד, אם אינו רגיל באותו חולי (והוא הדין אם מת הנער) (מרדכי ריש פרק האומנין), ואפילו אם רגיל והמלמד מהעיר ומכיר בו, פסידא דמלמד. אבל אם רגיל בחולי ואין המלמד מכיר בו, כגון שאינו מן העיר, פסידא דבעל הבית[36]
ביחס למלמד שחלה, הרמ"א, לשיטתו, הסובר כמהר"ם בנוגע להשווה בין שכיר לבין עבד עברי, הביא להלכה את דעת המהר"ם גם בנוגע למלמד שחלה:
וה"ה למלמד שחלה שמנכין לו דמי חליו. ומיהו אם כבר קבל הפועל או המלמד שכרו, י"א דאינו צריך להחזיר (שם בתשו' מיימוני ובמרדכי עיין בס"ק כ"ה).
והש"ך שם, לשיטתו, חולק ופוסק שהמלמד לא זכאי לשכר על תקופת המחלה גם אם כבר קיבל את שכרו.[37]
מקור ההבחנה בין אונס פרטי לבין אונס המוגדר כ"מכת מדינה" הוא במשנה במסכת בבא מציעא שם נאמר:
משנה. המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא – מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה – אין מנכה לו מן חכורו.[38]
ומפרש שם רש"י שההבדל בין אכילת חגב שהיא מכת מדינה לבין אכילת חגב שאינה מכת מדינה הוא בכך שאם אינו מכת מדינה יאמר המשכיר לשוכר "מזלך גרם" ועל כן עליך לשלם כרגיל.
וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך:
החוכר או השוכר שדה מחבירו, ואכלה חגב או נשדפה, אם אירע דבר זה לרוב השדות של אותה העיר, מנכה לו מחכירו הכל, לפי ההפסד שאירעו. ואם לא פשטה המכה ברוב השדות, אינו מנכה לו מחכירו אף על פי שנשתדפו כל השדות של בעל הקרקע. נשתדפו כל השדות של השוכר או החוכר, אף על פי שפשטה המכה ברוב השדות, אינו מנכה לו מחכירו, שאין זה ההפסד תלוי אלא בשוכר.[39]
מבואר א"כ שהטעם לכך שהשוכר מחוייב לשלם גם במקרה של אונס הוא משום שאנו מניחים שבו האשמה, ולכן במכת מדינה בה לא ניתן לתלות את האשמה בשוכר – הוא פטור מלשלם וההפסד הוא של המשכיר.
והנה ביחס למלמד הביא המרדכי בשם המהר"ם דין העומד, לכאורה, בסתירה לכך, וז"ל:
מלמד החוזר בו ומורד בבעל הבית ואינו רוצה לגמור מלאכתו יד של בעה"ב על העליונה שוכר עליו או מטעהו וכתב רבינו חיים ברבי משה דאם קבל כבר המלמד שכרו צריך להחזיר עד כדי שיוכל להשכיר אחר… ורבינו מאיר אומר דהלכה למעשה דדבר האבד הוא… [*ואם] הביטול של המלמד מחמת גזירת המושל שבעיר ואי אפשר למלמד ללמוד הוי מכת מדינה ויהא (*הפסד) [*ההפסד] של בעל הבית.[40]
והביא זאת הרמ"א להלכה, וז"ל:
והא דאמרינן אם מכת מדינה הוא מנכה לו מן חכירו, הוא הדין בכל כיוצא בזה, דכל מקום שנפסד הענין לגמרי והוי מכת מדינה, מנכה לו משכירותו. ואם אפשר לתקנו על ידי טורח ותחבולות, אינו מנכה לו (מהר"ם פאדוואה סימן ל"ט). וכל מקום שמנכה לו אין חילוק במה שעבר או להבא. וכן פסק מהר"ם על מלמד שגזר המושל שלא ילמוד, דהוי מכת מדינה וכל ההפסד על בעל הבית.[41]
על פי זה, במקרה של מכת מדינה מפסיד בעל הבית שהוא השוכר של המלמד, וזה לכאורה סותר את דין המשנה ממנה למדנו שבמקרה של מכת מדינה מפסיד המשכיר.
הרמ"א עצמו בדרכי משה שם התקשה בכך ותירץ:
ולא דמי לקרקע דאכלה חגב דמנכה לו מן חכירו (ב"מ קה ב) ולא אמרינן דכל ההפסד על השוכר די"ל דדוקא בקרקע שעדיין עומדת בחזקת המשכיר בזו אמרינן דגם הוא יפסיד משא"כ בשאר משכיר ולכך הוה כל ההפסד של שוכר
נראה בהסבר דברי הרמ"א, שבקרקע, היות שעומדת עדיין בחזקת המשכיר, ניתן לומר במכת מדינה "נסתחפה שדהו" של המשכיר ועל כן ההפסד עליו[42]. את המלמד לעומת זאת אנו רואים כשדהו של השוכר, ועל כן כשם שבחלה המלמד אנו אומרים, לשיטת המרדכי והדרכי משה, שההפסד הוא על בעל הבית משום ששדהו היא זו שנסתחפה[43], כך גם במקרה של אונס אחר שהוא מכת מדינה.
על פי זה, דברי המהר"ם והרמ"א כאן הם לשיטתם שהובאה לעיל, על פיה נחשב השכיר כעבד עברי שגופו קנוי לבעל הבית, ועל כן נחשב כשדהו של בעל הבית.
והנה בסימן שלד פסק הרמ"א:
וכן בכל אונס שאירע לפועל, בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל. אבל אם בעל הבית יודע והפועל אינו יודע, הוי פסידא דבעל הבית (טור ס"ב). ואם הוי מכת מדינה, עיין לעיל סימן שכ"א… אם ברחו מחמת שינוי אויר, הוי כשאר אונס, והוי פסידא דפועל או המלמד (תשובת מהרי"ל סימן מ"א ומהר"ם פאדוואה סימן פ"ו).[44]
עפי"ז במקרה של אונס מפסיד הפועל או המלמד ואינו מקבל שכר על מה שלא עבד, ותמה הסמ"ע והגר"א כיצד יתכן שבאונס רגיל מפסיד המלמד שהוא המשכיר ובמכת מדינה אינו מפסיד, והלא עפ"י המשנה שהבאנו לעיל הדין הוא להיפך: במכת מדינה מפסיד המשכיר ובאונס אחר מפסיד השוכר.[45] והנתיבות כתב שגם כוונת הרמ"א אינה שבעל הבית משלם לפועל במקרה של מכת מדינה אלא רק שיכול לחזור בו.[46]
ונלע"ד לבאר באופן שונה: כפי שמצויין בצד דברי הרמ"א, מקור דבריו בסימן שלד הן תשובת המהרי"ל ותשובת מהר"ם פאדוואה. שתי התשובות הללו עוסקות במקרה בו התלמיד ברח מהעיר בגלל מגיפה.[47] תשובת המהר"ם לעומ"ז עוסקת במקרה שבו גזר המושל על המלמד שלא ילמד.[48]
הבדל גדול יש בין שני המקרים: כאשר מדובר בתלמיד שברח, יש אפשרות עדיין ללמד את מי שנשאר ועל כן זהו אונס פרטי שאינו "בגוף המלמד", ובו אנו תולים שמזלו של המלמד גרם ומשום כך לא יקבל את שכרו. כאשר מדובר בגזירה על המלמדים, לעומת זאת, אין כל אפשרות ללמד, והרי זו כשדה שאין בכחה לתת פירות, והיות שהמלמד נחשב, לשיטת המהר"ם, כ"שדהו" של בעל הבית, אנו אומרים "נסתחפה שדהו" וההפסד על בעל הבית.
על ההבחנה בין שני המקרים עמד המהר"ם פדאדוואה עצמו בתשובתו שם , ו"ל:
ועוד מניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא דהג"ה זו למה הניחה עניין חולי הנער אשר נתעסקה בו ובאה לדבר בגזירת מושל שהוא מכת מדינה היה לה לומר אם החולי מכת מדינה שרבים הם אשר החלו כמו בדבר או שאר חולאים המתרגשים בהשתנות העתי' אלא ודאי אין כוונת ההג"ה על הרוב רק על הכלל הכולל כולם שכל המלמדין בטלים ובחולים לא ימצא דבר זה וק"ל.
ולדברינו ההבדל בין הרוב לבין הכל אינו הבדל כמותי אלא מהותי: כל עוד האפשרות ללמד לא נמנעה לחלוטין אין זה פגם בגוף המלמד ואין אומרים נסתחפה שדהו של בעל הבית, אלא תולים זאת במזלו של המלמד.[49]
העולה מן הדברים, שאף אם נקבל להלכה את דינו של המהר"ם שהביא הרמ"א, זהו רק בשכיר, שלדעת המהר"ם, כמוהו כעבד עברי הקנוי לבעל הבית, אך ברור שכאשר מדובר בקבלן – גם לדעת המהר"ם ההפסד יהיה על הקבלן, פרט למקרה בו הקבלן יכול למלא את חלקו בהסכם ובעל הבית אינו יכול – כדין ספינה סתם ויין זה שהובא לעיל.
אין חולק על כך שמגפת הקורונה שהיא מגפה עולמית נכנסת לגדר של "מכת מדינה". אין גם חולק על כך שבתקופה בה היה הסגר בתוקפו המניעה לקיים את ההסכם היתה מצד שני הצדדים: ההורים לא יכלו לשלוח את ילדיהם, והגננת לא יכלה לפתוח את גן הילדים.[50]
כדי לקבוע האם במכת מדינה זו ההפסד הוא על ההורים או על הגן יש לבחון תחילה מהו אופי ההסכם שבין ההורים לבין הגן – האם מדובר בהסכם שכירות פועלים או בהסכם קבלנות.
נראה שיש להבחין בין שני סוגי גנים: בגן ילדים או משפחתון פרטי בו הגננת או המטפלת מקבלת את שכרה ישירות מן ההורים מדובר בהסכם שכירות פועלים. לעומת זאת בגן ילדים, מעון או משפחתון בו הגננת או המטפלת מקבלת את שכרה מגורם אחר המפעיל את המקום כגון הרשות המקומית, נחשב ההסכם עם ההורים כהסכם קבלנות, שהרי ההורים אינם המעסיקים של הגננת, ואינם קובעים את זהותה ואת תנאי עבודתה.
מדברינו לעיל עולה, שאם מדובר בגן ילדים בו ההסכם עם ההורים הוא הסכם קבלנות, אין חולק על כך שההפסד הוא על הנהלת הגן, וההורים לא יצטרכו לשלם על התקופה בה היו מנועים מלשלוח את ילדיהם לגן.
יתירה מזאת, מסתבר שגם אם מדובר בגן ילדים בו ההתקשרות היא ישירה עם הגננת או המטפלת, היות שמדובר בהתקשרות עם מספר הורים למטרה מוגדרת מראש, ולזמנים המוגדרים מראש, באופן שאין כל אפשרות להורה זה או אחר לשנות אותן, הרי שגם לשיטת המהר"ם לא נחשיב את הגננת או את המטפלת כמי ש"גופה קנוי" להורים[51], וממילא לא נאמר במקרה של מכת מדינה "נסתחפה שדהו".
מכאן, שהורים בגני ילדים שאינם מעסיקים ישירות את הגננות אינם חייבים לשלם על התקופה בה נמנע מהם לשלוח את ילדיהם לגן מחמת הסגר שנגרם עקב הקורנה, ואף אם שילמו – זכאים לקבל את כספם בחזרה. מסתבר שכך הדין גם בגני ילדים בהם ההורים מעסיקים ישירות את הגננת.
לכך יש לצרף את העובדה שהמדינה נתנה פיצוי לגני ילדים ששבתו בזמן הסגר, וכן את העובדה שרבים מההורים נקלעו גם הם לקשיים כלכליים עקב המגפה. על כן אף אם נאמר שבמצב כזה של מכת מדינה בו מזל שניהם שווה בו, ראוי שישאו שני הצדדים בהפסד[52], אין זה מחייב בתשלום אפילו חלקי לגן בנידון דידן, משום שהפיצוי של המדינה מביא לכך שהגננות לא נושאות לבדן בהפסד. בנוסף, לפחות לחלק מן ההורים נגרם כבר נזק כלכלי משמעותי כתוצאה ממגפת הקורונה וגם בכך הם נושאים אפוא בחלקם בהפסד.
[1] כך למשל פסק הרב אשר וייס שיש לשלם לגננת 45% מהשכר. דבריו הובאו במאמרו של הרב אריאל בראלי הפרת הסכם עבודה עקב הקורונה, אמונת עתיך תמוז תש"פ. עי"ש. ור' גם במאמרו של הרב צבי בן יעקב תשלום לגן ילדים ששבת בזמן מלחמה, תחומין יב עמ' 200.
[2] מסכת בבא מציעא דף עו עמוד ב
[3] טור חושן משפט הלכות שכירות פועלים סימן שלד
[4] שולחן ערוך חושן משפט סימן שלד סעיף א
[5] ואולם ר' ערוך השולחן חושן משפט סימן שלד סעיף א שכתב: "אם בעה"ב יודע והפועל אינו יודע הוי פסידא דבעה"ב דפשע במה ששלחם". ויתכן שכוונתו שהיות שפשע במה ששלחם על כן הוא מנוע מלהשתמש בטענת אונס בכדי לבטל את ההסכם עם הפועלים ועל כן חייב לשלם מכח ההסכם ולא מחמת שגרם הפסד.
[6] ר' משכנות הרועים (רבי עוזיאל ב"ר מרדכי לחאייך) אות א סימן נה – אונס.
[7] רא"ש מסכת בבא מציעא פרק ו סימן ג.
[8] נראה שהספק נובע מכך שמצד אחד ברור לחלוטין שאם בעל הבית היה יודע מראש מה יתרחש לא היה שוכר את הפועלים ומשום כך יש מקום לראות זאת כמקח טעות, אך מאידך היות מדובר בנתון חדש שלא היה קיים בשעה שנעשה ההסכם יש לומר שאין בו בכדי לבטל את ההסכם. ומעין זה נחלקים הפוסקים בנוגע לשוכר בית שמת – האם על היורשים לשלם את דמי השכירות, כמובא ברמ"א בחושן משפט סימן שלד שם. עוד אפשר לומר שהספק הוא מחמת שאין ידוע מזלו של מי גרם לאונס, וכן משמע מדברי מהר"ם פדואה וז"ל: "הלכה רווחא בישראל מפרק האומנים שכל אונסא דמקרי למלמד או לפועלים לבטלם ממלאכה ולא אבעי לאסוקי אדעתייהו של פועל ושל ב"ה א"נ תרווייהו אבעי להו לאסוקי אדעתייהו ששוים בידיעה אז הוא פסידא דפועל דהמוציא מחבירו עליו הראיה ונאמר שמזל הפועל גרם" (שו"ת מהר"ם פדואה סימן פו), ומשמע מדבריו שהיות שהפועל הוא המוציא אנחנו תולים שמזלו הוא זה שגרם.
[9] תרומת הדשן סימן שכט
[10] וכן נראה גם מדברי תוספות בבא מציעא דף עט עמוד ב ד"ה אי שאם הפועל תפס אין מוציאים מידו.
[11] דברי התוספות יובאו לקמן בדין השוכר ספינה וטבעה בחצי הדרך
[12] שבות יעקב חלק א סימן קעו, הובא בפתחי תשובה חושן משפט סימן שי ס"ק א.
[13] מנחת פתים חושן משפט סימן שלד ס"ק א.
[14] וכן משמע בבאור הגר"א חושן משפט סימן שלד ס"ק ה שנחלקו בזה הרא"ש והתרומת הדשן, ודלא כמו שכתב הרב צבי בן יעקב במאמרו תשלום לגן ילדים ששבת בזמן מלחמה, תחומין יב, שהגר"א והתרומת הדשן חלוקים בהבנת הרא"ש, עי"ש.
[15] ערוך השולחן חושן משפט סימן שלד סעיף א. ומה שמניחים שהגזירה משמים היא על הפועל המאבד את שכרו, ולא על בעל הבית שאינו יכול להשקות את שדותיו, נראה שהוא משום שבהסכם שבין בעל הבית לבית הפועל בעל הבית מתחייב לשלם והפועל מתחייב לבצע את העבודה. האונס מונע מן הפועל לבצע את חלקו בהסכם שהוא העבודה, אך אינו מונע מבעל הבית לבצע את חלקו בהסכם שהוא התשלום. היות שהמעוכב הוא הפועל אנו אומרים שהגזירה היא עליו. ומעין זה כתבו תוספות (בבא מציעא דף עט עמוד א ד"ה אלא בספינה) וז"ל: "כיון שמשכיר יכול לקיים תנאו ושוכר אינו יכול לקיים א"כ מזלו גרם והוי כחוזר בו".
[16] מסכת בבא מציעא דף עט עמוד א
[17] תוספות מסכת בבא מציעא דף עט עמוד ב ד"ה אי אתה מוצא
[18] ריטב"א בבא מציעא עט עמוד א ד"ה ת"ר השוכר את הספינה, בשם תוספות. רא"ש בבא מציעא פרק ו סימן יא. וכן היא דעת הריב"ם שהביאו תוספות שהובא לעיל.
[19] תוספות בבא מציעא עט עמוד א ד"ה אלא בספינה. רי"ף בבא מציעא דף מט ע"א בדפי הרי"ף.
[20] רמב"ם הלכות שכירות פרק ה הלכה ג. שולחן ערוך חושן משפט סימן שיא סעיף ג.
[21] ר' חזון איש בבא קמא סימן כ"ג אות יב וז"ל: "דלעולם שכר שהמשכיר נוטל כלול בו אחריות של אונסין, דכל הדרכים בחזקת סכנה, ואם באמת אירע האונס הו"ל כשימש השוכר בספינה שימוש יתירא ואשר נשתעבד בשכרה בשביל ספק זה."
[22] אבן האזל הלכות שכירות פרק ה הלכה א
[23] מחנה אפרים הלכות שכירות סימן ד
[24] רא"ש מסכת בבא מציעא פרק ו סימן ג.
[25] מרדכי מסכת בבא מציעא פרק השוכר את האומנין רמז שנו
[26] מרדכי שם רמז שמו
[27] תוספות מסכת קידושין דף יז עמוד א ד"ה חלה שלוש
[28] מרדכי שם רמז שמו, שמז בשם המהר"ם.
[29] מחנה אפרים הלכות שכירות סימן ד. וע' בחידושי ר' מאיר שמחה מסכת בבא מציעא דף עו עמוד א שהעיר שהטעם שהביא המהר"ם לכך שבחלה לא איבד המלמד אינו משום שנסתחפה שדהו של בעל הבית אלא משום הדמיון לעבד עברי, והוסיף שבחלה התלמיד לא שייך הדמין לעבד עברי ומשום כך יפסיד המלמד, עי"ש.
[30] תוספות מסכת בבא מציעא דף י עמוד א ד"ה כי לי בני ישראל עבדים
[31] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן פה
[32] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן עב. רמ"א חושן משפט סימן שלג סעיף ג. ש"ך שם ס"ק יז.
[33] וכך כתב שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם: "מכל מקום כל קולי דעבד עברי יש ל לשכיר מקל וחומר דעבד עברי. דעבד עברי עבד איסורא ואפ"ה אקיל ביה רחמנא [גביה, כ"ש] שכיר דלא עבד איסורא."
[34] תשובות מיימוניות קנין סימן לא, ובכך יישב את מה שהקשו תוספות קידושין שם על שיטתו מהגמרא במסכת בבא מציעא דף עז. עי"ש.
[35] ר' שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס לבוב סימן קנד: "מלמד אחד שלמד את התינוק ד' חדשים או ג', אם הוא שכיר קיץ או חורף לבד וחלה מיעוט ימי שכירו, נראה שאינו חייב להשלים אלא נותן לו שכרו משלם. מדאמר גבי עבד עברי הנמכר [קידושין יז, א] חלה שלש ועבד שלש אין חייב להשלים, אף על גב שגופו קנוי למעשה ידיו לרבו… כ"ש שכיר שאינו משועבד כל כך שנקל בו קולא זו וידו על העליונה. ובלא כ"ש שכיר מה לי עבד ליום אחד וחצי שנה מה לי עבד לו' שנים… וכ"ש חלה התינוק שירויח המלמד, אך אם חלה התינוק יעמיד לו אחר כיוצא בו, אם לא העמיד לו אחר ישלם כל שכרו".
[36] שולחן ערוך חושן משפט סימן שלד סעיף ד
[37] שולחן ערוך חושן משפט הלכות שכירות פועלים סימן שלג סעיף ה. ש"ך שם ס"ק כה.
[38] משנה מסכת בבא מציעא דף קה עמוד ב
[39] שולחן ערוך חושן משפט סימן שכב סעיף א
[40] מרדכי מסכת בבא מציעא פרק השוכר את האומנין רמז שמג
[41] שולחן ערוך חושן משפט סימן שכא סעיף א
[42] ואמנם אם אין זו מכת מדינה מפסיד השוכר משום שאנו מניחים שמזלו הוא שגרם שמקור פרנסתו ינזק, ועל כן אף שזוהי שדהו של בעל הבית הוא זה שישא בהפסד.
[43] ר' לעיל מה שהבאנו מהמחנה אפרים
[44] שולחן ערוך חושן משפט סימן שלד סעיף א
[45] סמ"ע חושן משפט סימן שכא ס"ק ו. באור הגר"א שם ס"ק ז.
[46] נתיבות המשפט חושן משפט סימן שלד ס"ק א
[47] בתשובת המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל סימן מא) נאמר: " ועל אודות המלמד, אם היה כך כשברח בעל הבית עדיין היה מוצא המלמד להשכיר עצמו אין לו אלא תרעומת… ואם לא מצא להשכיר עצמו, צריך לדקדק אי הוה בעניין זה דה"ל למלמד לאסוקי אדעתיה אונס הזה… או אם הוה בענין זה שבעל הבית והמלמד לא הוה להו לאסוקי אדעתייהו… הא נמי פסידא דמלמד…ואם נפשך לומר שלא יחשב אונס כיון שהנער לא היה בורח מעצמו אם לא שיבריחנו אביו, נראה דהא ליתא כיון דאי הי' דעת בנער לא היה נשאר במקום סכנה…"
בתשובת המהר"ם פדואה (שו"ת מהר"ם פדואה סימן פו) נאמר: " על מלמד שברח תלמידו מעירו בעת הקצף כאשר החל הנגף בוניציי"ה ב"מ =בר מינן= אם חייב התלמיד לתת שכר משלם או לנכות ימי הבטול. הלא אהובי דבר פשוט הוא והלכה רווחא בישראל מפרק האומנים שכל אונסא דמקרי למלמד או לפועלים לבטלם ממלאכה ולא אבעי לאסוקי אדעתייהו של פועל ושל ב"ה א"נ תרווייהו אבעי להו לאסוקי אדעתייהו ששוים בידיעה אז הוא פסידא דפועל דהמוציא מחבירו עליו הראיה ונאמר שמזל הפועל גרם ונדון דידן דומה ממש להא דזה שברח מאימת הנגף יקרא אונס בודאי ושניהם שוים בידיעה המלמד והתלמיד…"
וע' בערוך השולחן סימן שלד סעיף י שכתב שהרמ"א עוסק במקרה שברחו המלמדים. אך כפי שהבאנו, בתשובת המהרי"ל והמהר"ם פאדוואה שהם המקור לדברי הרמ"א מפורש להיפך.
[48] כפי שמפורש בלשון המרדכי שהבאנו לעיל: "ואם הביטול של המלמד מחמת גזירת המושל שבעיר ואי אפשר למלמד ללמוד".
[49] וע' בש"ך חושן משפט סימן שלד ס"ג שתמה על המהר"ם פאדוואה מדוע סובר שגם כאשר הרוב חולים אין זו עדיין מכת מדינה והלא מפורש בגמרא שכאשר רוב השדות בבקעה נשתדפו הרי זו מכת מדינה. עפ"י הסברנו לא קשה כלל: בשדות בכל מקרה מדובר בפגם בשדה, והצורך ברוב השדות הוא רק כדי שלא נאמר שמזלו של השוכר גרם. במלמד לעומ"ז רק אם אין כלל אפשרות ללמד יוגדר המצב כ"פגם בשדה" ועל כן אין די ברוב.
הבחנה זו דומה להבחנת המחנה אפרים שהובא לעיל, בין חלה המלמד לחלה התלמיד: ברח התלמיד כמוהו כחלה התלמיד שהוא אונס רגיל וע"כ ההפסד הוא על המלמד, ואילו גזירת המושל המונעת לחלוטין את האפשרות ללמד כמוה כחלה המלמד בו אומרים "נסתחפה שדהו" וההפסד הוא על בעל הבית.
והנה הט"ז (סימן שכא) כתב בהסבר דינו של המהר"ם: "בכל מקום שיש מכת מדינה אין הכי נמי דכל ההפסד על בעה"ב דמזל דידיה גרים". הט"ז לא באר מדוע במכת מדינה אנו אומרים שמזלו של בעל הבית גרם. לדברינו ההסבר הוא שהיות שנסתחפה שדהו של בעל הבית אנו אומרים שמזלו של בעל הבית גרם.
[50] הרב שאול ישראלי זצ"ל מבחין בין מכת מדינה הפוגעת באחד הצדדים באופן ממשי והגורמת לו שלא יוכל למלא את תנאו, לבין מכת מדינה בו המניעה היא חוץ ממנו באופן שיוכל לומר "אנא הא קאימנא" שאז אינו מפסיד את שכרו. לכן, במקרה של גזרת המושל על המלמדים אינו מפסיד את שכרו משום שאומר שהוא מוכן ללמד והמניעה אינה ממנו. ר' מאמרו בעניין גננת ששבתה בזמן מלחמת המפרץ (תחומין יב עמ' 219) מסתבר שאת הסגר עקב מגיפת הקורונה לא ניתן להגדיר כעיכוב חיצוני, שהרי לא מדובר בגזירה שרירותית של השלטון, אלא בחשש אמיתי להדבקה במחלה, ועל כן פסקו זה של הרב ישראלי לא רלוונטי לנידון דידן.
[51] ר' במקורות שהביא הרב אור סדן, בחיבורו דיני עבודה במדינת ישראל על פי ההלכה, ספר כתר כרך י, עמ' 124 הערה 39.
[52] ר' חתם סופר (ספר הזכרון, ירושלים תשי"ז, עמ' נא) שכתב: "ואני בעניי אמרתי דין תורה לא ידעתי, ואני משלם לשכירים שלי שכרם מ ש לֵ ם בלי ניכוי פרוטה. ואתם תבצעו הדין על דרך הפשרה, לשלם החצי ויפסיד המלמד החצי. וטעמי ונימוקי, כי זה הוא ברור שהוא כדין מכת המדינה… ומסברא נראה דמזל שניהם גרם, על כן עשיתי פשר מרצון שניהם וחפצם, שיהיה ההפסד על שניהם, אבל דין תורה לא ידעתי, עד יבוא מי שלבו יותר שלם ויוציא דין לאמתו".
הרב שלמה אישון
יישום דיני שמיטת כספים בכלכלה המודרנית מעורר קושי גדול: המשק כיום מושתת על אשראי הניתן לא רק למשקי הבית הזקוקים לו כדי לרכוש מצרכי יסוד, אלא גם, ובעיקר, למגזר העסקי המשתמש בו כדי להרחיב ולפתח את העסקים. הפעלת שמיטת כספים במצב כזה עלולה לפגוע פגיעה אנושה במשק: חששם של המלווים מהשמטת החובות עלול לצמצם מאד את היקף נתינת האשראי ובכך לפגוע הן בפיתוח ובצמיחה, והן בהכנסתם של נותני האשראי, זאת בנוסף לפגיעה הקשה בנותני האשראי בכך שלא יוכלו לגבות חלק ניכר מחובותיהם.
אכן אם מדובר בעני שאינו מסוגל לפרוע את החוב, מובן ששמיטת החוב אינה פוגעת בכלכלה. במצב כזה, גם בלא השמיטה, הסיכוי שהמלווה יגבה את חובו הוא נמוך מאד, ודווקא שמיטת הכספים המאפשרת לעני פתיחת דף חדש בחייו, מסייעת לכלכלה באשר היא מחזירה את העני לפעילות כלכלית, לצריכה, להשקעה ולשאר דברים המניעים את הכלכלה.
אלא שעל פי ההלכה נוהגת שמיטת כספים בכל סוגי ההלוואות, גם בהלוואה לעשיר שיש לו מהיכן לפרוע.[1] חובות אלו, ניתנים היו לגביה אלמלי שנת השמיטה, וכאן א"כ קיים החשש ששמיטת הכספים תגרום לפגיעה קשה במשק.
אמנם כבר הזהירה תורה את המלווים שלא ימנעו מלהלוות מחשש שהחוב ישמט:
(ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְקֹוָק וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:[2]
אלא שפשט הכתוב מתייחס להלוואה לעני המהווה קיום מצוות צדקה אותה מחויב המלווה לקיים גם סמוך לשנת השמיטה, ולא מצאנו חובה לתת הלוואה עסקית אשר תישמט בשנת השמיטה ואשר תביא להתעשרותו של הלווה על חשבון המלווה.[3]
אכן, כיום ניתן להשתמש בפרוזבול בכדי לגבות את החובות גם לאחר השמיטה, אלא שפתרון זה לוקה בחסר משתי סיבות:
האחת – על פי ההלכה מועיל הפרוזבול רק כאשר חיוב שמיטת כספים הוא מדרבנן, ולא ניתן להשתמש בו כאשר שמיטת כספים דאורייתא[4], וכמי ששואפים ומתפללים לזכות לקיום מצוות שמיטה מדאוריתא, איננו יכולים להימלט מלהתמודד עם השאלה כיצד יוכל משק מודרני לתפקד במציאות בה נוהגת שמיטת כספים.
השניה – אדם עלול לשכוח לעשות פרוזבול – דבר העלול לגרום לו נזק כלכלי כבד באשר יאסר עליו לתבוע את כספו המושקע בבנקים ובחברות שונות.[5]
היות שהלוואות עסקיות ניתנות בד"כ לחברות או ע"י חברות, נבחון להלן את האפשרות על פיה, גם בלא פרוזבול לא תחול שמיטת כספים כאשר מדובר בחברות – לכל הפחות כאשר החברות הן אלו הלוות.
מעמדה ההלכתי של חברה בע"מ והשאלה האם ההלכה מכירה בה כאישיות משפטית נפרדת נידונו בהרחבה ע"י הפוסקים במאה וחמישים שנים האחרונות, בעיקר בכל הנוגע לאיסור ריבית ולאיסור בל יראה ובל ימצא בחמץ בפסח, ונחלקו בכך הדעות: יש שכתבו שעל פי ההלכה חברה הינה שותפות רגילה, ויש שכתבו שההלכה מכירה בחברה כאישיות משפטית נפרדת אשר מצוות התורה אינן חלות עליה – גם כאשר בעלי המניות הם יהודים.[6]
יש הסוברים שחברה בע"מ מוגדרת גם על פי ההלכה כאישיות משפטית נפרדת והיא הנחשבת בעלים על נכסיה, ולא חלות עליה מצוות שהן גזירת הכתוב, כגון חמץ בפסח, שבת וריבית, אך עם זאת כן חלות עליה מצוות שכליות שבין אדם לחבירו כגון איסורי גניבה וגזילה ואונאה, הן בכל הנוגע להתנהלותה של החברה כלפי אחרים, והן בכל הנוגע להתנהלותם של אחרים כלפיה.[7]
לפי גישה זו, על פיה רק מצוות שכליות שבין אדם לחבירו חלות על חברה, יש לדון מה יהיה הדין בשמיטת כספים – האם יש לראותה כמצווה שהיא גזירת הכתוב, או שמא היא נחשבת כמצווה שכלית שבין אדם לחבירו.
כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"ט ה"א):
מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית שנאמר שמוט כל בעל משה ידו, והתובע חוב שעברה עליו שביעית עבר על לא תעשה שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו.
הרי שהמלווה מצווה במצוות עשה להשמיט את החוב, וכן מוזהר בלא תעשה שלא לתבוע חוב שעברה עליו שנת השמיטה.
נחלקים הראשונים בשאלה האם החוב נפקע מעצמו לאחר השמיטה, או שמוטלת חובה על המלווה להשמיט ולמחול על החוב, וכל עוד לא עשה זאת – החוב קיים.
לדעת היראים (סימן קסד) החוב אינו נפקע מעצמו. השמטת החוב צריכה להעשות ע"י המלווה, ואם מסרב, רשאי הלווה להזמינו לדין, אך מכל מקום כל עוד לא השמיט המלווה את החוב – חייב לשלם:
וחוב שעבר עליו שביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא על פי מלוה שכל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע, אלא לוה יזמין מלוה לדין שישמיט לו חובו כאשר צוה היוצר וב"ד יחייבו למלוה לומר משמיט אני כאשר צוהו חכמים
אולם, רוב הראשונים סוברים שזו "אפקעתא דמלכא" והחוב נפקע מעצמו – גם בלא שהמלווה אומר משמט אני, וכך כותב ספר התרומות (שער מה ה) בשם הרמב"ן:
שביעית משמטת את המלוה ומפקעת שעבודא לגמרי, ולא משום מצוה של זה בלבד אלא אפילו בא מלוה לעבור על דברי תורה ולתבוע חובו אחר שביעית הלוה פטור, שכבר נפקע שעבודו לגמרי
אם נאמר, כשיטת רוב הפוסקים, שהחוב נפקע מעצמו, משמעות הדבר שמעבר לעניין ה"איסורא" שבשמיטה, דהיינו המצוות המוטלות על המלווה, יש בשמיטה גם צד של "ממונא" – הפקעת החוב.
נפק"מ בזה תהיה לגבי חרש שוטה וקטן: היות שהשמיטה אינה רק "איסורא" אלא גם "ממונא" היא תחול גם על חובות שחייבים לחרש שוטה וקטן. אמנם חרש שוטה וקטן פטורים מן המצוות ואינם מצווים להשמיט את החוב, אך החוב ישמט ממילא בכל מקרה, והם לא יהיו רשאים לגבותו לאחר השמיטה. אכן, אילו היינו פוסקים כשיטת היראים שכל עוד המלווה לא שמט את החוב חייב הלווה לפורעו, היו חרש שוטה וקטן רשאים לגבות את חובותיהם גם לאחר השמיטה, משום שאינם חייבים לומר ללווה "משמט אני".[8]
מכאן, שאף אם נאמר שחברה בע"מ אינה חייבת במצוות, ואינה מצווה לשמט את החוב, עדיין, לדעת רוב הראשונים, לא יהיה בכך כדי למנוע הפקעת החוב בסיומה של שנת השמיטה – כדין חובות לחרש שוטה וקטן.
היה מקום לומר, שבשונה מחרש שוטה וקטן, חברה בע"מ, בהיותה אישיות משפטית נפרדת, אינה מוגדרת כלל כיהודי, וכשם שהלוואתו של נכרי אינה נשמטת בשביעית כך גם הלוואה של חברה בע"מ לא תישמט. אך נראה פשוט שאין הדבר כן, ואף אם נאמר שהחברה אינה חייבת במצוות, משמעות הדבר היא שמנהלי החברה אינם חייבים לקיים מצוות בנכסי החברה, אך ברור שנכסי החברה, כאשר בעלי המניות שלה הם יהודים[9] – נחשבים כנכסים של יהודים, וכספים שהלוותה החברה כמוהם ככספים שהלוו יהודים[10]. על כן רק אם נאמר שהמלווה מצווה לשמט את החוב וכל עוד לא עשה זאת החוב לא נשמט – יש מקום לומר שהחובות שחייבים לחברה לא ישמטו משום שבעלי החברה אינם מצווים לשמט את החובות הללו. אך אם נאמר שהפקעת החוב נעשית ממילא – יפקעו ממילא בתום שנת השמיטה החובות שחייבים לחברה כדין כל הלוואה שהלווה יהודי.[11]
מכאן שכספים שהלוותה חברה שבעלי המניות בה הם יהודים, כמוה ככספים שהלווה יהודי, ולפי רוב הפוסקים אין בעובדה שהחברה פטורה ממצוות בכדי לקבוע שהחובות שחייבים לה לא ישמטו.
לכך יש להוסיף, שהגישה הרווחת בין הפוסקים כיום הינה שיש לראות את החברה בע"מ כשותפות רגילה ולא כאישיות משפטית שמצוות התורה אינן חלות עליה[12], ואף הרב אשר וייס עצמו פסק, לעניין איסור ריבית, שראוי להשתמש בהיתר עסקא ולא לסמוך על כך שאיסור ריבית לא חל בחברה. עפ"י גישה זו, חיובה של החברה בשמיטת כספים אינו תלוי כלל בשאלה האם שמיטת כספים היא גזירת הכתוב או מצווה שכלית שבין אדם לחבירו.
עם זאת, נראה שישנם טעמים אחרים על פיהם יש מקום לומר ששמיטת כספים לא תחול על חברות בע"מ.
לדעת הרב משה פינשטיין, אף שחברה בע"מ אינה מוגדרת הלכתית כאישיות משפטית נפרדת, מכל מקום לא חל איסור ריבית על הלוואות שהיא לווה. הטעם לכך הוא, שהיות שמדובר בחברה בעירבון מוגבל, אשר לא ניתן לגבות את חובותיה מנכסיהם הפרטיים של בעלי המניות אלא מנכסי החברה בלבד, הרי זו נחשבת כהלוואה שיש בה שיעבוד נכסים בלבד בלא שיעבוד הגוף, ובהלוואה כזו לא אסרה התורה ריבית:
וזהו סתם מלוה שבתורה ובגמ' ובכל מקום שהוא עושה חיוב על גוף הלוה שישלם ואין תלוי כלל אם יש לו ממה לשלם או אין לו לשלם נעשה עליו חיוב זה ונקרא רשע כשאינו מקיים חיובו, והוא שעבוד הגוף שיש על הלוה שזהו העיקר ושעבוד הנכסים בא מזה… אבל מלוה כזו שאינו עושה שום חיוב על גוף האדם לשלם שאף שיש לו ממון הרבה אין על גופו שום חיוב לשלם וליכא עליו העשה דתשלומין ולא יהיה רשע כשלא ישלם לא נאמר ע"ז איסור ריבית. וכן הוא ענין הביינק /הבנקים/ שבמדינתנו באמעריקא שגוף הבעלים של הביינק אינם מחוייבין כלום לאלו שהניחו מעותיהם בהביינק אף אם יזדמן שלא יהיה בהבאנק מעות לשלם, שלכן ליכא איסור ריבית אף כשהבאנק הוא של ישראל…[13]
על דברים אלו חלק הגרש"ז אוירבך שהוכיח שאף כאשר הפירעון מוגבל לתבואה של שדה ספציפי ואין מחויבות של הלווה לפרוע את החוב מנכסים אחרים – עדיין נוהג איסור ריבית:
הרי להדיא דאף בהלואת סאה בסאה דקיל טפי אפי"ה כיון דלא שכיח כלל תיוהא כזו שלא יוכל המלוה לקבל את הסאה שלו ה"ז אסור אף על פי שהפרעון מוגבל רק מתבואת אותה השדה בלבד בלי שום חובת גברא על האריס וכ"ש דאסור סאה בסאתים, וה"נ בבנק הרי דרך העולם לשמור מעותיהם בבנק ואין חוששין לתיוהא, וכיון שכן אף אם נאמר דאין זו רבית קצוצה הואיל והמנהלים ובעלי המניות אינם אחראים כלל באופן אישי, מ"מ דרבנן ודאי אסור כיון דבשעה שמלוה מעות לבנק נעשה כמלוה ברבית לבעלי המניות שהם אנשים שחייבים במצוות, אלא שהותנה ביניהם שהפרעון יהי' מוגבל רק מהרכוש שלהם שהשקיעו בבנק ולא מכל רכושם הפרטי[14]
אכן, כפי שכותב הגרש"ז אוירבך, אילו היה חשש סביר שהנכס המשמש לפירעון ייפסד והמלווה יפסיד את הקרן – לא היה איסור ריבית אף אם בסופו של דבר יקבל המלווה יותר מהקרן, אך היות שאין זה המצב, עצם העובדה שלא ניתן לגבות את החוב מנכסיהם הפרטיים של בעלי המניות אינה גורמת לכך שאיסור ריבית לא יחול.
כל זה בנוגע לאיסור ריבית. אך בנוגע לשמיטת כספים מצאנו במפורש שהעובדה שהפירעון מוגבל לנכסים מסויימים גורמת לכך שהחוב לא יישמט – אף אם לא קיים חשש להפסד הנכס:
הגמרא מביאה ברייתא העוסקת באדם העושה הסכם עם כהן, לוי או עני, על פיו הוא נותן להם הלוואה בתחילת השנה על מנת שפירעון החוב יהיה ע"י התרומות והמעשרות של הפירות שיגדלו בשדהו, שבמקום לתת להם אותם – ישאירם אצלו ויקזז את שווים מהחוב.
בברייתא נאמר שבהסכם זה אין חשש ריבית – אף אם יתכן ששווי פירות התרומות והמעשרות שישארו אצל בעל השדה כפירעון החוב יעלה על סכום ההלוואה, וכן ששמיטת כספים אינה משמטת חוב זה:
ת"ר: המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן – מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ופוסק עמהן כשער הזול, ואין בו משום רבית, ואין שביעית משמטתו… ואין בו משום רבית. מאי טעמא? כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה, כי אית ליה נמי אין בו משום רבית. ואין שביעית משמטתו. דלא קרינא ביה לא יגוש.[15]
הטעם שהביאה הברייתא לכך שאין בהלוואה זו איסור ריבית, שונה מהטעם שהביאה לכך ששמיטת כספים אינה נוהגת בה.
הטעם לכך שאין כאן ריבית הוא: "כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה, כי אית ליה נמי אין בו משום רבית", דהיינו שהיות שאם ישתדפו השדות ולא יהיה יבול יפסיד המלווה אף את הקרן, על כן אין איסור ריבית גם אם בסופו של דבר היה יבול ושווי התרומות והמעשרות עלה על סכום ההלוואה.[16]
לעומת זאת, הטעם לכך שאין נוהגת כאן שמיטת כספים הוא: "דלא קרינא ביה לא יגוש", ופירש רש"י: "לא קרינא ביה לא יגוש – שאינו יכול לתובעו כלום".
נמצאנו למדים ששמיטת כספים אינה חלה כאשר המלווה רשאי לגבות את חובו מנכסים מסויימים בלבד, ואינו יכול לתבוע אישית את הלווה. זאת בשונה מריבית שם יתכן שאין בעובדה שהמלווה אינו יכול לתבוע את הלווה בכדי למנוע את האיסור – אלא רק כאשר קיים חשש הפסד.[17]
הרי לנו שאף אם איסור ריבית חל כאשר יש שיעבוד נכסים בלבד בלא שעבוד הגוף, שמיטת כספים לא תחול. מכאן שאף החולקים על האגרות משה בנוגע לאיסור ריבית וסוברים שאיסור ריבית חל על חובות שהחברה חייבת למרות שמדובר בשעבוד נכסים בלבד, יודו ששמיטת כספים לא תחול על החובות הללו, והמלווים לחברה יוכלו לגבות את חובותיהם גם לאחר שנת השמיטה בלא צורך להזדקק לפרוזבול.
יש מי שרצה לדחות ראיה זו וביאר שכוונת הגמרא לומר שהטעם שאין כאן לא יגוש הוא משום שהמלווה כלל אינו פונה ללווה בגביית החוב, אלא מקזז משלו, דהיינו מהמעשר שגדל אצלו, ואין להוכיח מכאן שגם במקרה בו אמנם אין שעבוד הגוף אך המלווה פונה ללווה לגבות מנכס מסויים שברשותו – ג"כ לא קרינן ביה לא יגוש.[18] אך לענ"ד לא ניתן לבאר כך, שמלבד שמדברי רש"י משמע שהטעם לכך שלא קרינן ביה לא יגוש הוא משום שאינו יכול לתבוע את הלווה, ולא משום שהמעשר כבר ברשותו ואינו צריך לתבוע את הלווה, כך מוכח גם מדברי המאירי שם, שלאחר שהביא את הסברו של רש"י הביא הסבר נוסף: "שנגוש ועומד הוא שהרי הפירעון ברשותו". הרי שבהסברו זה באר שמה ששביעית אינה משמטת הוא משום שהפירעון ברשותו, ומשמע שעל פי ההסבר הראשון, שהוא הסברו של רש"י ורוב הראשונים, הנימוק לכך ששביעית אינה משמטת אינו שהפירעון ברשותו אלא שאינו יכול לתבוע את הלווה.
נראה שהגדרתו של הרב משה פינשטיין את חובות החברה כחובות שיש בהם שיעבוד נכסים בלא שיעבוד הגוף מוסכמת גם על החולקים עליו לעניין איסור ריבית, וזאת מחמת הגדרתם את שיעבוד הנכסים בחברה בע"מ כאפותיקי מפורש.
כאשר אדם משעבד נכס לפירעון חובו, מבחינה ההלכה בין אפותיקי סתם לבין אפותיקי מפורש. אפותיקי סתם הוא שיעבוד של שדה שאינו מפקיע את השיעבוד משאר הנכסים, ואילו אפותיקי מפורש הוא שיעבוד של נכס שיש בו התנייה שהמלווה לא יוכל לפרוע את חובו ממקום אחר – אלא רק מנכס זה.
וכך נפסק בשולחן ערוך (חו"מ קיז א):
העושה שדהו אפותיקי לבעל חובו או לאשה בכתובתה, והוא שיכתוב להם: מכאן תגבו, ושטפה נהר, הרי זה גובה משאר נכסים וטורף אותם… ואם התנה עמו שלא יהא לו פרעון אלא מזו, אינו גובה משאר נכסים. ואם מכרה לאחר ובא בעל חוב זה לטרפה, אינו יכול לסלקו בדמים (טור סי' קמ"ו), מאחר שהתנה עמו שלא יהא לו פרעון אלא מזו.
כאשר חברה בע"מ לווה, האחריות על החוב מוטלת אך ורק על נכסי החברה, ובד"כ לא יוכל המלווה לגבות את חובו מנכסיהם הפרטיים של בעלי המניות. אשר על כן, הגדיר בשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן קמג) את אחריותה של החברה כאפותיקי מפורש:
ופשיטא דחברה בע"מ עדיף מכל הנהו הנז', דהרי בהם הוי אפותיקי מפורש דלא יהא להם פרעון אלא מזה, וכמ"ש בספרי (ח"ג סי' א') באריכות דעפ"י חוקי החברה אין לבעל מניות שום שייכות לרכושה, ואין לבעלי מניות שום אחריות פרטית מביתם על כל מעשי החברה
וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (חלק ו סימן רעז):
ולפ"ז נלפענ"ד פשוט דהקארפ' הוא באמת שותפות ככל השותפות שבעולם אלא שהשותפות הזה הנקרא קארפ' או בע"מ הוא שותפות שהטילו בו השותפין ב' תנאים בשעה שנשתתפו: …
התנאי השני דאפילו בשיעבוד נכסי עושים תנאי שיהיו בערבון מוגבל היינו הערב שהם הנכסים מוגבלים הם דלאו כל הנכסים נכנסו בשיעבוד ואין משעבד שאר נכסיו לשותפות זו אלא כסף זה שהכניס לשותפות יהא אחראי ולא כסף אחר ולא שאר נכסיו כלל…
והא דלא תקשה דהיכן מצינו תנאי כזה דבשיעבוד נכסי נמי לא ישתעבדו רק הנכסים האלו דמצינו כעין זה באפותיקי דאין אשאר נכסים שום אחריות…
כך גם נקט בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן שו), אך הגביל זאת למצבים בהם בעל החברה ניהל את החברה כראוי, ולא גרם ברשלנותו לכך שתפשוט רגל:
לכן יראה לענ"ד דאין לדון חברה בע"מ קארפרעשין כאפותיקי מפורש רק כשבעל החברה יכול להוכיח בראיות ברורות שלא נהנה מהחברה יותר משיעור המותר, ושמה שעתה פושט הרגל הוא באונס ממש דומיא דשטפה נהר של אפותיקי, אבל כשרגלים לדבר שפשיטת רגל באה באשמת בעל החברה אנן סהדא דלזה לא הסכים המלוה שלו מעולם אעפ"י שכל תנאי שבממון קיים אומדנא דמוכח הוא דלזה לא הי' דעתו מסכים, וכי מי שעושה אפותיקי מפורש ולא שטפה נהר מאונס אלא הלוה במזיד איבד את קרקע האפותיקי הכי יכול לטעון לא יהי' לך פרעון אלא מזה.
מסוגיית הגמרא נראה שחוב בו משועבדים הנכסים באופן של אפותיקי מפורש אין בו כלל שיעבוד הגוף אלא שיעבוד נכסים בלבד.
דהנה במשנה במסכת גיטין (מ ע"ב) נחלקו בדין עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושיחררו, ופסק הרמב"ם כרשב"ג שהמשחרר חייב מדין מזיק שיעבודו של חבירו:
וכן העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו חייב המשחרר לשלם לבעל החוב שהרי הפקיע שעבודו וגרם לאבד ממונו[19]
והראב"ד שם השיג עליו ופטר לגמרי משום שאין זה דומה למזיק שעבודו של חבירו משום שכאן המשחרר עושה את המעשה בעבד השייך לו.
אף לרמב"ם שחייב, זהו מחמת היותו מזיק שעבודו של חבירו, כמפורש בדברי הרמב"ם, ולא מחמת החוב המקורי שהלווה היה חייב. על כן כאשר כותב הלווה למלווה, לאחר ששחרר את העבד, שטר חדש על החוב למלווה, הוא כותב בשטר את תאריך כתיבת השטר הנוכחי, ולא את תאריך החוב המקורי, משום שהחוב המקורי פקע ברגע שהלווה עשה את העבד אפותיקי.[20] ור' במגיד משנה שם שבאר שהמחלוקת היא רק באפותיקי מפורש אבל באפותיקי סתם פשוט שהמשחרר חייב שהרי אפילו אם מת העבר גובה המלווה משאר הנכסים.
הרי שכאשר המלווה משעבד נכס כאפותיקי מפורש, פוקע שיעבוד הגוף שלו, וכ"כ הקצות החושן עי"ש[21], ואולם יש הסוברים שגם באפותיקי מפורש יש שעבוד הגוף.[22]
מהאמור לעיל, על פיו כאשר אין שיעבוד הגוף שביעית אינה משמטת, עולה שכאשר מדובר בהלוואה שיש בה שיעבוד נכסים באופן של אפותיקי מפורש, יש מקום לומר ששביעית לא תשמט, וכן היא דעת הרמב"ם וראשונים נוספים.
דהנה פסק הרמב"ם:
שביעית משמטת את המלוה ואפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים ה"ז משמיט, ואם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמיט…[23]
הרי שעל פי פסק הרמב"ם, אם הלווה הגדיר שדה ספציפית שממנה יגבה המלווה את חובו – שביעית אינה משמטת.
הראשונים התקשו בביאור הלכה זו לאור דברי הגמרא במסכת בבא מציעא שם נאמר:
האי משכתנא באתרא דמסלקי… שביעית משמטתה, ובאתרא דלא מסלקי – בעל חוב גובה הימנו, ובכור נוטל בו פי שנים, ואין שביעית משמטתה.[24]
עפ"י דברים אלו, כאשר הלווה נתן למלווה קרקע כמשכון, והמלווה אוכל מפירותיה ומקזז מהחוב, יש להבחין בין מצב בו יש באפשרותו של הלווה לסלק בכל רגע את המלווה מהקרקע ע"י שיפרע את החוב, לבין מצב בו אין לו אפשרות כזו: אם יש לו אפשרות (= אתרא דמסלקי) – שביעית משמטת, ואם אין לו אפשרות (= אתרא דלא מסלקי) אין שביעית משמטת. הטעם לכך הוא, שכאשר אין אפשרות לסלק את המלווה, נחשבת הקרקע כמכורה למלווה ואין זו הלוואה אלא מכירה.
מגמרא זו מוכח, לכאורה, שגם כאשר הפירעון הוא משדה מסויימת שביעית משמטת – ואפילו שהמלווה כבר קיבל את הקרקע ואוכל מפירותיה, וא"כ כל שכן שתחול ב"סיים לו שדה" שם המלווה עדיין לא אוכל מפירות השדה – ודלא כמו שפסק הרמב"ם,
וכך כותב הרשב"א, לאחר שרצה בתחילה לומר כרמב"ם שאם סיים לו שדה בהלוואתו אינו משמט:
לא אפשר למימר הכי דהא בהדיא אמרו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע האי משכנתא באתרא דמסלקי השביעית משמטתה ולא עדיף סיים לו שדה בהלואתו ממשכנתא דנחית לה מהשתא[25]
בישוב דברי הרמב"ם העלו חלק מהראשונים את האפשרות שבדין "סיים לו שדה" עוסק הרמב"ם באפותיקי מפורש ולכן אינו משמט, אך דחו זאת בהסתמך על דין המלווה על המשכון שאינו משמט משום שהמלווה נחשב כקונה את המשכון, ומשמע שכאשר אינו קונה ממש את המשכון – שביעית משמטת:
אפשר דמוקי לה להא דסיים לו שדה באפותיקי מפורש, וראיתי לרמב"ן נ"ר דאפילו באפותיקי מפורש משמט דהא מלוה על המשכון משום דקני ליה ממש כדר' יצחק הוא דאין שביעית משמטתו הא לאו הכי משמט.[26]
אך הר"ן על הרי"ף באר שלדעת הרמב"ם אפותיקי מפורש אינו משמט ובזה מדובר בדין "סיים לו שדה".[27]
ובאמת נראה שאין להקיש מדין משכנתא ומדין המלווה על המשכון על דין סיים לו שדה, באשר מדובר בעניינים שונים לחלוטין: משכנתא והלוואה על המשכון נועדו להבטיח למלווה את פירעון החוב. המשכנתא או המשכון שברשותו מהווים ביטחון לכך שהלווה יפרע את החוב, אולם הם לא נועדו להפחית את מחויבותו של הלווה לפירעון. שונה הדבר בסיים לו שדה: משמעות "סיים לו שדה", אם נעמיד זאת באפותיקי מפורש, הינה הפחתת המחויבות של הלווה לפירעון. כאשר הלווה מייחד את השדה לפירעון באפותיקי מפורש יש בכך משום התניה שהמלווה לא יוכל לפרוע את החוב מכל נכס אחר – פרט לאותה שדה.[28]
על כן יש ודאי מקום לומר שאף שבמשכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת, וכן במלווה על המשכון היתה שביעית משמטת אלמלי היה המלווה נחשב כקונה את המשכון, בסיים לו שדה לא תשמט, משום שכאשר מצמצם המלווה את אפשרות הפירעון לקרקע ספציפית בלבד – לא קרינן ביה "לא יגוש".
כשיטת הרמב"ם שבסיים לו שדה אינו משמט פסקו הסמ"ג (לאוין ער), והכפתור ופרח (פרק מט) ובבאור הגר"א כתב שכך משמע בירושלמי,[29] ובשו"ת חיים שאל כתב שגם לדעת תוספות באפותיקי מפורש אינו משמט.[30]
נמצא א"כ, שהיות שנכסי החברה מוגדרים כאפותיקי מפורש, הרי שלדעת הרמב"ם והסוברים כמותו לא תחול שמיטת כספים על חובות שהחברה חייבת.[31]
פסק השולחן ערוך שיתומים קטנים שיש להם מלוה ביד אחרים, אין צריכים פרוזבול, ובאר הסמ"ע שמדובר הן כאשר אביהם שנפטר היה המלווה, והן כאשר הלוו הם.[32]
בגמרא במסכת גיטין (לז ע"א) מבואר שהטעם לכך שאין צריכים פרוזבול הוא משום שיש כאן תקנת ביה"ד: "דרבנן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים". לשיטת רש"י טעם זה נאמר בחוב של אביהם שנפטר, ואילו לדעת הרא"ה בשם הרמב"ן תקנת ביה"ד נדרשת למקרה בו היתומים הם אלו שהלוו, אך כאשר אביהם היה המלווה השביעית אינה משמטת מחמת גזירת הכתוב "'כל בעל משה ידו' – ולא היורש", ואין צורך בתקנת ביה"ד.
התומים מבאר שלשיטת רש"י, גזירת הכתוב מתייחסת למקרה בו היתומים הם יורשיו של הלווה ולא למקרה בו הם יורשי המלווה:
דלא קאי על יורשי המלוה רק על יורשי הלוה, דאם מת הלוה והניח נכסים אין בהם שמיטה, דעיקר מה שהקפידה התורה הוא ללא יגוש אותו, דהוא משועבד גופו, ונכסיו אינון ערבין, ובשביעית פטרה התורה לבל יכול לנגוש אותו והפקיעה שעבוד הגוף. וזהו בלוה חי, אבל במת בלא"ה על יורש אין שום שעבוד הגוף, דהוא לא נשתעבד כלל, רק נכסי אביו הם ערבים בשביל אביו, ובמה יחול שמיטה, אביו מת, ונכסיו ערבים מיום הלואה, ועליו הוא לא נשתעבד כלל, וא"כ ברור דמסתבר למאוד דיורש הלוה, בו לא שייך שמיטה.[33]
ביאור דבריו, ששמיטת כספים מפקיעה רק את שיעבוד הגוף אך לא את שיעבוד הנכסים. על כן כאשר הלווה בחיים וגופו משועבד, היות ששעבוד הנכסים תלוי בשעבוד הגוף, על כן משפקע שיעבוד הגוף ע"י השמיטה פקע גם שיעבוד הנכסים. אולם, כאשר הלווה נפטר נוצר מצב בו קיים שעבוד נכסים בלבד בלא שעבוד הגוף, ושעבוד זה אינו פוקע ע"י השמיטה.
עפ"י דברים אלו, גם חוב שחברה בע"מ חייבת לא ישמט משום שגם בה יש שעבוד נכסים בלבד בלא שעבוד הגוף כנ"ל.[34]
אלא שעל דברי התומים קשה לכאורה מהגמרא בגיטין (יח ע"א) שדנה בשמיטת כספים בכתובה:
איתמר: מאימתי כתובה משמטת? רב אמר: משתפגום ותזקוף, ושמואל אמר: פגמה אף על פי שלא זקפה, זקפה אף על פי שלא פגמה.
ונפסקה ההלכה כשמואל שכתובה משמטת בין בפגמה דהיינו שנפרעה חלק מכתובתה, ובין בזקפה עליו במלווה.[35]
גביית הכתובה באלמנה נעשית מנכסי היתומים, ומכאן, לכאורה ראיה כנגד התומים שכתב שבגביה מנכסי יתומים אין שביעית משמטת.
היה מקום לומר שדברי הגמרא עוסקים בגרושה הגובה כתובתה מהגרוש ולא באלמנה הגובה מהיתומים[36], וכן משמע מדברי הרמב"ם שהביא דין זה רק בגרושה, אך השולחן ערוך הביא את הדין גם באלמנה ומדבריו מוכח, איפוא, ששביעית משמטת גם כאשר גובים מנכסי היתומים.
אך לענ"ד נראה שלא קשה מכאן על התומים, משום שיש לחלק בין חוב שהיה האב חייב והיורשים ירשו אותו, לבין חוב שנוצר אצל היורשים, גם אם פרעונו הוא מנכסי הירושה:
כאשר האב הוא הלווה, שיעבוד הגוף נוצר אצלו וכלפיו קיים האיסור של "לא יגוש", והיות ששעבוד הגוף אינו עובר בירושה, הרי שכלפי היתומים אין איסור לא יגוש ומשום כך שביעית אינה משמטת.
בכתובה מדובר באופן אחר: הגדרת חוב הכתובה כמלווה נוצרה רק לאחר פטירתו של האב וגם זאת לא מיד אלא רק לאחר שהאלמנה נפרעה חלק מן הכתובה ע"י היתומים או שזקפה את חוב הכתובה כמלווה. וזו לשונו של המאירי בסוגיא בגיטין שם:
כתובה לא סוף דבר שבעוד שהאשה ברשות בעלה אינה משמטת שהרי אין קורין בה לא יגוש שהרי עכשו לאו בת נגישה היא והרי הוא כמלוה שקבע זמן שלה לעשר שנים שאין שביעית שבתוכן משמטתה אלא אף בשמת או שגירשה אין שביעית משמטתה עד שתצא מתורת כתובה ויבא לכלל חוב וכל שזקפה עליו במלוה הרי היא כחוב וכן כל שפגמה אף על פי שלא זקפה הואיל וקבלה מיניה קצת פירעון הרי היא כשאר שטרי חוב
נמצא א"כ שהיציאה מתורת כתובה והכניסה לכלל חוב נוצרה אצל היתומים, וא"כ ניתן לראותם כלווים ולא כמי שירשו הלוואה מאביהם. אמנם נכון שאין היתומים חייבים לפרוע את החוב אלא מנכסי הירושה אך מכל מקום ניתן לראותם כלווים שסיימו למלווה שדה בהלוואתו, שכפי שהבאנו לעיל נחלקו הראשונים האם בכגון זה שביעית משמטת. ושמא הרמב"ם, לשיטתו בדין סיים לו שדה, סובר שבכגון זה אינו משמט ועל כן העמיד את דין השמטת חוב הכתובה בגרושה ולא באלמנה. אך עכ"פ גם לפסק השולחן ערוך לא יקשה מכאן על דברי התומים העוסק, כאמור, בחוב שנוצר אצל האבא.
מכל מקום נראה שאף לדעת השולחן ערוך ניתן ללמוד מדברי התומים שאין שביעית משמטת הלוואה לחברה בע"מ, משום שבשונה מיתומים שכאשר ההלוואה נוצרה אצלם ניתן לראותם כמשועבדים בשעבוד גוף מסויים לפרעונה, בחברה בע"מ, עפ"י ההגדרתה ההלכתית והמשפטית אין שעבוד הגוף.
דברי התומים בנוגע לשמיטת כספים בגביה מיורשי הלווה, וכן הדברים שהבאנו לעיל בענין שמיטת כספים כאשר אין שעבוד הגוף, מתבארים עפ"י דברי הגמרא והראשונים בסוגיית המחזיר חוב בשביעית:
במשנה במסכת שביעית (י, ח) נאמר:
המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני אמר לו אף על פי כן יקבל ממנו שנא' (דברים טו) וזה דבר השמטה.
בגמרא (גיטין לז ע"ב) מבואר שהמלווה רשאי להפעיל לחץ על הלווה על מנת שיאמר "אף על פי כן": "ותלי ליה עד דאמר הכי", ופירש רש"י שם:
אם היה רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דאמר ליה אע"פ כן.
והתקשו הראשונים שא"כ בטלת תורה שמיטה וע"כ בארו שהלחץ של המלווה על הלווה נעשה באופן שונה.[37]
עכ"פ דין זה, וכן דברי המשנה בשביעית שם (י, ט) ש"המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו", מעוררים קושי: אם רצון התורה שהחוב יישמט, מדוע להפעיל לחץ שלא יעשה כן, ומדוע רוח חכמים נוחה הימנו אם החזיר.
מבאר בעל משנה ראשונה שהטעם לכך הוא שעיקרה של שמיטת כספים היא מניעת הנגישה ולא ביטול פריעת החוב:
כיון שהקילה התורה שאם אמר אעפ"כ מותר מוכח מזה דעיקר מצות השמטת כספים אינה אלא שלא יגוש המלוה וכ"כ הרמב"ם בחבורו שאם אמר אעפ"כ יקבל שנאמר לא יגוש והרי לא נגש ע"כ וכשאין כאן נגישה הדר ה"ל מצוה כשאר פריעת חוב[38]
עפי"ז מתבאר שכאשר אין שיעבוד הגוף ממילא אין נגישה משום שאין את מי ליגוש ומשום כך לא חלה שמיטת כספים.
עד כה עסקנו בטעמים על פיהם לא תחול שמיטת כספים בחברה, מחמת הגדרתה המשפטית הלכתית של חברה בע"מ. לכך יש להוסיף עוד שתי נקודות שאינן נוגעות למעמדה ההלכתי של חברה: האחת – דין שמיטת כספים בשטר למוכ"ז, והשניה – דין שמיטת כספים בהלוואה עפ"י היתר עסקא.
הבאנו לעיל את הדרשה "'כל בעל משה ידו' – ולא היורש" ממנה למד הרמב"ן ששמיטה אינה חלה על חוב שירשו היתומים, משום שהם אינם "בעל משה" שהרי הם לא היו המלווים ושעבודו של הלווה לא היה כלפיהם.
מדרשה זו למד החתם סופר שבשטר חוב למוכ"ז (= חילוף כתב) לא תחול שמיטת כספים, משום ששעבודו של הלווה אינו דווקא למי שגובה את השטר:
ולפ"ז צ"ל בחילוף כתב שבזמנינו שמדינא משועבד לכל דאתי' מחמתי' לישראלים ולגוים וכמ"ש זה כבר בתומים סי' ס"ט סק"ה וגופו משועבד גם לכל אומות העולם. א"כ לא שייך בו דין שמיטה אפי' לא מסרו ליד נכרי[39]
עפי"ז יש לומר ששמיטת כספים לא תחול על אג"ח סחיר, בלא צורך להכנס להגדרת מעמדה ההלכתי של חברה בע"מ, ולשאלה האם שמיטת כספים חלה עליה.
לכל האמור לעיל יש לצרף את העובדה שהיות שבהלוואות עסקיות עסקינן, מדובר בהלוואות שיש בהן ריבית, וא"כ יש להניח או לפחות יש לצפות לכך שההלוואות תעשינה על פי היתר עסקא.
ביחס להלוואה שיש עליה היתר עסקא פסק השולחן ערוך שהיות הלוואה זו מוגדרת כפלגא מלווה ופלגא פיקדון, שביעית משמטת את חלק ההלוואה ולא את חלק הפיקדון.[40]
אולם הרדב"ז חלק וכתב שמסתבר שגם את חלק ההלוואה שביעית לא תשמט משום שבאמת גם חלק ההלוואה כמוהו כפיקדון:
מסתברא דאין השביעית משמטת העסקא כלל דקושטא דמלתא לאו מלוה היא אלא דרבנן עשאוה פלגא מלוה ופלגא פקדון דטבא לתרוייהו. אבל לא לענין דתשמטנו שביעית…שאין חלק המלוה של העסקא כשאר מלוה דעלמא דשאר מלוה להוצאה נתנה אבל זו לא נתנה להוצאה ואם הוציא ונתן לאחרים ממעות העסק או מן המטלטלין של העסק והביא בעל המעות ראיה ברורה שאלו המטלטלין של עסקא של פלוני מוציאין מידו ואפילו שינה אותם המקבל ומכרם ונתנם במתנה לאחרים או הפסיד חייב לשלם. וכן כתב הרב ז"ל. משמע דדין פקדון יש לעסקא ולא דין מלוה שלא עשו אותו פלגא מלוה אלא לתועלת בעל המעות הילכך אין שביעית משמטת אותו… דלא גרע מהקפת חנות ומכתובת אשה ומשכר שכיר שאין השביעית משמטת אותם.[41]
אלא שספק אם אפשר לסמוך כיום על זה, משום שיש אומרים שההלוואות הנעשות כיום על פי היתר עסקא, היות שעל פי הנהוג הלווה מוציאם לכך צורך שירצה, דינם כהלוואה לגמרי ושביעית משמטת את כולה – גם את חלק הפקדון.[42]
א. כאשר חברה בע"מ שנמצאת בבעלות יהודים מלווה לאנשים פרטיים, מסתבר שתחול שמיטת כספים משום שהלווה משועבד בשיעבוד הגוף לפירעון, והמלווה, על אף היותו נחשב על פי החוק כאישיות משפטית, מסתבר יותר שנאסר ליגוש את הלווה.
ב. כאשר חברה בע"מ היא הלווה, מסתבר שלא תחול שמיטת כספים מחמת העדר שיעבוד הגוף של הלווה, ובמיוחד כאשר מדובר באג"ח סחיר שהנפיקה החברה.
ג. לכתחילה בכל מקרה טוב לעשות פרוזבול באשר אין מדובר בטרחה גדולה ובכך אדם מוציא עצמו מן הספק.
[1] ר' מדרש תנאים לדברים פרק טו: "'ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך' אחד עני ואחד עשיר במשמע". וכן הוא פשוט בפוסקים.
[2] דברים פרק טו, ט-יא
[3] ר' שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות סז: "למדנו מזה, כי הנמנע מהלוות לעני עובר בשני לאוין שהם "'השמר פן'". ובספר החינוך מצוה תפ כתב בכותרת המצווה: "שלא נמנע מלהלוות לעני מפני השמטה". וכן דעת רבינו בחיי דברים טו י. ור' מנחת חינוך מצוה תפ אות א שכתב: "והנה בפסוק כתיב השמר וגו' ואינו מוזכר הלואה רק נתינת צדקה אך מסתמא קבלו חז"ל כן דקאי אהלואה כמבואר דהלל ראה שנמנעו מלהלות ועברי על מ"ש בתורה השמר וגו' ומ"מ אם מקמץ ליתן מפני פחד שמיטה ג"כ עובר בלאו זה כמו שמבואר בפסוק השמר וגו' ולא תתן לו וגו' נתן תתן לו וגו' נתן תתן וגו' כי הפשט אינו זז ממקומו רק קבלת חז"ל דקאי על הלואה ג"כ". אך גם לדברי המנחת חינוך יש לומר שמדובר בהלוואה לעני ולא בהלוואה לעשיר. ור' רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק א הלכה א שכתב: "מצות עשה להלוות לעניי ישראל שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך… והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני שנאמר ורעה עינך באחיך האביון וגו'." הרי שהביא את הפסוק "ורעה עינך באחיך האביון" כמקור לאיסור להמנע מלהלוות לעני. ואולם ברמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ל כתב: "מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט עבר בלא תעשה שנאמר השמר לך וגו'…" ולא הזכיר דווקא הלוואה לעני, ומשמע שעובר בלאו בכל מקרה שנמנע מלהלוות מפני שנת השמיטה, וע' בלחם משנה הלכות מלווה ולווה שם שהעיר על דברי הרמב"ם בזה. ור' גם בספר מצוות גדול לאוין רמזי מצוות לא תעשה רע"א: "שלא ימנע מלהלוות לעני מפני השמיטה", ואולם בגוף המצווה שם כתב: "כל \המונע\ [הנמנע] מלהלוות לחבירו קודם השמיטה שמא ישמט החוב נקרא בליעל וחוטא". ור' בספר שמיטת כספים כהלכתה, שביבי אש סימן א שחקר האם איסור "השמר לך…" מתייחס למצות הלוואה לעניים, עליו הוסיפה התורה שאל לו להימנע מלהלוות להם אף אם הוא חושש שהחוב יישמט, או שזהו איסור בפני עצמו בו מזהירה התורה את האדם שלא יפקיע עצמו ממצוות השמיטה ע"י הימנעות מלהלוות.
[4] רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה טז. ולדעת הראב"ד שם מועיל הפרוזבול גם בשמיטה דאורייתא.
[5] מעבר לכך, יתכן שגם אם יעבור ויתבע את הכסף, יאסר על פקידי החברה לפרוע לו את החוב כדי שלא להכשילו באיסור – ר' הרב שמואל אליעזר שטרן, סדר שמיטת כספים כהלכתה, פרק א סעיף ז.
[6] ר' כתר, מחקרים בכלכלה ומשפט עפ"י ההלכה, כרך א, ריבית בתאגידים, הרב פרופ' אברהם וינרוט, הטלת חיוב אישי על בעלי מניות חברה בע"מ ומנהליה, תחומין לד 311, ובמקורות הרבים שציין שם בהערה 1.
[7] הרב אשר וייס, מנחת אשר חלק א סימנים קה, קו.
[8] ר' תומים סימן סז סעיף כח אות כה שכתב שיתומים קטנים אינם חייבים בשמיטת כספים כלל, דלא בני מצוה נינהו, ומשמע שהבין שאין זה אפקעתא דמלכא, ור' הרב בנימין זילבר, הלכות שביעית, סימן י סעיף א בביאור הלכה שהאריך בזה.
[9] ולעניין הדין כאשר רוב המניות בידי לא יהודים, ר' מאמרי: מעמדה של חברה שרוב מניותיה בידי לא יהודים, אמונת עתיך 112.
[10] כך פשוט שהרי לא מצאנו מי שיפסוק שמותר בשנת השמיטה לעבוד בקרקע של חברה משום שאינה נחשבת קרקע של יהודי. ואף הגרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי המובא בהערה להלן, רצה לפטור משמיטה רק שדה ציבורית השייכת לכלל ישראל ולא שדה של חברה בע"מ. וכן ניתן לדייק מהמנחת אשר שם שכתב שדיני אונאה חלים על חברה אף שמדינא חלים על יהודי בלבד.
[11] ר' שו"ת הרב צבי זרעים ב סימן מג שם חידש שבשדה ציבורית לא חלים איסורי העבודה בשביעית, אך כתב שמכל מקום חל על השדה זו ההפקר "דלא היה מועיל להפקיע דין ההפקר שהוא מכח קדושת שביעית ואינו תלוי באיסור עבודה", הרי שאף אם איסורי העבודה אינם חלים, ההפקר הנעשה ממילא חל, וה"ה בנידון דידן, אף אם מצות ההשמטה אינה חלה, השמטת החוב הנעשית ממילא – חלה.
[12] ר' הרב יעקב אריאל, באהלה של תורה א סימן ג, עמ' 58, ובמקורות שם בהערה 76.
[13] אגרות משה יו"ד ב סג.
[14] מנחת שלמה א כח.
[15] מסכת גיטין ל ע"א
[16] בתוספות שם ד"ה כיון דכי לית ליה כתבו שיש כאן היתר מיוחד משום תקנת כהן, אולם מהריטב"א שם משמע שאין כאן תקנה מיוחדת וכן משמע מרש"י. ואכמ"ל.
[17] כך עולה לענ"ד מהסוגיא. אולם המהרש"ג בתשובה שהובאה ע"י הרב משה נתן לנטע למברגר, קובץ נועם כרך ב עמ' לג, באר שכוונת הגמרא לפטור מאיסור ריבית מאותו טעם שמחמתו פוטרים משמיטת כספים – העדר שיעבוד הגוף. לשיטתו צריך לומר שמה שאמרה הגמרא "כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה, כי אית ליה נמי אין בו משום רבית", אין כוונתה לומר שאפשרות ההפסד היא הסיבה לכך שאין איסור ריבית, אלא שאפשרות ההפסד היא סימן לכך שאין כאן שיעבוד הגוף וע"כ לא חל איסור ריבית. עכ"פ מסוגיא זו מוכח, לכאורה, שגם כאשר נקבע שפירעון ההלוואה יהיה מנכסים שלא היו בעולם בשעת ההלוואה עדיין ניתן להגדיר זאת כשעבוד נכסים בלא שעבוד הגוף, שהרי פירעון ההלוואה כאן הוא מפירות שעדיין לא היו בעולם בשעה ההלוואה. ומכאן תשובה למש"כ בספר נתיבות שלום (סימן קעג סעיף ט הערה לב) שרצה להוכיח מכך שהחברה חייבת לפרוע גם מנכסים שלא היו בשעת ההלוואה – שיש בחברה גם שיעבוד הגוף, ודלא כאגרות משה.
[18] הרב יעקב אברהם כהן, בנקים וחברות בע"מ האם צריכות פרוזבול, קובץ הלכתא מבי דינא עמ' שכח.
[19] רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה יא וכן הוא בשולחן ערוך חו"מ סימן קיז סע' ו.
[20] כמפורש בשו"ע ובנו"כ שם.
[21] קצות החושן סימן שפו ס"ק ה ועי"ש בנפק"מ נוספות.
[22] מדברי הנתיבות (באורים סימן שיב ס"ק ה) משמע שגם באפותיקי מפורש יש שעבוד הגוף, ור' באמרי בינה דיני הלוואה סימן סג שהשיג מכח דין העושה עבדו אפותיקי ושחררו. ר' גם נתיבות שלום סימן קעג סעיף ט אות לב, שכתב מסברה שבאפותיקי מפורש יש שעבוד הגוף. ור' עוד בעניין זה בהערה לקמן מדברי הרב סילמן. עוד יש להעיר מכאן על מה שתמה השבט הלוי בדבריו שהובאו לעיל: "וכי מי שעושה אפותיקי מפורש ולא שטפה נהר מאונס אלא הלוה במזיד איבד את קרקע האפותיקי הכי יכול לטעון לא יהי' לך פרעון אלא מזה?!" והלא מפורש כאן שאכן יכול לטען כך, וכל האפשרות לחייבו היא רק מדין מזיק שעבודו של חבירו. וכן העיר הרב יעקב פרבשטיין במאמרו גדרי חברה בע"מ לדיני ממונות, קובץ ישורון, חלק כ, עמ' תקע.
[23] רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ו ומקורו בגמרא גיטין לז ע"א.
[24] בבא מציעא סז ע"ב, וכן פסק הרמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ז הל' ד.
[25] חדושי הרשב"א מסכת גיטין דף לז ע"א, וכן הקשו הרמב"ן, הריטב"א והר"ן שם.
[26] רשב"א ורמב"ן שם, וכן הוא בריטב"א ובר"ן שם. וכ"כ הרשב"א בתשובה (חלק ה סימן ר), והריטב"א בתשובה (סימן קצו).
[27] ר"ן על הרי"ף גיטין יט ע"ב וז"ל: "ואפשר דמוקים לה באפותיקי מפורש… והא דמשכנתא לאו ראיה היא שהרי לא יחדה לפרעון", והביאו היש"ש גיטין פרק ד סימן מה וכתב עליו "ויפה כתב". עי"ש. ויש שחילקו בין משכנתא לבין סיים לו שדה בכך שבמשכנתא אינה אפותיקי לגביית החוב אלא רק לאכילת פירות, ואילו בסיים לו שדה – נועדה השדה לפירעון החוב. (אורים ותומים סימן סז ס"ק ב. חידושי חת"ס גיטין לז ע"א).
[28] ר' מראה הפנים מסכת שביעית פרק י הלכה א וז"ל: "דשאני אפותיקי ממשכנתא דהתם כיון דיכול לסלקו בכל שעה שירצה לא הוי כגבוי והשביעית משמטתה… אבל הכא מכיון דייחד לו הקרקע לגבות ממנה אפי' באפותיקי סתם כגבוי הוי דכל זמן שאינו מגבה אותו משאר נכסים", ולשיטתו אפילו באפותיקי סתם אינו משמט לשיטת הרמב"ם וכ"ש באפותיקי מפורש.
[29] ביאור הגר"א חו"מ סי' סז ס"ק ומקורו בירושלמי שביעית פ"י הל' א. ור' בספר משנה כסף לרב משה נחום שפירא, על שו"ע חו"מ סימן סז סעיף ב שהאריך בביאור השיטות בזה.
[30] שו"ת חיים שאל חלק א סימן פג, בהסבר תוספות סוטה כה ע"ה ד"ה בית הלל סברי, שכתבו שכאשר היתומים מודים שהקרקע משועבדת – היא נחשבת כגבויה אף לשיטת הלל ששטר האומר להגבות לאו כגבוי דמי, ובאר בשו"ת חיים שאל שהמדובר באפותיקי מפורש הנחשב לב"ה כגבוי, וע"כ אינו משמט. ויתכן שבשורש המחלוקת האם שביעית משמטת במקרה של סיים לו שדה עומדת השאלה האם יש שעבוד הגוף באפותיקי מפורש, שלשיטת הרמב"ם אין שיעבוד הגוף ומשום כך אינה משמטת.
[31] ור' גם בהערותיו של הרב יהודא סילמן, קובץ ישורון חלק כ עמ' תקפ, שלכו"ע אפשר לקבוע בהסכמה שישאר גם שיעבוד הגוף באפותקי מפורש, ועל כן העובדה שיש אפשרות ל"הרמת מסך" שמשמעותה שעשוי להיות שעבוד הגוף, אינה סותרת את ההבנה שהחברה היא "אפותיקי מפורש".
[32] שו"ע חו"מ סי' סז סע' כה. סמ"ע שם ס"ק ג.
[33] תומים הלכות הלואה סימן סז סעיף כח ס"ק כה.
[34] כ"כ בהערות הרב אלישיב גיטין לז ע"א, וכן הובא בשמו בספר שמיטת כספים כהלכתה, שביבי אש סימן יא.
[35] רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה יג. שו"ע חו"מ סימן סז סעיף יז, ואבהע"ז סימן קא סעיף א.
[36] כך כתב לתרץ בשם הרב אלישיב בספר שמיטת כספים כהלכתה שם.
[37] ר' רא"ש שם פרק ד סימן יט שכתב: "ותלי ליה כלומר יהא עיניו תלויות יושב ומצפה עד שיאמר כך", ובחידושי הרמב"ן שם:" תולה עיניו בו כאלו רוצה לקבל כדי שיתבייש הלה ויאמר לו אעפ"כ".
[38] משנה ראשונה שביעית י ט. ור' גם עין איה שביעית שם.
[39] חידושי חתם סופר גיטין לז ע"א, ור' גם הערות הרב אלישיב שם. בעניין שמיטת כספים על שטר סחיר ר' גם מאמרנו שמיטת כספים בצ'יק שלא נפרע, תחומין לה תשע"ה עמ' 126.
[40] שולחן ערוך חו"מ סימן סז סעיף ג.
[41] שו"ת הרדב"ז חלק ד סימן ריד, הביאו באורים ותומים שם ס"ק י והוסיף: "ונראין דבריו, וזה התנצלות לנו כי רוב הלואות שלנו הם בעיסקא ואין משמט".
[42] ספר שמיטת כספים כהלכתה, פרק ט סעיף טו.
הרב שלמה אישון
שנת השמיטה שאנו בפתחה כוללת לא רק מצוות ואיסורים הנוגעים לחקלאות אלא גם שמיטה של החובות הכספיים שהגיע מועד פרעונן, כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה קמא):
שצונו להשמיט כספים כלומר החובות כלם בשנת השמטה והוא אמרו יתע' (ראה טו) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך. וכבר נכפל הציווי במצוה זו ואמר (שם) וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו. ולשון התוספתא (בריית' מ"ק ב ב גטין לו א קדושין לח ב) בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמיטת כספים.
על פי ההלכה, שביעית משמטת בסופה "וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב".[1]
יישום דיני שמיטת כספים בכלכלה המודרנית מעורר קושי גדול: המשק כיום מושתת על אשראי הניתן לא רק למשקי הבית הזקוקים לו כדי לרכוש מצרכי יסוד, אלא גם, ובעיקר, למגזר העסקי המשתמש בו כדי להרחיב ולפתח את העסקים[2]. נתינת האשראי משמשת כיום מקור הכנסה חשוב: למעלה מ 60% מהכנסות הבנקים הינם מריבית על נתינת אשראי. (נכון לשנת 2012).
הפעלת שמיטת כספים במצב כזה עלולה לפגוע פגיעה אנושה במשק: חששם של המלווים מהשמטת החובות עלול לצמצם מאד את היקף נתינת האשראי ובכך לפגוע הן בפיתוח ובצמיחה, והן בהכנסתם של נותני האשראי, זאת בנוסף לפגיעה הקשה בנותני האשראי בכך שלא יוכלו לגבות חלק ניכר מחובותיהם.
ואמנם כבר הזהירה תורה את המלווים שלא ימנעו מלהלוות מחשש שהחוב ישמט:
(ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְקֹוָק וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:[3]
אלא שפשט הכתוב מתייחס להלוואה לעני המהווה קיום מצוות צדקה אותה מחויב המלווה לקיים גם סמוך לשנת השמיטה, אך לא מצאנו חובה לתת הלוואה עסקית אשר תישמט בשנת השמיטה ואשר תביא להתעשרותו של הלווה על חשבון המלווה.
עם זאת, למרות שמסתבר שהחובה להלוות גם סמוך לשנת השמיטה קיימת רק בהלוואה הניתנת כחסד ולא בהלוואה עיסקית[4], על פי ההלכה נוהגת שמיטת כספים בכל סוגי ההלוואות[5], ומכאן החשש הגדול לפגיעה במשק.
לכאורה ניתן היה לפתור את הבעיה באופן פשוט באמצעות הפרוזבול המאפשר לגבות את החובות גם לאחר שנת השמיטה, אלא שהשימוש בפרוזבול בכדי למנוע בפועל את השמטת הכספים מהווה פתרון חלקי בלבד משתי סיבות: האחת – על פי ההלכה מועיל הפרוזבול רק כאשר חיוב שמיטת כספים הוא מדרבנן, ולא ניתן להשתמש בו כאשר שמיטת כספים דאורייתא[6]. השניה – השימוש בפרוזבול מביא לכך שבפועל אין מקיימים את מצוות שמיטת כספים ומפסידים את מכלול ערכיה של מצווה זו.
הפתרון, אותו נבסס להלן, הינו הנהגת שמיטת כספים ב"הלוואות חסד" בלבד ולא בהלוואות עסקיות. ואף, שכאמור, שמיטת כספים נוהגת, באופן עקרוני, גם בהלוואות עסקיות, בכל זאת ישנן שלושה דרכים באמצעותן ניתן להביא לכך ששמיטת כספים לא תחול בפועל על הלוואות אלו.
על הבעייתיות שבהנהגת שמיטת כספים במשק הבנוי בעיקרו על מסחר עמד הנצי"ב מוולוזי'ן[7] המבחין בין הלוואה במשק שעיקרו עוסק בחקלאות, לבין משק שעיקרו עוסק במסחר.
כאשר מדובר במשק העוסק בחקלאות, הרי שהלווה פורע בד"כ את חובו מתוך היבול שתצמיח שדהו, וע"כ בשנת השמיטה בה אין בשדה את אותו יבול הקיים בשאר השנים, ואף מה שמצוי בשדה הרי הוא הפקר לכל, מצווה התורה את המלווה לבל יגוש את הלווה, ובית הדין מוזהרים לפקח על כך.
לעומת זאת, כאשר מדובר במשק הבנוי על מסחר, עלולה השמטת הכספים לפגוע במלווה, ועל כך מזהירה התורה את בית הדין שיביאו לכך שהחוב לא ישמט, וכלשונו של הנצי"ב:
(ד) אפס כי לא יהיה בך אביון וגו'. לא יגרום השמטת כספים שתהי' אביון שהרי המלוה על מסחור אם לא ישיב חובו נעשה המלוה אביון וא"כ יש לעשות תקנה לזה. והיינו תקנות פרוזבול. או למסור לב"ד. וא"כ אין הב"ד רואים להשמיט אדרבה ב"ד נכנסין בעובי הקורה שלא ישמיט ויהי' אביון: כי ברך יברכך ה' וגו'. הקב"ה חפץ לברך אותך ולא שתהי' אביון
במילים אחרות, מלווה המעוניין לתבוע את הלווה לאחר שנת השמיטה, יוכל למסור את שטרותיו לבית הדין, ובית הדין יפעיל את שיקול דעתו ויקבע האם להיעתר לבקשתו של המלווה. לשם כך ישקול בית הדין את הנזק העלול להיגרם למלווה אם לא יקבל את כספו בחזרה, מול הקושי העומד בפני הלווה לפרוע את ההלוואה.
התוצאה מהפעלת שיקול דעת זה תהיה, בפועל, ששמיטת כספים תחול על הלוואות שניתנו לעניים כחסד וכד', אך לא תחול על הלוואות עסקיות.
שני קשיים עומדים בפני יישומה של הדרך אותה מציעה הנצי"ב: האחד מעשי והשני הלכתי. בפן המעשי עלול הדבר לגרום עומס בלתי אפשרי לבית הדין, אשר יצטרכו להיכנס לעובי הקורה בכל הלוואה והלוואה על מנת לבחון האם נכון לשמט אותה ולכתוב פסק דין אשר יאפשר לגבות את החוב. הקושי ההלכתי נעוץ בכך שאף שלדעת רבים מן הראשונים מסירת השטרות לבית הדין מועילה לגבות את החוב לאחר שנת השמיטה גם בשמיטה דאורייתא[8], יש אומרים שדין מסירת שטרות לבין הדין כדין פרוזבול ושניהם מועילים רק כאשר חיוב השמיטה הוא מדרבנן[9].
אפשרות נוספת להביא לכך ששמיטת כספים לא תחול בפועל על הלוואות עסקיות מבוססת על ההנחה שרוב ההלוואות העסקיות ניתנות לתאגידים דהיינו לחברות ולא לאנשים פרטיים.
בשונה מהלוואה הניתנת לאדם פרטי, בהלוואה הניתנת לתאגיד, אין אדם המשועבד לפרוע את החוב, והשעבוד חל על נכסי התאגיד בלבד. לדעת הגרי"מ פינשטיין לא חל, מטעם זה, איסור ריבית על הלוואה הניתנת לתאגיד:
סתם מלוה שבתורה ובגמ' ובכל מקום שהוא עושה חיוב על גוף הלוה שישלם… אבל מלוה כזו שאינו עושה שום חיוב על גוף האדם לשלם שאף שיש לו ממון הרבה… לא נאמר ע"ז איסור ריבית. וכן הוא ענין הביינק /הבנקים/ שבמדינתנו באמעריקא שגוף הבעלים של הביינק אינם מחוייבין כלום לאלו שהניחו מעותיהם בהביינק אף אם יזדמן שלא יהיה בהבאנק מעות לשלם, שלכן ליכא איסור ריבית אף כשהבאנק הוא של ישראל. [10]
דברי הגרי"מ פינשטיין מתייחסים לאיסור ריבית ולא לשמיטת כספים, אך על פי דעת התומים ניתן ללמוד מהם ששמיטת כספים גם היא לא תחול על הלוואות הניתנות לתאגיד.
התומים לא התייחס בדבריו לתאגידים אלא לחיובם של יורשים לפרוע חובות אביהם. לדעתו, במצב בו הלווה נפטר, והיורשים מחוייבים לפרוע מתוך הירושה את חובות אביהם, לא חלה שמיטת כספים, משום שעל היתומים לא חל שעבוד הגוף לפרעון החוב, אלא שעבוד נכסים בלבד:
דעיקר מה שהקפידה התורה הוא ללא יגוש אותו, דהוא משועבד גופו, ונכסיו אינון ערבין, ובשביעית פטרה התורה לבל יכול לנגוש אותו והפקיעה שעבוד הגוף. וזהו בלוה חי, אבל במת בלא"ה על יורש אין שום שעבוד הגוף, דהוא לא נשתעבד כלל, רק נכסי אביו הם ערבים בשביל אביו, ובמה יחול שמיטה, אביו מת, ונכסיו ערבים מיום הלואה, ועליו הוא לא נשתעבד כלל, וא"כ ברור דמסתבר למאוד דיורש הלוה, בו לא שייך שמיטה [11]
על פי סברתו של התומים, ולאור דבריו של הגרי"מ פינשטיין יש מקום, כאמור, לומר ששמיטת כספים לא תחול על הלוואות שקיבלו תאגידים משום שגם בהלוואות אלו אין שעבוד הגוף ולא שייך איסור "לא יגוש".[12]
דרך נוספת להביא לכך ששמיטת כספים לא תחול על הלוואות עסקיות מסתמכת על שיטות הפוסקים ששמיטת כספים אינה חלה על הלוואות שניתנו על פי היתר עסקא.
כידוע, איסור ריבית הינו אחד האיסורים החמורים בתורה, ובכל זאת, כיום, בפועל רוב ההלוואות נושאות ריבית, וכדי שלא להיכשל באיסור ריבית החמור, מסתמכים על היתר עסקא המגדיר את הריבית כשותפות של המלווה ברווחיו הכספיים של הלווה. רק מיעוט קטן של הלוואות, הניתנות כגמ"ח, הינן הלוואות ללא ריבית.
פוסקי זמננו נחלקים בשאלה האם ניתן לסמוך על היתר עסקא כאשר מדובר בהלוואות המיועדות לצריכה פרטית שאינה מניבה רווחים באופן ישיר, אך מוסכם על הכל שניתן לכתחילה לסמוך על היתר העסקא כאשר מטרת ההלוואה היא השקעה עסקית.
בעניין תחולת שמיטת כספים על הלוואה שניתנה על פי היתר עסקא פסק השולחן ערוך:
מי שיש לו עסקא משל חבירו, שביעית משמטת פלגא שהיא מלוה[13].
פסק השולחן ערוך מבוסס על כך שהיתר העסקא הופך את ההלוואה לעסקה שחציה הלוואה וחציה פיקדון. היות ששמיטת כספים חלה על הלוואות ולא על פקדונות, הרי שהשביעית תשמט 50% מהחוב, דהיינו את חלק ההלוואה, ולא תשמט את חלק הפקדון.
אולם יש החולקים על פסק השולחן ערוך וסוברים ששביעית אינה משמטת גם את חלק ההלוואה. הטעם לכך הוא, שעל פי היתר העסקא גם חלק ההלוואה אינו הלוואה מוחלטת, משום שעל פי תנאי היתר העסקא הלווה מתחייב להשקיע את הכסף בעסקיו המובחרים אשר יניבו רווחים גבוהים, והוא אינו רשאי לעשות בו ככל שיחפוץ[14]. כך סובר הרדב"ז הכותב:
מסתברא דאין השביעית משמטת העסקא כלל דקושטא דמלתא לאו מלוה היא אלא דרבנן עשאוה פלגא מלוה ופלגא פקדון דטבא לתרוייהו. אבל לא לענין דתשמטנו שביעית…שאין חלק המלוה של העסקא כשאר מלוה דעלמא דשאר מלוה להוצאה נתנה אבל זו לא נתנה להוצאה ואם הוציא ונתן לאחרים ממעות העסק או מן המטלטלין של העסק והביא בעל המעות ראיה ברורה שאלו המטלטלין של עסקא של פלוני מוציאין מידו ואפילו שינה אותם המקבל ומכרם ונתנם במתנה לאחרים או הפסיד חייב לשלם. וכן כתב הרב ז"ל. משמע דדין פקדון יש לעסקא ולא דין מלוה שלא עשו אותו פלגא מלוה אלא לתועלת בעל המעות הילכך אין שביעית משמטת אותו… דלא גרע מהקפת חנות ומכתובת אשה ומשכר שכיר שאין השביעית משמטת אותם[15].
על פי שיטת הרדב"ז לא תחול אפוא שמיטת כספים על הלוואות עסקיות באשר הלוואות אלו נתנו תוך הסתמכות על היתר עסקא.
מצאנו שלשה דרכים על פיהן לא תחול שמיטת כספים על הלוואות עסקיות. אכן כל אחת מן הדרכים הללו אינה "חלקה" והיא מסתמכת על שיטות שיש החולקים עליהן.
על כן, למעשה, כל עוד חיובה של שמיטת כספים הוא מדרבנן, יש לעשות פרוזבול ולא לסמוך על שיטות הנתונות במחלוקת. עם זאת, יש בדרכים הללו משום התוויית כיוון על פיו ניתן יהיה לקיים כלכלה מודרנית גם כאשר חיוב שמיטת כספים יחזור להיות מדאורייתא.
נראה שמצב זה בו שמיטת כספים חלה רק על הלוואות הניתנות כחסד ואינה חלה על הלוואות הניתנות למטרות עסקיות אינו בגדר של הערמה או התחמקות מקיום מצוות התורה, אלא להיפך, זהו המצב הרצוי לכתחילה כפי שעולה מפשטי המקראות המדגישים ששמיטת כספים נועדה לסייע לעני ולחלש[16] ולא נועדה לגרום להתעשרות קלה של לווים על חשבונם של המלווים.
מבחינה זאת דומה מצב זה למצב הנוצר כתוצאה משימוש בהיתר העסקא.
גם איסור ריבית מופיע בתורה כאיסור שתכליתו סיוע לעני:
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:[17]
אכן על פי ההלכה נוהג איסור ריבית גם בהלוואה לעשיר ולא רק בהלוואה לעני, והרמ"א אף כתב במפורש שאין חילוק בין אם מלווה לעני או לעשיר, כדי שלא נבוא לטעות, לאור פשט פסוקי התורה, שאיסור ריבית נוהג רק בהלוואה לעני.[18]
אך עם זאת, תוקן היתר עסקא אשר הביא לכך שבפועל לא יחול איסור הריבית על הלוואות הניתנות לצורך עסקים. גם כאן אין זו הערמה או התחמקות מקיום מצוות התורה, אלא חזרה לטעמה של המצווה כפי שמשתמעת מפשט המקראות.
נמצינו למדים ששמירת שמיטת כספים כהלכתה כמו גם שמירת איסור ריבית אינה סותרת ואינה פוגעת בכלכלה המודרנית. מצוות אלו מאפשרות מחד, את המשך הפיתוח והצמיחה הכלכלית, ומאידך את הדאגה והסיוע לחלשים, תוך הבחנה ברורה בין הלוואה שתכליתה היא עסקית, לבין הלוואה שתכליתה היא עשיית חסד.
[1] לשון הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ד. וכן הוא בשולחן ערוך חושן משפט סימן סז סעיף ל. ודעת הרא"ש (גיטין פרק ד סימן כ) שכל שנת השמיטה אסור לתבוע את החוב, אלא שאם הלווה החזיר אין המלווה צריך לומר "משמט אני". אך רוב הראשונים חולקים על הרא"ש וסוברים שיכול לתבוע את החוב כל שנת השמיטה עד ליל ראש השנה של מוצאי השמיטה – וכן הלכה.
[2] בחודש 6/2013 עמד היקף החובות של משקי הבית לבנקים על 353.2 מיליארד ₪, ואילו היקף החובות של המגזר העסקי לבנקים עמד על 387.0 מיליארד ₪.
[3] דברים פרק טו, ט-יא
[4] ר' שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות סז: "למדנו מזה, כי הנמנע מהלוות לעני עובר בשני לאוין שהם "'השמר פן'". ובספר החינוך מצוה תפ כתב בכותרת המצווה: "שלא נמנע מלהלוות לעני מפני השמטה". וכן דעת רבינו בחיי דברים טו י. ור' מנחת חינוך מצוה תפ אות א שכתב: "והנה בפסוק כתיב השמר וגו' ואינו מוזכר הלואה רק נתינת צדקה אך מסתמא קבלו חז"ל כן דקאי אהלואה כמבואר דהלל ראה שנמנעו מלהלות ועברי על מ"ש בתורה השמר וגו' ומ"מ אם מקמץ ליתן מפני פחד שמיטה ג"כ עובר בלאו זה כמו שמבואר בפסוק השמר וגו' ולא תתן לו וגו' נתן תתן לו וגו' נתן תתן וגו' כי הפשט אינו זז ממקומו רק קבלת חז"ל דקאי על הלואה ג"כ". אך גם לדברי המנחת חינוך יש לומר שמדובר בהלוואה לעני ולא בהלוואה לעשיר. ור' רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק א הלכה א שכתב: "מצות עשה להלוות לעניי ישראל שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך… והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני שנאמר ורעה עינך באחיך האביון וגו'." הרי שהביא את הפסוק "ורעה עינך באחיך האביון" כמקור לאיסור להמנע מלהלוות לעני. ואולם ברמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ל כתב: "מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט עבר בלא תעשה שנאמר השמר לך וגו'…" ולא הזכיר דווקא הלוואה לעני, ומשמע שעובר בלאו בכל מקרה שנמנע מלהלוות מפני שנת השמיטה, וע' בלחם משנה הלכות מלווה ולווה שם שהעיר על דברי הרמב"ם בזה. ור' גם בספר מצוות גדול לאוין רמזי מצוות לא תעשה רע"א: "שלא ימנע מלהלוות לעני מפני השמיטה", ואולם בגוף המצווה שם כתב: "כל \המונע\ [הנמנע] מלהלוות לחבירו קודם השמיטה שמא ישמט החוב נקרא בליעל וחוטא". ור' בספר שמיטת כספים כהלכתה, שביבי אש סימן א שחקר האם איסור "השמר לך…" מתייחס למצות הלוואה לעניים, עליו הוסיפה התורה שאל לו להימנע מלהלוות להם אף אם הוא חושש שהחוב יישמט, או שזהו איסור בפני עצמו בו מזהירה התורה את האדם שלא יפקיע עצמו ממצוות השמיטה ע"י הימנעות מלהלוות.
[5] ר' מדרש תנאים לדברים פרק טו: "'ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך' אחד עני ואחד עשיר במשמע". וכן הוא פשוט בפוסקים.
[6] רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה טז. ולדעת הראב"ד שם מועיל הפרוזבול גם בשמיטה דאורייתא.
[7] העמק דבר דברים טו ב
[8] כך כתב המהר"י קורקוס בדעת הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה טו, וכן דעת תוספות, וריטב"א מכות ג ע"ב. ודווקא אם בית הדין כתבו פסק דין המחייב את הלווה – שו"ע חושן משפט סימן סז סעיף ח, וע' בשער משפט שם שיש אומרים שפסק דין מועיל לגבות את החוב רק אם הלווה כפר בחוב.
[9] רש"י מכות שם. רמב"ן גיטין לו ע"ב.
[10] שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן סג
[11] תומים סימן סז ס"ק כה. ונראה שכך סובר גם הלבוש (חושן משפט סימן סז סעיף כח) שכתב: "מי שחייב לקופה של צדקה אינו משמט, דלא יגוש את אחיו כתיב ואין צדקה נקרא אחיו". וע' בספר שמיטת כספים כהלכתה פרק ט הערה יח שכתב שעפ"י סברת הלבוש אין הבדל בין אם חייבים לקופת הצדקה ובין אם היא חייבת לאחרים, ולפי"ז יש לומר שגם בתאגיד לא תחול שמיטת כספים בין אם התאגיד הוא הלווה ובין אם הוא המלווה.
[12] וכן כתב בספר שמיטת כספים כהלכתה, שביבי אש פרק יא בשם הגרי"ש אלישיב, שעל חובות שחייבים הבנקים וחברות בע"מ לא יצטרכו לעשות פרוזבול. ור' בשביבי אש שם שדן בדברי התומים.
[13] שולחן ערוך חושן משפט סימן סז סעיף ג:
[14] על כן יש הסוברים שלא ניתן לסמוך על היתר עסקא כאשר מדובר בהלוואות שמטרתן אינן עסקית – כפי שהבאנו לעיל. והסוברים שניתן לסמוך על היתר עסקא גם בהלוואות שמטרתן צריכה פרטית מסתמכים על כך שכאשר הכסף אינו משמש למטרה עסקית, מקנה הלווה למלווה חלק בכל עסקיו הטובים ומהם מקבל המלווה את רווחיו.
[15] שו"ת רדב"ז חלק ד סימן ריד. וכן כתב בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן לט. וכן הוא בתומים סימן סז ס"ק ו, ובקצות החושן שם ס"ק ב. ואולם ר' בספר שמיטת כספים כהלכתה פרק ט סעיף טו שכתב: "אותם הלואות שנערכות עפ"י שטר היתר עיסקא כנהוג שהלוה יכול להוציאם לכל מה שירצה דינם כהלואה לגמרי ושביעית משמטת את כולה". ובהערה שם כתב: "וצריד לומר דאף דהחצי מכונה בשם פקדון אינו נחשב בהכי כתנאי שלא תשמיטנו שביעית משום דכיון דרגילות הוא למיקרי הכי אין זה נידון כתנאי". וצ"ע מדוע אין זה נידון כתנאי, ועוד שמדברי התומים שם משמע שעוסק בהלוואות שנערכות עפ"י שטר היתר עיסקא כנהוג, שכאשר צידד בשיטת הרדב"ז נימק זאת בכך שעושה כן "להליץ בעד מנהג ישראל שרוב הלואה שלהם איש באחיו בעיסקא", ומשמע שהמדובר בהלוואות עפ"י שטר היתר עיסקא כנהוג ולא בעיסקא ממש.
[16] ר' רמב"ם מורה נבוכים חלק ג פרק לט שכתב שתכלית שמיטת כספים הינה חנינה בעניים. חזקוני דברים טו ד. עין איה מסכת שביעית י, ח. רש"ר הירש דברים טו א.
[17] ויקרא פרק כה, לה-לו
[18] ר' רמ"א יורה דעה הלכות רבית סימן קס ובאור הגר"א שם
הרב שלמה אישון
יהודי מחזיק ברשותו צ'קים שמועד פירעונם חל לפני תום שנת השמיטה, אך לא הספיק לפדותם לפני ראש השנה של השנה השמינית. האם מותר לו לפדותם גם לאחר שנת השמיטה, או שמא שמיטת הכספים השמיטה את החובות והוא לא יוכל יותר לפדות את הצ'קים שברשותו. (בהנחה שלא עשה פרוזבול).
שנינו במשנה במסכת שביעית (פרק י משנה א):
שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר.
נחלקו בגמרא (גיטין לז,א) באיזה שטר מדובר:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: בשטר – שטר שיש בו אחריות נכסים, שלא בשטר – שאין בו אחריות נכסים, כל שכן מלוה על פה: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: בשטר – שטר שאין בו אחריות נכסים, שלא בשטר – מלוה על פה, אבל שטר שיש בו אחריות נכסים – אינו משמט.
בהסבר שיטת ר' יוחנן וריש לקיש ששטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט, כתב רש"י:
דכגבוי דמי, וכמו שהקרקעות בחזקת המלוה הן וגבויות ממש ואין כאן חוב.
נחלקו הראשונים האם לשיטה זו, כל חוב שיש בו אחריות נכסים אינו משמט:
דעת תוספות שם (ד"ה שטר שיש בו אחריות) שאין די בכך שיש אחריות נכסים כדי שלא ישמט, ויש צורך שאחריות נכסים תהיה מפורשת בשטר. על פי זה יש לומר שאף שנפסק להלכה (שו"ע חו"מ לט,א) ש"אחריות טעות סופר", כלומר שקיימת אחריות נכסים אף שלא הוזכרה בשטר, מכל מקום לעניין שמיטה יחשב השטר כאילו אין בו אחריות נכסים כל עוד לא צוינה בו האחריות בפירוש.[1]
אולם שיטת הר"ש (שביעית שם) שלמ"ד "אחריות טעות סופר" אין הבדל בין שטר שיש בו אחריות נכסים לבין שטר שאין בו אחריות נכסים לעניין שביעית.
במסקנת הסוגיה חזר בו ר' יוחנן ופסק למעשה שגם שטר שיש בו אחריות נכסים משמט, "וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?", ואף שהגמרא הביאה ברייתא האומרת במפורש ששטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט, אומר ר' יוחנן: "דלמא ההיא בית שמאי היא, דאמרי: שטר העומד לגבות כגבוי דמי".
היות שר' יוחנן עצמו חזר בו ופסק ששביעית משמטת גם מלווה בשטר שיש בו אחריות נכסים, מסתבר שכך יש לפסוק להלכה, וכן פסקו הרמב"ם (שמיטה ויובל ט,ו) והשו"ע (חו"מ סז,ב).[2]
ואולם הרמב"ן (ספר הזכות גיטין יח,א) דייק מדבריו של ר' יוחנן, "וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה" – שסובר ששמיטת כספים בזמן הזה דאורייתא:
שהדברים מראין שהוא דבר תורה דאילו בשל דבריהם מדמין ועושין מעשה.
ומשמע שהיות שלהלכה אנו פוסקים ששמיטת כספים בזמן הזה דרבנן, הרי שמלווה בשטר שיש בו אחריות נכסים לא ישמט.
על פי זה מיישב התומים (סי' סז ס"ק ב) את המנהג לגבות לאחר השמיטה חובות שיש עליהם שטרות עם אחריות נכסים, וכך הוא כותב:
ומ"מ אין כאן חולק אסברת ר' יוחנן דעלה בדעתו לומר דאין שביעית משמט בשטר שיש בו אחריות, רק הוא חזר מיניה הואיל וס"ל שביעית דאורייתא וכמש"כ הרמב"ן, אבל אנן דלא קי"ל בהא כוותיה, א"כ חזר וניעור סברתו כי בזה… ודרך זו נ"ל דרך ישרה והתרה גלויה בעד השטרות שיש בתוכן אחריות מפורש, כי קי"ל כר' יוחנן בהא ולא בהא, ודו"ק.
למעשה, קשה לסמוך על דברי התומים משום שהם לא כשיטת הרמב"ם והשו"ע, שאף שסוברים ששמיטת כספים בזמן הזה דרבנן,[3] בכל זאת פסקו ששביעית משמטת גם מלווה בשטר שיש בו אחריות נכסים.[4]
מסוגיית הגמרא עולה כי לדעת בית שמאי הסוברים "שטר העומד להגבות כגבוי דמי", שביעית אינה משמטת שטר שיש בו אחריות נכסים. לאור זאת יש לדון בדינו של חוב אשר נכתב עליו "שטר ממרני" שהוא שטר בו מתחייב החתום עליו לשלם את הסכום הנקוב בו לכל המציג אותו.
המקור להבחנה בין צ'ק לבין שטר חוב רגיל מצוי בדברי הט"ז (אה"ע נג ס"ק ה)[5] אודות מי שהתחייב מעות כנדוניא לחתנו, ולפני שהספיק לתת את הנדוניא מתה בתו.
נחלקו רש"י ור"ת בשאלה האם במקרה זה מחויב האב לתת לחתנו את הנדוניא. שתי הדעות הובאו להלכה ע"י הרמ"א,[6] אשר פסק שמחמת הספק אין מוציאין ממון מהאב. עוד הוסיף שם הרמ"א (עפ"י תרומת-הדשן סי' שכא) שגם אם האב עשה שטר חוב על התחייבותו – לא זכה בו החתן אם מתה הבת.
על כך כתב הט"ז, שכל זה הוא בשטר חוב רגיל, אך אם האב נתן לחתן שטר ממרני לא יוכל האב להוציאו מידו. הטעם לכך, כותב הט"ז, הוא משום שהחתן רשאי למסור את שטר הממרני לאדם אחר, והאב יהיה מחויב לשלם לכל מי שאוחז בשטר:
שתיכף שיצאה הממרנ"י מידו חייב הוא לכל מי שיבאנו עליו, אף על פי שלא חייב לאותו המוציא כלל, אין לך גמר והקנה גדול מזה, דהא אם יוציאנה אחר יצטרך לשלם לו והוא יחזור על חתנו במה שנתן הממרנ"י לאחר, נמצא דהאב נקרא מוציא מהחתן כן נראה לענ"ד ברור:
יש הרוצים ללמוד מדברי הט"ז ששטר ממרני נחשב כגבוי, ועל כן לא תחול עליו שמיטת כספים.[7] אולם, למעשה קשה לסמוך על כך, משום שיתכן שעדיפותו של שטר ממרני על פני שטר רגיל לדעת הט"ז, אינה מפני שנחשב כגבוי, אלא היא נובעת מאומדנא שהאב גמר בדעתו להקנותו לחתן בגלל שיודע שבידו של החתן להעבירו לאדם שלישי.[8]
זאת ועוד, בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' כה)[9] חולק על עיקר הבחנתו של הט"ז בין שטר ממרני לשטר חוב רגיל, ולדעתו אין כל מקום לומר ששטר ממרני יחשב כגבוי. הוא מבאר שהעובדה שהחתן יכול היה למסור את שטר הממרני לאחר ואותו אחר יכול היה לתבוע מן האב – אינה נותנת עדיפות לשטר ממרני על פני כל שטר אחר, משום שגם שטר חוב רגיל ניתן למכור לאדם שלישי על ידי כתיבה ומסירה.
עוד הוא מוסיף, שאף לדברי הט"ז, רק בשטר ממרני שהוא שטר למוכ"ז הניתן לגביה על ידי כל מי שאוחז בו, יחשב האוחז כמוחזק, אך לא ב"שטר חילוף כתב"[10] בו המוטב צריך לחתום כמסב על מנת להעבירו לאדם אחר, שכיון שהוא אינו יכול לגבות, אינו רשאי להעבירו לאחרים.
בעניין מעמדו ההלכתי של הצ'ק מצאנו בין פוסקי זמננו שלוש דעות עיקריות: יש הרואים בו הוראה ("פתק") לבנק לשלם למוטב את הסכום הנקוב בו. יש הרואים בו שטר התחייבות בדומה לשטר ממרני, ויש הרואים בו כסף מזומן. האפשרות לראות בו "פתק" לבנק מבוססת על לשונו של הצ'ק המנוסח בצורה של הוראה לבנק. האפשרות לראות בו שטר התחייבות מבוססת על החוק והמנהג על פיו בכתיבת הצ'ק מתחייב המושך לשלם למוטב את הסכום הנקוב בו. האפשרות לראות בו כסף מזומן נומקה בפוסקים בעיקר מחמת סחירותו של הצ'ק והאפשרות להשתמש בו כאמצעי תשלום.[11]
אם נראה בצ'ק רק הוראה לבנק, ברור שאין בכך כדי לגרום שהחוב לא ישמט, משום שעל פי דעה זו אין הצ'ק מהווה פירעון כלשהו, ואף לא הופך את החוב למלווה בשטר.[12]
עפ"י מסקנתנו לעיל, גם אם נראה את הצ'ק כשטר ממרני, נראה שלא יועיל הדבר למנוע השמטת החוב – כשם ששטר ממרני עצמו לרוב הדעות משמט.[13]
אולם, אם נראה את הצ'ק ככסף מזומן, יש מקום לומר שהשמיטה לא תשמט את החוב, משום שהמלווה נחשב כמי שכבר קיבל את כספו עם הגיע התאריך הנקוב בצ'ק.
לדעת הרש"ז אוירבך, האפשרות לראות את הצ'ק ככסף מזומן שאינו משמט מבוססת על סחירותו של הצ'ק:
חושבני דהמחאה [צ'ק] חשיב קצת כגבוי, שהרי המלוה יכול מיד להעבירו לאחר לפרוע בו חוב או לקנות בו צרכיו, וגם אפשר דחשיב עכ"פ כמשכון דאין שביעית משמטת.[14]
בפשטות, על פי זה רק צ'ק סחיר לא ישמט, אך צ'ק שהוא למוטב בלבד ישמט,[15] אולם נראה שלאור חוק המדינה, יש מקום לומר שגם צ'ק למוטב בלבד יחשב ככסף מזומן ולא ישמט, כמבואר להלן.
על פי ההלכה, רשאים המלווה והלווה להתנות שהמלווה לא ישמט את החוב בשנה השביעית:
המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית ה"ז נשמט שאינו יכול לבטל דין השביעית, התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית תנאו קיים, שכל תנאי שבממון קיים, ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב.[16]
כאשר הגיע הרא"ש לספרד תמה על מנהגם שלא לנהוג שמיטת כספים (ראה שו"ת הרא"ש, עז,ד). הרא"ש העלה את האפשרות שמנהגם נובע מלשון שטרותיהם הכוללת כעין התניה שלא ישמט בשביעית, אך שלל אפשרות זו:
ומה שכתבת, שכתוב בשטרותיהם שיוכל המלוה לגבות חובו בכל צד שיוכל, בין בדברים דתיים בין בדברים שאינם דתיים, אם הוא מתנה לגבות בדרכים שאינם דתיים, הרי הוא מתנה לעבור על מה שכתוב בתורה. ואפשר שסמכו מתחלה על זה, שרוצים לומר שיש בכלל תנאי זה על מנת שלא תשמיטנו בשביעית, דהיינו נמי מתנה על מה שכתוב בתורה, אלא דקיי"ל כר' יהודה, דאמר: בדבר שבממון תנאו קיים. והיינו בדרכים שאינם דתיים, שהוא מתנה שיגבה חובו בדבר שאינה דת, דהיינו כשעברה עליו שביעית, ובדבר שבממון תנאו קיים. אלא שאין לבי מסכים יפה לדבר זה, כיון שאין מפורש שלא תשמיטנה בשביעית.
למרות שדעתו של הרא"ש לא היתה נוחה מהמנהג שלא לנהוג שמיטת כספים, הסתמך המהרי"ל על דברי הרא"ש כדי ליישב דווקא את המנהג בזמנו שלא לשמט:
הואיל וכתב הרא"ש שחזר אחר לשון יפוי כח איפשר בשטרות שלנו שכתוב בהן "בין בדיני אומות", הוי כאילו כתוב בהן שלא תשמיט בשביעית כיון דקבל עליו בתחילה כן טפי עדיף מאעפ"כ.[17]
על פי דברי המהרי"ל, כאשר נכתב בשטר שהוא ייגבה בין בדיני ישראל ובין בדיני האומות", הרי זה כאילו קיבל הלווה עליו במפורש לשלם את החוב למרות שנת השמיטה, וכאילו אמר, "אף על פי כן", לאחר שאמר לו המלווה "משמט אני", שחייב לשלם.
ועדיין צריך באור, כיצד הסתמך המהרי"ל על דברי הרא"ש בשעה שהרא"ש עצמו דחה את האפשרות שהשטר לא ישמט מכח ההתניה הכתובה בו.
בשו"ת שואל-ומשיב (חמישאה, סי' עא) מבחין בין התניה מפורשת כנגד דין תורה, בה עסק הרא"ש, לבין התחייבות שרק במשתמע עומדת כנגד דין תורה – בה עסק המהרי"ל: בשטרות שראה הרא"ש נכתב במפורש שייגבה "בין בדברים דתיים ובין בדברים שאינם דתיים". ההתניה שניתן יהיה לגבות את השטר מיהודי גם "בדברים שאינם דתיים" כמוה כהתניה מפורשת כנגד דין תורה ועל כן היא בטלה. לעומת זאת בשטרות שהיו לפני המהרי"ל נכתב "הן בדיני ישראל והן בדיני האומות". כוונת ניסוח זה הינה שאם השטר יהיה בידי אינו יהודי יוכל לגבות בו בדיני האומות, והיות שזה אינו עומד בניגוד לדין תורה הרי שהוא תקף, ויוכל לגבות גם מיהודי על פי דיני האומות – דהיינו בלא לשמט את החוב.[18]
כפי שציינו לעיל, הצ'ק אינו מנוסח בלשון התחייבות. ראייתו כשטר התחייבות מבוססת על חוק המדינה. על פי חוק המדינה חייב מושך הצ'ק לשלם את הסכום הנקוב בו גם לאחר שנת השמיטה, וממילא יש מקום לראות את ההתחייבות שבצ'ק ככוללת התניה שלא ישמט בשביעית. על פי דברי השואל-ומשיב, היות שאין כאן התניה מפורשת כנגד דין תורה אין זה בבחינת מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו קיים – כפי שכתב המהרי"ל ביחס לשטרות שבזמנו.[19]
זאת ועוד, על פי החוק נחשב הצ'ק ככסף מזומן כל עוד הדבר פועל לטובתו של המוטב.[20] קביעה זו של החוק מהווה תקנת הציבור ויש לה תוקף הלכתי.[21] על כן כאשר אנו דנים על זכותו של המחזיק בצ'ק לפדות אותו לאחר שנת השמיטה, יש להתייחס אל הצ'ק ככסף מזומן, גם אם מדובר בצ'ק שאינו סחיר, ולהחשיב את המחזיק כפי שכבר קיבל את הסכום הנקוב בשטר וממילא השמיטה לא תשמט.[22]
נראה שלכך מתכוון הרב משה פינשטיין (אגרות-משה חו"מ ח"ב סי' טו) בפסקו שהלוואה שניתן כנגדה צ'ק – אינה נשמטת בשביעית:
והנה אם בשעת הלואה נתן הלוה צ'ק שלו על זמן דאחר השמיטה הוא כקביעות זמן, ועוד יותר מזה שהוא נחשב גם כתשלומין מאחר שאסור לפסול צ'ק בדינא דמלכותא, וכשבטל הצ'ק נמצא התחלת חיובו הוא מאחר השמיטה, שבאופן זה אף בזמן הגמ' לא היה משמט.
על פי דברי האגרות-משה, הלוואה שניתן עליה צ'ק אינה משמטת, לא רק כאשר התאריך המצוין על הצ'ק הוא לאחר השמיטה, אלא אף כאשר התאריך הוא קודם השמיטה, משום שמדינא דמלכותא אסור לבטל את הצ'ק.
לכאורה דבריו אינם ברורים: מה בכך שאסור לבטל את הצ'ק, גם אם לא ביטל זו רק התחייבות לשלם ומדוע התחייבות זו לא תישמט בשמיטה? נראה שכוונתו, שהואיל ותוקפו של הצ'ק הוא מדינא דמלכותא, ועל פי דינא דמלכותא נחשב המוטב כאילו כבר קיבל את הכסף – על כן אינו משמט.
נראה שזוהי גם דעתו של בעל שבט-הלוי (שו"ת ח"ט סי' רצא), אשר השיב בקצרה לשאלה האם חלה שמיטת כספים על צ'קים וכתב:
הנה אין לי פנאי להאריך בזה, אבל דע"ת נותן דאינו משמט דצ'ק העומד ליפרע שוה כסף בידו או ע"י שיפרע בעצמו, או ע"י שיכל למכרו או לתתו לאחר בשוה כסף, ונקרא שפיר של אחיך בידיך.
הרי שהחשיב את הצ'ק כשווה כסף לא רק בשל כך שיכול לסחור בו, אלא גם בכך שיכול ליפרע בעצמו, וא"כ לדבריו גם בצ'ק שאינו סחיר נחשב המוטב כאילו קיבל כבר את כספו ועל כן השביעית לא תשמט את החוב.[23]
שני הבדלים משמעותיים לעניין שמיטת כספים מצאנו בין שטר רגיל שאינו משמט לבין צ'ק:
א. ניתן לראות את הצ'ק ככולל התניה שהשמיטה לא תשמט את הסכום הנקוב בו.
ב. על פי החוק ניתן לראות את קבלת הצ'ק כקבלת כסף מזומן, וממילא לא שייכת כבר שמיטת כספים.
לכך ניתן לצרף את דעת הסוברים ששטר ממרני אינו משמט וממילא גם הצ'ק הדומה לשטר ממרני לא יישמט, וכן את דברי התומים שבזמן הזה כל שטר שיש בו שעבוד נכסים אינו נשמט.
על פי זה אדם שבידו צ'ק שמועד פרעונו לפני תום שנת השמיטה, ולא הספיק לפדותו עד שהסתיימה שנת השמיטה, שמיטת כספים לא תשמט אותו והוא יוכל לפדות את הצ'ק גם לאחר ר"ה של השנה השמינית, בין אם מדובר בצ'ק סחיר ובין אם מדובר בצ'ק שהוא למוטב בלבד.
[1]. ולכאורה לא ברור מדוע יש צורך שיכתב במפורש בשטר, והלא עצם העובדה שהקרקע משועבדת כבר מגדירה את החוב כגבוי. ובאר בשבט הלוי (חלק ט סימן רפט) שכאשר מציין את אחריות הנכסים בשטר יש בכך משום מעשה קנין שחל על השיעבוד ורק על ידי כך שביעית אינה משמטת את החוב.
[2]. וע' בב"י שם שתמה על המהרי"ק (שורש צב) שכתב שהלכה כב"ש ועל כן מלווה בשטר אינו משמט.
[3]. רמב"ם שמיטה ויובל ט,ב; שו"ע חו"מ סז,א.
[4]. ור' בתפארת-יעקב על השו"ע שם שתמה על דברי הרמב"ן שלשיטתו לא צריך ר' יוחנן להעמיד את הברייתא כשיטת בית שמאי, והיה יכול להעמידה כדעת רבי הסובר ששביעית בזמן הזה דרבנן, ועל כרחך שלדעת ר' יוחנן שביעית משמטת מלווה בשטר עם אחריות נכסים אף לסוברים שביעית בזמן הזה דרבנן – בניגוד למה שכתב התומים. עוד יש להקשות על דברי הרמב"ן והתומים, שלשיטתם לא צריך היה הלל לתקן פרוזבול ודי היה שיתקן שיכתבו בשטר ההלוואה אחריות נכסים, והלוואה כזו לא תשמט.
[5]. והביאו הבית-שמואל שם ס"ק יג, ובסימן עז ס"ק לג.
[6]. רמ"א אבן העזר סימן נג סעיף ג
[7]. שו"ת נחל-יצחק סימן יב ענף ד. שו"ת שואל-ומשיב מהד' חמישאה סימן עא. ועי"ש שכותב שאף שעל פי שמובא בגמרא בגיטין שרק בשטר שיש בו אחריות נכסים יש מקום לומר ששביעית לא תשמט, ובשטר ממרני אין אחריות נכסים, יתכן שכיום שעיקר סמיכות דעתם של המלווים היא על מטלטלין יחשב השטר כגבוי אף שלא ניתן לגבות בו מקרקעות משועבדות. ור' גם דברי הרב יצחק אייזיק חבר (בתשובה שבקובץ אבן-ציון עמ' רכ) שגם לא ראה בעיה בכך שבשטר לא מוזכר שעבוד קרקעות, ויתכן שהצורך שיצוין בשטר שעבוד הקרקעות הוא רק כאשר מדובר בשטר שאינו נחשב כגבוי לדעת בית הלל, אך בשטר הנחשב כגבוי בכל מקרה לא ישמט.
[8]. שו"ת בית-אפרים חו"מ סי' ל, הובא בדברי-גאונים מט,טז. וכן כתב הקצות-החושן נ ס"ק ב: "דבט"ז שם אתי עלה בממרנ"י מטעם אחר ע"ש ולא משום דהוי ממרנ"י כגבוי טפי משאר שטר". וכן כתב בשו"ת נחל-יצחק ח"א סי' יב,ד שלהלכה אין הבדל מבחינת המוחזקות בין שטר רגיל לבין שטר ממרני.
[9]. הובא בפתחי-תשובה אה"ע סי' נג ס"ק ז, ובדברי-גאונים שם. וע' בשו"ת שבות-יעקב ח"ג סי' קכב (הובא בפתחי-תשובה ובדברי-גאונים שם), שקיבל את דברי הט"ז רק במקרה שבו הבעל העביר את שטר הממרני לאחר לפני שמתה אשתו. אך אם העביר את השטר אחרי מות אשתו – כבר נפטר חמיו מהחוב כלפיו. וכן כתב בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' לד.
[10]. כך היה נקרא בזמנם שטר המחאה או שטר חוב.
[11]. להרחבה ר' מאמרו של הרב צבי בן יעקב, השיקים – תוקפם והליכותם, תחומין יג 422. וכן בספרו משפטיך-ליעקב כרך א. הרב יעקב אריאל, שו"ת 'באהלה של תורה' ח"א חו"מ פד. וספרו של הרב פנחס מנחם ליפשיץ הצ'ק בהלכה, ובמקורות הרבים שהובאו שם. יצויין שהרב צבי בן יעקב מציע אפשרות לראות את הצ'ק כקנין מעמד שלושתם, אך זו שיטה מחודשת שלא הוזכרה ע"י פוסקים אחרים וצ"ע. ואכמ"ל. [הערת מערכת: בעניין מעמדו של הצ'ק ראה גם מאמרו של הרב ז"נ גולדברג, צ'ק שטרם נפדה – האם דינו כהתחייבות?, בכרך זה של תחומין.]
[12]. ר' תשובות והנהגות כרך ג סימן תמז: "דגדר צ'ק הוא רק הוראה לבנק לשלם וע"כ נשאר עדיין בחובו וממילא משמט, ויהא אסור לגבות החוב ללא פרוזבול".
[13]. וכן דעת הגרי"ש אלישיב, ר' בספר אבני שיש, בקונטרס בעלות הלהב סימן טז שם כתב הרב זילברשטיין בשם הגרי"ש אלישיב "שאין עדיפות לשיק יותר משאר שטרי חוב וכיון שהוא עדיין מחסר גביה שביעית משמטתו".
[14]. שו"ת מנחת-שלמה תנינא סי' קכג. וקצת צ"ע בדבריו, שהרי מסתבר שהעובדה שיכול להעבירו לאחר ולקנות באמצעותו נובעת מכך שהצ'ק אינו משמט, אך אם היתה ההלכה שהצ'ק משמט, אף אחד לא היה רוצה לקבלו בסמוך לסוף שנת השמיטה, ועל כל פנים לא היו רוצים לקבלו במלוא הסכום הנקוב בו, מחשש שמא לא יספיקו לפדותו לפני תום שנת השמיטה. נמצא א"כ שהקביעה שהוא בעל ערך עצמי ולכן אינו משמט מבוססת על כך שפסקנו שאינו משמט.
[15]. כן כתב בספר הצ'ק-בהלכה פרק יד ענף ג סעיפים טז,יז.
[16]. רמב"ם שמיטה ויובל ט,י; וכ"פ בשו"ע חו"מ סז,ט.
[17]. שו"ת מהרי"ל החדשות סי' קצז. וכן כתב בליקוטי-מהרי"ל (אות סז): "הא דאין שמיטה נוהגת בשטרות שלנו להשמיט ההלוואה, היינו משום דכתבי' בהו: "הן בדיני ישראל הן בדיני האומות."
[18]. וע' בתומים (סז ס"ק ב) שהקשה עוד על המהרי"ל מדוע אנו מפרשים שכוונתו להתנות שלא ישמט בשביעית, והלא ניתן לפרש "דכוונתו לכופו לפרעון בדיני האומות דחובשים במקלות ובמאמר פרע ותן, אבל לא דלא ישמטנו שביעית". ויש ליישב על פי מה שכתב הב"י (חו"מ,סז) שהיות ששמיטה בזה"ז דרבנן הרי שכאשר קיים ספק אנו פוסקים שאינו משמט, וא"כ אף אם יש ספק בכוונתו נפרשו באופן שאינו משמט.
[19]. ומעין זה כתב הרב יצחק אייזיק חבר (אבן-ציון שם): "כיון דנכתבו שטר שלם ע"פ דינא דמלכותא, ומבואר בו שהרשות בידו להעתיק על כתב ולשון המדינה כתקון ערכאותיהם, ובהם אין דין שמיטה כלל, א"כ אדעתא דהכי נתחייב, והוי כמו אמר ע"מ שלא תשמטני בשביעית".
[20] ר' זוסמן, דיני שטרות מהדורה שישית תשמג סעיף 2: "השטר דומה לכסף, הוא משמש מין כסף פרטי… המסכים ליטול שטר דינו יהא דומה למי שנטל כסף מזומנים, ובדונם בתביעות שטר הדגישו בתי המשפט וחזרו והדגישו את הצורך להתייחס אל אוחז שטר כאילו היה הכסף בידו."
[21]. ר' שו"ת באהלה של תורה שם סעיף י.
[22]. [הערת מערכת: ראו מאמרו של הרב פרופ' רון ש' קליינמן, האם חוקי המדינה מחייבים כ'מנהג' גם את מי שאינו מכיר אותם?", ובדעות של פוסקי זמננו בנד"ז.]
[23]. וזה שלא כמו שכתב בספר הצ'ק-כהלכה שם הערה 61, שלדעת השבט-הלוי שביעית משמטת צ'ק למוטב בלבד.
בס"ד
רישום משקיע לשטר היתר עיסקא במסלול אישי לאג"ח
לכבוד מכון כת"ר לכלכלה על פי התורה
שם פרטי:
שם משפחה:
ת.ז:
כתובת מייל: