טוען...
טוען...
הרב שלמה אישון
ביטקוין (Bitcoin) הינו מטבע דיגיטלי בעל ערך, שאינו בבעלות גוף מרכזי כגון מדינה או בנק (מטבע מבוזר).[1] באמצעות האינטרנט ניתן לבצע העברות ביטקוין לכל נקודה ברחבי העולם. הביטקוין ניתן לרכישה באמצעות המטבעות הקיימים בעולם, וערכו נקבע בשוק החופשי בהתאם להיצע ולביקוש. יותר ויותר עסקים וחנויות מקוונות מאמצים כיום את השימוש בביטקוין, וביפן הוא מוכר כאמצעי תשלום לגיטימי במדינה. בשני דברים שונה מטבע זה מהמטבעות המקובלים: א. במטבע הוירטואלי אין שום חפץ ממשי, וכשמו כן הוא – וירטואלי בלבד. ב. לאורך ההיסטוריה העולמית ועד ימינו, היו המטבעות מונפקים בהוראת השלטון.[2] כאן מדובר במטבע שאינו מונפק מטעם מדינה כלשהי.
יש לדון, לאור המיוחד במטבע זה, אם ההלכה רואה אותו כמטבע. לשאלה זו השלכות רבות, ובהן: האם יהיה איסור ריבית בהלוואה ופירעון של ביטקוין בערכו הנומינלי? אם נחשיב אותו כמטבע – הדבר מותר, אולם אם נראה בו סחורה ולא מטבע – הדבר אסור.[3] כמו כן יש לשאול אם ניתן לבצע באמצעותו קניין כסף.
בעבר הייתה תלות בין ערך המטבע לבין החומר שהוא עשוי ממנו, וככל שהחומר היה יקר יותר ומשקלו היה גדול יותר – כך ערך המטבע עלה, ואילו כיום ערך המטבע נקבע אך ורק בהתאם לערכו הנקוב, בלא התחשבות כלל בחומר שהוא עשוי ממנו. למרות זאת מוסכם על הפוסקים שגם המטבע הנהוג כיום, המהווה יחידת שומא ואמצעי תשלום מקובל,[4] מוגדר כמטבע. בעצם אין כל אפשרות שלא להגדיר את המטבע הנהוג כיום כמטבע, משום שחלק מדיני התורה, כגון דיני גזילה ונזיקין, מחייבים שימוש בכסף, וממילא לא תיתכן מציאות שבה אין שום דבר המוגדר מבחינה הלכתית ככסף.[5]
בשונה מכלי שחשיבותו נובעת מן החומר ומן הצורה שהוא עשוי בה, עיקר חשיבותו של המטבע נובעת מהטבעת המלך ההופכת אותו לאמצעי תשלום מקובל.[6] מבחינה זו דומה מטבע לשטר, אשר גם חשיבותו נובעת מהכתוב עליו ולא מהחומר שהוא עשוי ממנו.[7] אכן, בשונה משטר, מטבע מוגדר כדבר שגופו ממון, משום שבני המדינה רואים אותו כדבר בעל ערך עצמי, ולא כשטר שערכו הוא רק בהיותו מהווה ראיה לקיומו של חוב.[8]
היותו של החומר דבר שולי במטבע בא לידי ביטוי בדבריו של הראב"ד[9] הכותב:
כי כל הדברים שבעולם תמצא בהן כל מין ומין מעלה זה על זה מחשיבות גופם בטעם או בריח או במראה או שהוא מתקיים זולתי המטבע שאין צרכו אלא בדמיו במקנתו ואם אין מה תועלת יש בריבויו או מיעוטו בגסותו ובדקותו…
דברים אלו, שנאמרו בתקופה שבה המטבעות היו עשויים ממתכת בעלת שווי, מהווים בסיס לקביעתם של הפוסקים שאין מניעה לומר שגם כסף העשוי מנייר ייחשב כמטבע, שהרי, כאמור, החומר אינו תנאי בהגדרת המטבע. אם כך הדבר, נראה שניתן ללכת צעד נוסף ולקבוע כי מבחינה הלכתית אפשר לוותר לחלוטין על החומר ולהגדיר כמטבע כל דבר המשמש יחידת שומא ואמצעי תשלום – גם אם מדובר במשהו וירטואלי שאין בו חומר כלל.[10]
יש לציין שכבר כיום מתבצעות חלק גדול של העסקאות בלא העברה פיזית של מטבעות. אדם מלווה או לווה בנתינת הוראה במחשב, בעוד בפועל לא מתרחשת כל העברה של כסף, אלא רק נרשם סכום כסף כחובה בחשבונו של המלווה ובה בעת נרשם אותו סכום כזכות בחשבונו של הלווה.
פוסקי זמנינו עסקו בשאלה כיצד קונה הלווה את מעותיו של המלווה בעוד כל מה שנעשה הוא רק רישום במחשב, ודנו בזה מצד קניין אודיתא, סיטומתא, דינא דמלכותא ועוד.[11] המשותף בין כל האפשרויות הללו הוא שכולן רואות את העסקה כעסקה של העברת חוב: הבנק היה חייב כסף למלווה, וכאשר מבצע המלווה את פעולת ההעברה – מתחייב הבנק באותו סכום כלפי הלווה. ברור שהגדרה זו של העסקה יכולה להיות נכונה רק כל עוד קיימים בפועל מטבעות ושטרות של כסף. במציאות כזו, ה'כסף' האמיתי הוא המטבעות ושטרי הכסף, ואילו הרישומים במחשב מהווים רק ראיה לסכום הכסף שזכאי בעל החשבון לקבל. אולם אם וכאשר יתבטלו לחלוטין המטבעות ושטרי הכסף, והמסחר יתנהל דרך 'ארנק דיגיטלי' בלבד, הרי שהרישום ב'ארנק הדיגיטלי' לא יוכל להיות ראיה לכמות הכסף, שהרי אין כלל כסף פרט לאותו רישום. במציאות כזו הרישום ב'ארנק הדיגיטלי' הוא יהיה הכסף עצמו, באשר הוא ישמש יחידת שומא ואמצעי תשלום, וכאמור לעיל, היעדרו של חומר אינו גורע ממעמדו ההלכתי של המטבע.
זאת ועוד, גם במציאות שבה יש עדיין מטבעות ושטרי כסף, ככל שהתשלומים הדיגיטליים, המתבצעים בלא העברה פיזית של מטבעות ושטרות, הופכים להיות שכיחים יותר, ניתן לראות בהם מבחינה הלכתית לא פעולה של הקנאת חוב, אלא פעולה של העברת כסף ממש. הרישום הדיגיטלי הוא הכסף עצמו, והגדלת הסכום הרשום בחשבונו של ראובן תוך הקטנת הסכום הרשום בחשבונו של שמעון הינה העברת כסף ממש משמעון לראובן, ולא העברת חובו של הבנק לשמעון – לידיו של ראובן.
במידה רבה קיים דמיון בין התהליך המתרחש כיום לבין התהליך שהתרחש בעבר ובו הנפיקה המדינה שטרי כסף. בראשית המאה ה-18 הונפקו שטרות הכסף הראשונים, מתוך רצון לייתר את הצורך לשאת מטבעות כבדים העשויים מכסף או זהב. שטרות אלה היו בעצם שטרי חוב על אוצר המדינה, שתמורתם התחייבה המדינה לשלם כמות מסוימת של זהב. 'הארנק הדיגיטלי' נועד בדיוק לאותה מטרה – לייתר את הצורך לשאת מטבעות ושטרות, וגם הוא, במצב הקיים כיום, מאפשר לבעליו לקבל מהבנק מטבעות ושטרי כסף פיזיים – בהתאם לרישום בארנק. באותה תקופה שבה הונפקו שטרי הכסף והיה להם כיסוי של זהב באוצרות המדינה, נחלקו הפוסקים בשאלה כיצד יש להתייחס אליהם. יש מן הפוסקים שסברו שדינם של השטרות מבחינה הלכתית כדין שטרי חוב,[12] ויש מן הפוסקים שראו בהם כסף ממש.[13]
החל משנת 1968, שבה נשללה לחלוטין האפשרות לקבל תמורה בזהב תמורת השטרות,[14] מוסכם על הפוסקים שהמטבעות ושטרי הכסף אינם מהווים עוד שטרי חוב, אלא הם נחשבים ככסף על פי ההלכה – אף ששווי החומר שבהם פחות מפרוטה.[15] אם נרצה ליישם את דברי הפוסקים בעניין המטבעות ושטרי הכסף גם לנידון דידן, נאמר שכל עוד קיימים מטבעות ושטרות של כסף, ניתן לראות את ההעברות הבנקאיות הן כהעברה של חוב הן כתשלום כסף ממש, אך כאשר יחדל לחלוטין השימוש במטבעות ושטרות – מוסכם יהיה על הכול שההעברה הבנקאית כמוה כתשלום כסף ממש.
נראה שבשאלה אם די בכך שהמטבע הוא אמצעי תשלום מקובל, או שיש צורך גם באישור השלטון לכך, נחלקים ה'חתם סופר' וה'חזון איש'. ה'חתם סופר'[16] משתית את מעמדו ההלכתי של המטבע הנוהג כיום על קביעת השלטון:
אבל גדר מטבע הוא שגזר המלך עליו שתצא ומי שממאן מלימכר וליקח באותו המטבע יחייב ראשו למלכות ודינא דמלכותא דין אמת ומשפט צדק הוא בזה ולא מלכותא דארעא לחוד גזר עליו אלא גם מלכותא דרקיעא ית"ש…
אולם ה'חזון איש'[17] משתית את מעמדו ההלכתי של המטבע על הסכמת הציבור:
וענין מטבע כל דבר שהסכימו עליו בני המדינה למכור ולקנות בו ולהעריך בו את כל השוק כמו שנוהגין המדינות.
לדעת ה'חזון איש' אין צורך שהמלך הוא זה שינפיק את המטבע, ונדרש רק אישור המלך לשימוש במטבע במדינתו,[18] שהרי בלא אישור המלך לא יקבלו אותו כל בני המדינה כאמצעי תשלום. מכאן שלדעת החזון איש, אם יהפוך המטבע הוירטואלי לכזה שכל בני המדינה מקבלים אותו כאמצעי תשלום, הוא ייחשב כמטבע על פי ההלכה, אף שלא הונפק מטעם השלטון. לדעת ה'חתם סופר', לעומת זאת, הסכמת הציבור לבד אינה נותנת לו מעמד של מטבע כל עוד לא יקבע השלטון שזהו המטבע של המדינה וחייבים לקבלו כאמצעי תשלום. עם זאת ייתכן שגם לדעת ה'חתם סופר' ייחשב מטבע ככסף לעניין תשלומים וכדו' גם בלא דינא דמלכותא, אם קיימת הסכמה של בני המדינה להשתמש בו כיחידת שומא ואמצעי תשלום, ומה שנדרש דינא דמלכותא הוא רק כדי להגדירו מבחינה הלכתית כ'דבר שגופו ממון'.[19]
אין מניעה הלכתית להגדיר מטבע וירטואלי כמטבע – אם הוא הוכרז כמטבע על ידי המדינה.
מטבע שהציבור נותן בו אמון ורואה בו אמצעי תשלום ויחידת שומא עשוי להיחשב מבחינה הלכתית כמטבע גם אם לא הוכר רשמית מטעם שלטונות המדינה – לפחות לעניין תשלומים וכדו'.
הביטקוין לא הונפק מטעם המדינה, וגם האמון שהציבור נותן לו הוא מוגבל, ועל כן במצב הנוכחי הוא לא יוגדר כמטבע אלא כסחורה או כשטר חוב.[20]
[1] נכון לימים אלה קיימים כבר כ-16.5 מיליון מטבעות ביטקוין, והכרייה (דהיינו הפקת המטבע) תימשך עד להגעה לרף המרבי של 21 מיליון ביטקוין.
[2] על כן המטבע היה הביטוי החזק ביותר לסמכות השלטון באותו מקום. ר' רמב"ם, הל' גזלה ואבדה פ"ה הי"ז-הי"ח: 'מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהן גשר מותר לעבור עליו וכן אם הרס בתים ועשה אותן דרך או חומה מותר ליהנות בה וכן כל כיוצא בזה שדין המלך דין. במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר'.
[3] על פי ההלכה מותר לכתחילה להלוות מטבע שהוא הילך חוקי כדי להחזיר את אותו סכום, למשל להלוות בארץ 1,000 ₪ כדי להחזיר 1,000 ₪, אולם אסור להלוות 100 ק"ג פירות כדי להחזיר 100 ק"ג, משום שייתכן שמחיר הפירות בשעה שמחזיר יהיה גבוה יותר מאשר בשעת ההלוואה. ר' שו"ע, יו"ד סי' קסב.
[4] ד"ר שילם ורהפטיג (דיני מטבע במשפט העברי, פרק ראשון עמ' 13) מביא בשם המלומד האנגלי Geoffrey Crowther שלוש הגדרות המאפיינות את המטבע: א. יחידת שומא. ב. אמצעי תשלום. ג. אמצעי לשמירת ערך. שתיים מהגדרות אלו קיימות גם במקורותינו: על המטבע כיחידת שומא ר' קידושין כח ע"א: 'כל הנישום דמים באחר…' וברש"י שם: 'כל דבר שאם בא לתתו דמים באחר צריך לשומו בדמים דהיינו כל המטלטלין בר ממטבע'. וכ"כ בחידושי הרשב"א, שבועות מ ע"א ד"ה תני ר' חייא לסיועיה לרב. על המטבע כאמצעי תשלום, ר' בבא מציעא מו ע"א: 'כל הנעשה דמים באחר מאי ניהו – מטבע'; וברש"י שם: 'כל הרגיל להיות ניתן דמים באחר, דהיינו מטבע', וכן הוא בחידושי הריטב"א ב"מ שם. ובספר המקח והממכר, לרב האי גאון, שער יג, כתב שמטעם זה אין מטבע נעשה חליפין: 'שהיא אינה מקח וממכר כשאר סחורה אבל היא דמי' לכל סחורה'. לא מצאנו במקורותינו שהמטבע מוגדר גם כאמצעי לשמירת ערך, אם כי מצאנו שהוא משמש כאמצעי להעברת ערך ממקום למקום שנועד להחליף העברת מיטלטלין שנשיאתם קשה יותר. ר' דברים יד, כד-כה (ביחס למעשר שני): 'וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלהיך. ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו'.
[5] ר' חזון איש, יו"ד סי' עב ס"ק ב; ועי"ש שאפשר שאם אין מטבע בעולם ייחשב כסף צרוף מטבע לכל דיני התורה.
[6] על כן 'אין מטבע נעשה חליפין'; ר' בבא מציעא מה ע"ב: 'משום דדעתיה אצורתא…' וברש"י שם.
[7] ר' חידושי הרמב"ן, בבא מציעא שם: 'ויש לפרש צורתא עבידא דבטלא והוה ליה כדבר שאין גופו ממון דומה לאותיות'. וכן הוא בחידושי הרשב"א, ב"מ שם; וכ"כ הרשב"א בקידושין כח ע"ב.
[8] ר' נחל יצחק, חו"מ סי' סו, שכתב: 'ואף שכתבו כולם דמטבע ה"ל כאותיות שאין גופן ממון באמת אין שוה מטבע לאותיות ממש, דהא שטרות אין להם אונאה מטעם שאין גופם ממון, ואלו מטבע יש להם אונאה כמבואר בב"מ (דף נ"ב ע"א) ובח"מ (סי' רכ"ז [סעיף טז]) וכן אי' בשומרים, וע"כ אין זה רק לקנין חליפין ראו חז"ל להשוות מטבע לאותיות בזה'. ובהסבר ההבדל שבין שטר למטבע כתב בשו"ת פרדס רימונים, אבה"ע סי' מז: 'כי גוף הכסף או הנחושת שבמטבע דמיא ממש לגוף הנייר שבשטר חוב, כמו דזה אין גופו ממון רק מפאת האותיות שבו הוא שוה ממון, כמו כן זה אין גופו ממון רק מפאת האותיות הוא שוה ממון וכנ"ל. אולם בענין האותיות בעצמם הם חלוקים זה מזה כי האותיות שבשטר חוב הם בעצמם גם כן אין גופן ממון והממון שנותנים עבורם אינו מפאת עצמם רק מפאת הלוה ועל ידי אותיות אלו יוכל לגבות מן הלוה ועל כן שמין דמיהן לפי ערך מעמד הלוה, ואם יעני הלוה גם האותיות אינן שוין כלום, מה שאין כן במטבע הנה האותיות והצורה שנחקק בה הם עצמן גופן ממון שהרי אין אותיות אלו שעבוד חוב על מי שחקק אותם רק הוא מהסכם המדינה וחוק המלך שכל מטבע שחקוק עליה אותיות אלו וצורה זו תהיה הולכת בהוצאה בכך וכך, והרי זה מיקרי גופו ממון, וכמו כל המטלטלין וחפצים וכסף וזהב שעיקר ערכם הוא מהסכם המדינה שזה יהיה שויה בכך וכך וזה כך וכך, וגם זה כחד מהן'.כאן מסתיים הציטוט?? כן! ואולם בשו"ת חיי אריה, ר' חיים אריה ליבש הלוי הורוויץ, סי' א, כתב שמה ששווה המטבע יותר מאשר שווי החומר שהוא עשוי ממנו נחשב 'אין גופו ממון', ורק שווי החומר שבו מוגדר כ'גופו ממון'.
[9] מובא בשטמ"ק, בבא מציעא ס ע"ב.
[10] עם זאת, ייתכן שלעניין פדיון מעשר שני לא יועיל מטבע וירטואלי ויהיה צורך במטבע מתכת השווה פרוטה לפחות. ר' שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' עא, שכתב: 'נלע"ד לפי מה שנהוג שאין פודין מעש"ש ורבעי רק על מטבע של מתכת ולא על מעות נייר, דלפי"ז ה"ה נמי שאין לחלל על מטבע של לירה אחת דאף שאפשר לקנות בה חצי שעורה כסף אבל כיון שהמתכת אינה שוה פרוטה נראה דאין הבדל בין זה לבין מטבע של נייר'. ור' גם בשו"ת מחנה חיים, לר' חיים סופר, אבה"ע סי' כז, שכתב ש'כסף שיש עליו צורה' הנדרש לפדיון מעשר שני הוא רק מטבע שיש עליו צורה שוקעת או בולטת, אך לא שטרות שאין עליהם אותיות שוקעות או בולטות.
[11] ר' באריכות בספר הצ'יק בהלכה, פרק יט ענף ב, ומה שהביא שם מדברי הפוסקים.
[12] ר' שו"ת בית שלמה, לר' שלמה דרימר, (חושן משפט סימן ע) שכתב ביחס לשטרי כסף: 'לדעתי הוא ממש שטרות שנכתב שכל המוציאו יגבה בו. וכן מפורש… שכל המביאו מחוייבים הבנק לשלם במעות..' (התשובה נכתבה בשנת תרי"א). וכ"כ בשו"ת מחנה חיים (ר' חיים סופר. נכתב בשנת תרל"ה) (חלק ב אבן העזר סימן כז)מקור??? ששטרות הכסף הרי הם כשטרי הלוואה, משום שכתוב עליהם שהבנק חייב לשלם את הסכום הנקוב בהם למי שיביאם לבנק, והממונה על הבנק ולא המלך הוא החתום עליהם. ובשו"ת חיי אריה, שם (נכתב בשנת תר"ן) כתב: 'ודאי אין מלכות ושלטון בעולם שיגזור על בני מדינתו קבלו נייר בשוה כסף שזה אי אפשר, וכן בארצכם ברוסיא מונח באוצרות המלכות כמאה מיליאן רובל מעשת כסף וזהב לבד מן שאר חובות שיש להם, ואילו יצוייר שנאבד הכסף והביטחונות אז ודאי יפול מחיר שטרות הנייר… א"כ אין עצמותו ממון וקאי רק לראיה על נכסי הבנק'. ואולם עי"ש שכותב בסוף דבריו שכל זה נוגע להגדרת כסף לעניין מצוות, אך לעניין דיני ממונות הולכים אחר המנהג.
[13] ר' שו"ת חתם סופר, ח"ב יו"ד סי' קלד, אשר כתב ביחס למטבע: 'אין חילוק אם יהי' זהב או כסף או נייר… אין ספק אצלי דהני באנק"א המה כסף גמור אפי' לקדש אשה והוי שפיר דומיא דעפרון וא"כ ממילא דהוי כסף לפדות הקדשות ומעשר שני'.
[14] לפירוט בעניין זה ר' מחקרו של הרב דוד בס, כתר א עמ' 146-144 ובהערות השוליים שם.
[15] ר' ברית יהודה, פרק יח סוף הערה יא.
[16] שו"ת חתם סופר, ח"ב יו"ד סי' קלד. וכ"כ שם, ח"ה חו"מ סי' קפז, ואולם שם סי' קנג כתב: 'וגם נ"ל דבאנקא צעטיל ניקני' בחליפין כי אין גופן מטבע אלא שיעבוד נכסי הקיר"ה והם ניקנים בחליפין', והרי שהבחין בין שטרי כסף לבין מטבע. ור' בפתחי תשובה, חו"מ סי' רג ס"ק א, שאת התשובה בסימן קפז השיב באחרונה.
[17] חזון איש, יו"ד סי' עב ס"ק ב; מסתבר שהחזון איש לשיטתו, שאין אומרים בארץ ישראל דינא דמלכותא דינא (כך נכתב בשמו בספר פאר הדור, ח"ג עמ' רצו), אינו יכול להשתית את מעמדו ההלכתי של המטבע על דינא דמלכותא, משום שאם כן לא היה מטבע בארץ ישראל.
[18] ר' חזון איש, חו"מ סי' טז ס"ק כד: 'דבימי הראשונים כל שיש לו כסף עושה מטבעות והמלך לא היה מקפיד רק על צורת מטבע מדינתו'.
[19] כפי שהבאנו לעיל משו"ת חיי אריה. עוד ייתכן שמה שהצריך החת"ס דינא דמלכותא, הוא רק כדי להגדירו כדבר שגופו ממון ולא כשטר חוב, אע"פ שהמדינה התחייבה לתת בעבורו זהב או כסף. אולם במציאות שבה אין עוד כיסוי זהב וכסף, ייתכן שגם החת"ס יודה שדי בהסכמת בני המדינה כדי להגדיר אותו כדבר שגופו ממון – אף בלא דינא דמלכותא.
[20] לאחרונה אף הודיע בנק ישראל שהביטקוין והמטבעות הדומים לו אינם עונים להגדרה החוקית של מטבע או של מטבע חוץ, ויש לראותם כנכס פיננסי.
הרב שלמה אישון
מצוות מחצית השקל הינה מקור המימון העיקרי של פעילות המקדש, הן בכל הנוגע לעבודה השוטפת במקדש והן בכל הנוגע לבדק הבית[1]. להלן נדון בערכה של מחצית השקל כיום ומתוך כך נבחן האם אכן יש בה גם בתנאי הכלכלה כיום בכדי לממן את פעילותו של המקדש[2].
ערכו של השקל, ממנו צוותה התורה לתת מחצית, עומד, על פי התורה, על עשרים גרה:
זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיקֹוָק: (שמות ל יג)
בתקופת בית שני יוסף השקל ב 20% ועמד על עשרים וארבע מעות שהם עשרים וארבע גרה. הדבר נבע מהרצון ליצור התאמה בין השקל לסלע שהוטבע במטבעה הגדולה שהיתה בצור[3]. סלע זה, המכונה "סלע צורי", שימש מאז כמטבע בו חושבו כל חיובי השקלים שבתורה, כפי שאומרת המשנה במסכת בכורות (מט ע"ב):
חמש סלעים של בן – במנה צורי; שלשים של עבד, חמשים של אונס ושל מפתה, ומאה של מוציא שם רע – כולם בשקל הקדש במנה צורי
וכן פוסק הרמב"ם (הלכות שקלים פרק א הלכה ב):
מנין כסף האמור בתורה באונס ובמפתה ובמוציא שם רע והורג עבד הוא כסף הוא שקל הנאמר בכל מקום בתורה, ומשקלו שלש מאות ועשרים שעורה, וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני
הראשונים נחלקו באופן חישוב ערכו של אותו "סלע צורי" ומצאנו בעניין זה שתי שיטות עיקריות: שיטת הרי"ף ושיטת רש"י.
על פי שיטת הרי"ף שוקל דינר כסף כדינר זהב ערבי שמשקלו 96 חכה[4], דהיינו 96 גרעיני שעורים[5]. נמצא שמשקל סלע שהוא ארבעה דינרים שווה לארבעה דינרי זהב ערבים שהם 384 גרעיני שעורים. על פי חשבון זה משקל פרוטה שהיא 1/192 דינר כמשקל חצי שעורה.
זוהי גם דעתו של הרמב"ם (הלכות שקלים פרק א הלכות ב – ג) הכותב:
וכמה הוא משקל הסלע שלש מאות וארבע ושמונים שעורה בינוניות. הסלע ארבעה דינרין והדינר שש מעין, ומעה היא הנקראת בימי משה רבינו גרה, ומעה היא שני פונדיונין ופונדיון שני איסרין, ופרוטה אחת משמנה באיסר, נמצא משקל המעה והיא הגרה שש עשרה שעורות, ומשקל האיסר ארבע שעורות, ומשקל הפרוטה חצי שעורה.
על פי שיטת רש"י שווה סלע לחצי שקל "למשקל הישר שבקלוניה."[6] רש"י עצמו לא באר מהו משקלו של אותו חצי שקל, אך הרמב"ן העיד שבשעה שהגיע לעכו, מצא מטבע זה ושקלו. וכך מתאר הרמב"ן (הערה בענין השקל – בסוף פירושו על התורה) את מציאת המטבע ושקילתה:
ברכני השם עד כה שזכיתי ובאתי לעכה ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים כמו שמוזכר בסנהדרין, וקראו מן הצד האחד שקל השקלים, ומן הצד השני ירושלים הקדושה. ואומרים כי הצורות מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, והצורה השני צנצנת המן. ושקלנו אותה בשלחנות ומשקלה עשרה כסף אסטרלינש, והם חצי האוקיא שהזכירה רבינו שלמה
לשיטת רש"י, כפי שמעיד הרמב"ן, עומד אפוא משקלו של השקל על עשרה כסף אסטרלינש.
הרמב"ן ממשיך ומספר שמצא גם מטבע של מחצית השקל, המתאים לשיעור זה, מה שמהווה סיוע לשיטתו של רש"י:
וכן ראיתי מן המטבע ההוא בצורות ההן ובכתיבה ההיא חצי משקלה, והוא חצי השקל שהיו שוקלים לקרבנות. והנה נסתייעו דברי רבינו שלמה סיוע גדול.
מדברי הרמב"ן ניתן ללמוד גם על היחס שבין שיעור השקל לשיטת רש"י לבין שיעורו לשיטת הרי"ף. יחס זה עומד על 5/6, כלומר, שיעורו של הסלע לשיטת הרי"ף גדול ב 20% משיעורו על פי שיטת רש"י, ומשקלו עומד על שנים עשר כסף אסטרלינש.[7]
בספר מידות ושעורי תורה לרב חיים פ. בניש, "תרגם" את שתי השיטות למידות ימינו, בהתאם לטבלה הבאה:
| דינר זהב ערבי = דינר צורי (כסף) | 4.25 גר' |
| סלע (שקל) = 4 דינרים | 17 גר' |
| מחצית השקל = 8.5 גר' כסף | 18 ₪ (תמוז תשע"ג) |
| דינר | 3.54 גר' (5/6 דינר זהב ערבי) |
| סלע | מחצית אונקיה קולוניה בקירוב = 14.16 גר' |
| מחצית שקל | 7.08 גר' כסף = 15 ₪ (תמוז תשע"ג) |
יש להעיר שעל פי המנהג כיום שיעור מחצית השקל הוא 3 דרהם אותם מחשיבים כ 9.6 גר' כסף. נמצא ששיעור מחצית השקל עומד על 20.3 ₪ (תמוז תשע"ג).
להלכה פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן פח סעיף א) כשיטת הרי"ף והרמב"ם:
שיעור הפרוטה, משקל חצי שעורה של כסף נקי; ושיעור שתי מעין, משקל ל"ב שעורים כסף נקי.
ולכאורה קשה כיצד פסק השולחן ערוך כנגד עדותו המפורשת של הרמב"ן שהעיד שמצא מחצית השקל התואמת את שיטתו של רש"י.
הסבר לכך ניתן למצוא בדבריו של התשב"ץ על פיו יתכן שהשקל אותו מצא הרמב"ן הוא השקל המקורי לפני הייסוף שעבר בתקופת בית שני. אך לאחר הייסוף עומד משקלו של השקל על המשקל שקבעו הרי"ף והרמב"ם[8].
נחלקים הפוסקים בשאלה האם שיעורי מטבעות של תורה נמדדים במשקל מתכת הכסף, בלא כל קשר לכח הקניה שבהם, או שמא ערכם משתנה בהתאם לכח הקניה שלהם בכל תקופה.
האבני מילואים (סימן כז ס"ק א) כתב בדעת הריטב"א שערכה של פרוטה אינו נמדד בהתאם למשקל הכסף שבה, אלא בהתאם לכח הקניה שבה:
דכסף דקרא אינו מתכת כסף אלא שם ממון וכל מידי דחשוב היינו ממון וליכא פרוטה כלל אלא שוה פרוטה וא"כ אין לשער כלל במשקל החצי שעורה אלא במידי דחשיב ממון ואם פחות מחצי שעורה הוא שוה טובא מדברים אחרים נמי ראוי להיות קידושין
גם לדעת הסמ"ע (סימן פח ס"ק ב) יש להצמיד את שיעורי מטבעות חז"ל לכח הקניה שלהם:
ואפשר לומר שבימיהן היו הפירות והקנינים בזול ובעד פרוטה היו קונים הרבה פירות ולכך היתה הפרוטה חשובה כממון, ולפ"ז בזמנינו דאין יכולין לקנות בפרוטה כי אם מעט מזעיר, מן הדין הוה לן למימר דאין קידושי אשה סגי בפרוטה ולא פדיון הבן בשני זהובים, צ"ע:
לכאורה יש ראיה לשיטת אלו מסוגיית התלמוד במסכת בבא מציעא (דף מד ע"ב) ממנה משמע שבמצוות פדיון הבן לא ציוותה התורה לתת כמות מסוימת של מתכת הכסף, אלא שווי מסוים.
הסוגיא שם עוסקת ביחס שבין הכסף לבין הזהב, ומנסה לברר מה ביניהם מוגדר 'פירא' ומה מוגדר 'טיבעא'. נקודת המוצא היא שהתייקרויות והוזלות נעשות ב'פירא' בלבד, ואילו מה שמוגדר 'טיבעא', שומר על ערך קבוע, ואין שינוי בשערו.
מדין פדיון הבן רוצה הגמרא להוכיח שהזהב מוגדר 'טיבעא':
דינר של כסף – אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב, למאי נפקא מינה – לפדיון הבן. אי אמרת בשלמא טבעא הוי – משער תנא במידי דקיץ. אלא אי אמרת פירא הוי, משער תנא במידי דאוקיר וזיל? זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמוסיף ליה איהו לכהנא. אלא שמע מינה: טבעא הוי, שמע מינה.
ופירש רש"י שם:
לפדיון הבן – שהוא חמשה שקלים, ושקל דאורייתא הוא סלע, והסלע ארבעה דינרי כסף שהם עשרים דינר, ואם נתן לו אבי הבן דינר זהב – מחזיר לו הכהן חמשה דינרי כסף.
מכאן שבמצוות פדיון הבן, צוותה התורה לתת ערך מסוים, וכדי שערך זה יישמר יש להצמיד אותו למה שמוגדר 'טיבעא'. על כן אם הזהב הוא ה'טיבעא', הרי שיש להצמיד את סכום הפדיון למחיר הזהב, והיות שבימי משה היו חמישה סלעים שווים 4/5 משווי דינר זהב, הרי שיש לתת לפדיון הבן 4/5 של דינר זהב – אף אם שיעור זה אינו שווה חמישה סלעים של כסף.[9]
נקודת המוצא של סוגיית הגמרא הינה, אפוא, שלא יתכן ששיעורי התורה יוערכו בדבר שערכו משתנה, וא"כ אין זה רק בפדיון הבן אלא בכל דין שנקבע בו שיעור מסויים של כסף.
אף שלהלכה נפסק שהכסף נחשב 'טיבעא' והזהב נחשב 'פירא' – לפחות לגבי כסף[10], ברור שבתנאי השוק כיום מתכת הכסף אינה שומרת על ערכה יותר מכל מוצר אחר[11], וממילא לא יהיה זה סביר לקבוע את שיעורי המטבעות בהתאם למשקל הכסף שבהם – וכפי שכתבו הסמ"ע והאבני מילואים דלעיל.
אכן למעשה נחלקו בעניין זה הגרי"מ פינשטיין והחזו"א, וכפי שנפרט להלן.
כפי שהבאנו לעיל, הרי"ף והרמב"ם הגדירו את המטבעות של תורה על פי משקל הכסף שבהם, וכן פסק גם השולחן ערוך[12]. אלא שלכאורה נסתרת שיטה זו של שיערוך מדברי התלמוד במסכת בבא מציעא אותה הבאנו ג"כ לעיל, ועל פיהם שיערוך המטבע צריך להעשות באופן שישמור על ערכו ולאו דווקא בהתאם למשקל הכסף שבו.
ביישוב הקושי כתב החזון איש (יו"ד סי' קפב ס"ק א), שבזמן מתן תורה, הן הזהב והן הכסף נחשבו מטבע, אלא שהתורה קבעה שכאשר משתנה היחס שבין דינרי הכסף לבין דינרי הזהב, יש לשערך את המטבע על פי המתכת הנחשבת 'טיבעא': אם הכסף נחשב 'טיבעא', יעשה השיערוך על פי משקל הכסף, ואם הזהב נחשב 'טיבעא' ייעשה השיערוך על פי משקל הזהב.
לדעת החזון איש, היות שלהלכה נפסק שהכסף נחשב 'טיבעא' והזהב נחשב 'פירא' – לפחות ביחס לכסף , על כן משערכים את המטבעות של תורה במשקל הכסף, ודבר זה לא ישתנה אף אם הכסף יחדל מלהיות 'טיבעא'.
הגרי"מ פינשטיין מוכיח מסוגיית התלמוד דלעיל, שאף שבתורה מוגדרים המטבעות כ"כסף", אין משמעות הדבר ששיעורם יקבע בהתאם למשקל הכסף. לדעתו, שיערוך המטבעות צריך להיעשות באופן השומר על ערכם הריאלי, אף אם משמעות הדבר היא שינוי במשקל הכסף על פיו תוגדר המטבע. וכך הוא כותב (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קפט):
ומה שקשה ע"ז הא בתורה כתיב כסף כבר הקשו זה בשט"מ שם הרבה ראשונים וכולם הם בסגנון אחד שא"א לומר שהתורה תחייב דבר שאינו קצוב שאפשר שיוקר ויוזל ולכן מוכרחין לומר דהתורה חייבה לפי שיוי זהב שהיה אז בעד חמשת סלעים כיון שדהבא טבעא ולא ניזול ונייקר… ומזה הוכחתי דנהי שלדידן נפסקה ההלכה דכספא טבעא אבל עתה שנתהפך והוי כספא פירא ודהבא טבעא דדין זה משתנה לפי הזמן והמקום כדאיתא ברי"ף ורא"ש, א"א להיות התשלומין דפדה"ב וכל חיובי התורה כפי חשבון דבר שאינו קצוב…
לפי שיטתו של האגרות משה, מרגע שהזהב הפך ל"טיבעא" והכסף הפך ל"פירא", יש לשערך את המטבעות בהצמדה למשקל הזהב – ולא בהצמדה למשקל הכסף. על כן יש לבדוק כמה זהב היתה שווה כל מטבע כסף בעת שהזהב הפך ל"טיבעא" במקומו של הכסף, ועל פי כמות זהב זו יוגדר ערכו של המטבע כל עוד ימשיך הזהב להחשב כ"טיבעא".[13]
אלא שצריך עיון כיצד לחשב את שיעור המטבעות כיום, משום שמאז שנת תשל"ג (1973) בטלה לחלוטין ההצמדה של מטבעות העולם לזהב, ואם כן לא ניתן לראות עוד לא בכסף ולא בזהב 'טיבעא' אלא 'פירא'[14]. בעניין זה תתכנה מספר אפשרויות: הצמדה למדד, הצמדה לפרנסה מנמינאלית לנפש, והצמדה למחיר החיטה. כפי שיתבאר להלן הפער בין סוגי ההצמדות הללו גדול ביותר.
האפשרות הפשוטה ביותר היא להצמיד את ערך המטבע מאז חדל הזהב להיות "טיבעא" למדד יוקר המחיה. את אפשרות ההצמדה מצאנו בתשובה אחרת של האגרות משה – בעניין חישוב מעשר כספים :
צריך לשער לפי הפירות שקונים זה ביותר רוב בנ"א ובדברים הנחוצים וקונים תמיד כעניני אכילה וכדומה שהן צרכי החיים ממש לחיותם[15]
אם נצמיד את מחצית השקל למדד מאז שנת 1973 נקבל את התוצאה הבאה:
שיעור 5 סלעים = משקל מטבע זהב רוסית של חמישה רובל = 4.3 גרם זהב.
מחיר גרם זהב בשנת תשל"ג (1973) = 2.1$,
מכאן שמחיר הזהב הנדרש לפדיון הבן באותה שנה = 9$.
9$ בשנת 1973 = 0.00378 ₪.[16]
בהצמדה למדד נותן סכום זה (נכון לתמוז תשע"ג) 197₪.
אם שיעור 5 סלעים הוא 197 ₪, שיעור מחצית השקל הוא 19.7 ₪.
הבעייתיות בהצמדה זו הוא בעובדה שמדד יוקר המחיה לא משקף רק את התייקרות צרכי החיים הבסיסיים כפי שמגדיר הגרי"מ פינשטיין בתשובתו, אלא גם התייקרויות בסעיפי תרבות ובידור, טיולים ונסיעות לחו"ל וכד' שוודאי שאינם מהווים "צרכי החיים ממש לחיותם".
אפשרות אחרת של הצמדה היא הצמדה לפרנסה לנפש, דהיינו למינימום הדרוש לשם קיום ליחיד לשנה. על פי שיטה זו יש לבחון איזה אחוז היווה מחצית השקל בתקופת חז"ל מתוך הפרנסה המינימאלית לנפש. אחוז זה יהיה שיעור מחצית השקל בכל תקופה – וסכומו ישתנה בהתאם לשינויים בסכום הפרנסה לנפש.
ההגיון בחישוב זה נעוץ בכך שהפרנסה המינימאלית לנפש מהווה את "צרכי החיים ממש לחיותם" כהגדרת הגרי"מ פינשטיין. השינוי בסכום זה מבטא אפוא את העליה בעלות צרכי חיים אלו ועל כן זהו המדד הראוי להצמיד אליו את ערכו של מחצית השקל.[17]
עלות הפרנסה המינימאלית לנפש מוגדרת במשנה במסכת פאה (פרק ח משנה ח):
מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני
סכום זה של מאתיים זוז נקבע במטבע מדינה ולא במטבע צורי[18], והוא מהווה את המינימום הנדרש לכסות ומזונות ליחיד לשנה אחת[19]. מאתיים זוז מדינה הם 25 דינר צורי, שהם 6.25 סלעים.
מחצית השקל שהיא 2 דינרים מהווה א"כ 1/12.5 מהפרנסה המינימאלית לנפש המהווים 8%.
אלא שכאן יש להסתפק כיצד להגדיר כיום את הפרנסה המינימאלית לנפש, ונראה שקיימות בעניין זה שתי אפשרויות: האחת – בהתאם לקו העוני ליחיד, והשניה – בהתאם לשכר המינימום.
קו העוני ליחיד עומד על 30,012 ₪ לשנה (בשנת 2011). 8% מסכום זה הוא 2,400 ₪ לשנה שהוא יהיה שיעור מחצית השקל בחישוב הצמדה לקו העוני.
שכר המינימום עומד כיום (2013) על 51,600 ₪ לשנה. 8% מסכום זה הוא 4128 ₪ שהוא יהיה שיעור מחצית השקל בחישוב הצמדה לשכר המינימום.
אפשרות נוספת היא הצמדה למדד מחיר החיטה, הן משום שהחיטה היא המצרך הבסיסי ביותר לקיום והצמדה אליה מהווה הצמדה למדד צרכי חיים בסיסיים, והן משום שמחצית השקל נועדה בין השאר לקנות מנחות כך וע"י הצמדה למדד מחיר החיטה נשמר כח קניית המנחות שבמחצית השקל.
מחיר החיטה בתקופת חז"ל מופיע במשנה במסכת עירובין (פרק ח משנה ב):
כמה הוא שיעורו מזון שתי סעודות… ר' יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע
מחיר ארבע סאין של חיטה עמד א"כ על סלע. בהתאם לכך פסק ר"ת שאדם יכול לתת 20 סאים של חיטים לצורך פדיון הבן.[20]
עפי"ז יהיה שוויו של מחצית השקל כשווי שני סאין חיטה, שהם לשיטת הגר"ח נאה 16.6 ליטר. מחירו של קוב חיטה כיום (תמוז תשע"ג) עומד על כ 232$.[21] עפי"ז מחירו של ליטר חיטה הוא כ 23 סנט, ומחיר 2 סאין (16.6 ליטר) יעמוד על 3.85$
חישוב זה מבוסס על שיטת הרש"ש על פיו שיעור המשנה הוא בחיטה. אולם לדעת החזו"א השיעור הוא בקמח.
לשיטת החזו"א יש לערוך את החישוב בהתאם למחיר 2 סאין קמח חיטה לבן. מחירו של קמח כזה (באריזה של 25 ק"ג) הוא 9.3 $ – וזה יהיה שיעור מחצית השקל על פי חישוב זה.
מן התרשים עולים הפערים הגדולים בין שיטות ההצמדה השונות – בעיקר בין ההצמדה לקו העוני או לשכר המינימום לבין ההצמדות האחרות[22].
לכאורה ניתן להסיק מכך שיש להמשיך ולהצמיד למשקל הכסף באשר ההצמדה אליו, מעבר להיותה שורת הדין לשיטת החזו"א, קרובה להצמדה למחיר החיטה.
מאידך, אם אנו יוצאים מתוך הנחה שמחצית השקל אמורה להוות מקור מרכזי למימון פעילות המקדש, נראה שיהיה זה בלתי ראלי לממן פעילות זאת על ידי מס של כ – 20 ₪ לשנה, ויותר נכון יהיה להטיל מס של 2,400 ₪ לשנה שהם 200 ₪ לחודש, ואולי אף כפול מזה – כפי שעולה מן ההצמדה לקו העוני או לשכר המינימום.
עם זאת, אף אם נכריע שמעיקר הדין שוויו של מחצית השקל הוא בהתאם לשיעור הנמוך, עדיין קיימת אפשרות להוסיף על שיעור זה – כפי שיתבאר להלן.
המשנה במסכת שקלים (פרק ב משנה ד) מלמדת כי בימי בית שני נתנו לשם מצוות מחצית השקל, מחצית ממטבע גדולה יותר:
שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין ובקשו לשקול דינרים [ולא קבלו מהן]
ומפרש הרמב"ם שם:
שכשעלו מן הגולה היו שוקלין דרכונות כלומר היה המטבע שלהם דרכונות שהוא כפלים בסלע, והיה אדם שוקל במחצית השקל סלע.
במשנה לא מבואר מדוע נתנו מחצית מן המטבע הגדולה יותר ולא הסתפקו במחצית השקל, ונחלקו בכך הראשונים:
לדעת הרמב"ם היה זה משום שהמצווה היא לתת מחצית מן המטבע הנוהגת במדינה[23], ובלבד ששיעורו לא יפול ממחצית השקל של תורה, ועל כן כאשר שימש הדרכון כמטבע הנוהג במדינה נתנו מחצית ממנו, אף ששיעור זה היה כפול מן השיעור שצוותה תורה.לדעת הראב"ד, לעומת זאת, הטעם לכך שהביאו למצוות מחצית השקל יותר ממה שצוותה תורה הוא משום שהעם היו מועטים ולא היה במחצית השקל על פי שיעורה מן התורה בכדי לכסות את ההוצאות המרובות.[24]
גם התפארת ישראל (יכין שם) מבאר כי ההוספה על שיעור מחצית השקל נבעה מן הצורך הכלכלי לממן את הוצאות המקדש:
אמנם לולא מסתפינא מרבותי היה נ"ל דה"ק דכשעלו מהגולה מדהיו עמה מועטין כל הקהל כאחד ד' ריבוא, לא היה מספיק מחצית השקל של כל א' לתמידין ומוספין, להכי שקלו דרכונות, אח"כ כשנתרבו והספיקו בסלעים, נתנו סלעים, חזרו ונתרבו יותר, נתנו טבעין, דהיינו כטבע החיוב שבתורה, דהיינו מחצית השקל…
וכן כותב הרמב"ן (שמות פרק ל פסוק יב)
כשעלו מן הגולה, מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות היו שוקלין דרכונות שהם גדולים מן הסלעים
מכאן שלדעת חלק מן הפוסקים קיימת אפשרות על פי ההלכה להגדיל את הסכום אותו יש לתת לשם קיום מצוות מחצית השקל – אם הדבר נדרש מבחינת הוצאות המקדש.
שיעור מחצית השקל על פי החישוב המקובל שעומד על פחות מעשרה גרם כסף לשנה לא יהיה בו די בכדי לממן את הוצאות המקדש לקרבנות הציבור ולבדק הבית לכשיבנה בב"א.
שתי דרכים עומדות בפנינו להגדיל סכום זה ולהופכו לריאלי יותר: האחת – על ידי הצמדתו לסכום הפרנסה המינימאלית לנפש מתקופת המשנה ועד היום. השניה – להוסיף על שיעור מחצית השקל של תורה כפי שנעשה בבית שני.
ויה"ר שנזכה לבניין המקדש ולחידוש מצוות מחצית השקל מן התורה במהרה בימינו אמן.
[1] ר' ספר החינוך מצוה קה: שיתן כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה בין עני בין עשיר מחצית השקל… והיו מניחין הכל בלשכה אחת שבמקדש ומשם היו מוציאין לקנות תמידין ומוספין וכל קרבן הקרב על הצבור, ונסכיהם, והמלח שמולחין בו את הקרבנות, ועצי המערכה. ולחם הפנים, ושכר העושה לחם הפנים, והעומר, ושתי הלחם, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית. ור' גם רמב"ם הלכות שקלים פרק ד הלכה א. רמב"ן על התורה שמות ל יב.
[2] נושא זה נוגע לסוגיה הכללית של הגדרת כסף ושיעורו לעניין מצוות בו עסקנו ב"אמונת עיתך" גליון 99. במאמר זה נתמקד בעיקר היבטים הייחודיים הנוגעים למצוות מחצית השקל.
[3] בכורות נ ע"א וברש"י שם ד"ה ומשנינן. עפי"ז היו נותנים מאז למחצית השקל שיעור של 12 מעות. אולם ע' רמב"ן עה"ת שמות ל יב שכתב שבימי עזרא הוסיפו על השקל והעמידו אותו על 30 מעות ואז נתנו למחצית השקל שליש השקל שהוא 10 מעות. מדבריו עולה שבכל מקרה היו נותנים למצוות מחצית השקל 10 מעות שהם מחצית השקל של תורה, בלא תלות בשאלה האם סכום זה היווה מחצית השקל שבאותו זמן. דברי הרמב"ן נאמרו בפירוש הפסוק בנחמיה י לג, ועי"ש שמביא גם פירושים אחרים ועל פיהם י"ל שנתנו מחצית השקל גם כאשר השקל יוסף.
[4] וזו לשון הרי"ף מסכת קידושין דף ו ע"א: "תניא שש מעה כסף דינר מעה ב' פונדיונין פונדיון שני איסרין איסר שני מסמסין מסמס שני קונטריקין קונטרק שתי פרוטות נמצאת פרוטה אחת משמונה באיסר האיטלקי ושיעורה חד ממאה ותשעין ותרין בזוזא דששרנג והוא דינר זהב של ערביים נמצאת פרוטה ע"פ השיעור הזה חצי חכה לפי שדינר של זהב ששה ותשעים חכה"
[5] ספר כפתור ופרח פרק טז
[6] וזו לשון הרא"ש, מסכת בכורות, הלכות פדיון בכור: "וה' סלעים הוא שתי אוקיות וחצי שקל למשקל הישר שבקלוני' לפרש"י שפירש במסכת בכורות ובפרשת ואלה המשפטים גבי שלשים שקלים של עבד."
[7] וזו לשון הרמב"ן שם: "כי כפי דברי רבינו הגדול והגאונים הפרוטה חצי חכ"ה והדינר חכ"ה, והם אמרו שהם צ"ו שעורות, והרי הוא הדינר שקורין בעכו ביזאנד שארדינט שכך הוא שיעורו בכיוון, והוא הוא הששדינג שהזכירו הגאונים שהלעוזות בלעגי שפתם אומרים כן, וכך קורין לבזנאד דינר צורי, וכך כותבין בכתובות שלהן דינרי צורי, כי בצור הקרובה לעכו היו מטביעין אותן. ומשקל הדינר הזה שלושה איסטטלינש, נמצא הסלע י"ב איסטליניש לפי דבריהם, ואינן אלא עשרה כדברי רש"י. ולמדנו שהגוים הללו הוסיפו עליהן שתות, אולי החתיכות הקטנות הנשקלות בבוזאנד הם תוספת, וגופו בעצמו עשרים גרעיני חרוב,"
[8] ר' שו"ת תשב"ץ חלק ג סימן רכו: "והרמב"ן ז"ל ראה בארץ ישראל זה השקל משקלו כמו שכתב רש"י ז"ל אבל הגאונים ז"ל שאומרים שהדינר משקל צ"ו חבאת והוא הדינר הזה שהוא יוצא היום. וכ"כ הרמב"ן ז"ל שהוא ראה אותו שם. והוא זה שאומרים הגאונים ז"ל. א"כ יהיו ה' שקלים משקל עשרים זהובי' שהם ג' אוקיות וזה אינו סותר דברי רש"י ז"ל כי השקל שראה הרמב"ן ז"ל אינו אלא שקל של תורה קודם שהוסיפו שתו' שהרי ביד כותיים היה ואינם מחזיקים בדברי חז"ל שהוסיפו שתו'. אבל אחר שהוסיפו שתות והשקל לא היה אלא עשרים מעין עשאוהו כ"ד מעין. א"כ חזרו ב' אוקיות וחצי שכתב רש"י ז"ל ג' אוקיות כדברי הגאונים ז"ל."
[9] 'ומה שכתוב בתורה חמשה שקלים כסף משום דקרא נקט מילתא דפסיקא ולא רצה לכתוב ארבעה חומשי דינר זהב, ומכל מקום חמשת שקלים כסף הוי כאלו נכתב ארבעה חומשי דינר זהב' – שיטה מקובצת, שם בשם הרא"ש.
[10] רמב"ם, הל' מכירה פ"ו ה"ג; ועי' גם רמב"ם, הל' מעשר שני פ"ה הי"ג; ובדרך אמונה, באור הלכה שם; שולחן ערוך, חו"מ סי' רג סעי' ד; חזו"א, יו"ד סי' קפב ס"ק ג, ד"ה ובתו' (השני).
[11] וכבר כתבו הראשונים שהגדרת "טיבעא" ו"פירא" משתנה בהתאם לזמן ולמקום: תוספות, בבא מציעא מה ע"א, ד"ה ושאני הלואה בשם ר"ח; רי"ף, מסכת בבא מציעא דף כו עמוד ב; רא"ש, בבא מציעא פ"ד סי' א
[12] שו"ע יורה דעה סימן שה סעיף א ועי"ש בבאור הגר"א ס"ק ד.
[13] וזו לשונו שם: "ונלע"ד מסברא שצריך לחשוב כפי המקח שהיה בעת שנתחלף הטבעא מכספא לדהבא. ואף שהיו גם שנים שלא הכספא ולא הדהבא היו טבעא ששניהם לא היו חריפים כלל כגון בשנות תרע"ו עד תרפ"ב וא"כ לא נוכל לידע. אבל באמת החלוף מכספא לדהבא לענין חשיבות טבעא היה זה מדינא דמלכותא שמתחלה היה ברוסיא שהוא גם במקומותינו המטבע כסף ולכן היה כתוב אף על מטבעות הנחשת תיבת סערעבראם שהוא פירוש כסף בלשון רוסיא והוא להראות שנחשב המטבע על כסף וכן בכל השטרות של המלוכה היו כותבין רובל סערעבראם ואח"כ נעשה דינא דמלכותא לחשוב על זהב ובכל שטרי המלוכה היה כתוב שצריך לשלם בעד כל רובל מהשטר אחת מחמשה עשר מאימפעריאל שהוא משקל כך וכך זהב… ולכן מאחר שהיו נוהגין ליתן חמשה רובל בפדה"ב צריך ליתן עתה ה' רובל זהב דהזהב לא נתייקר דהוא הטבעא אלא הכסף הוזל וצריך לחשוב בכל מה שישלם כפי הטבעא שהוא בזהב.". תשובה זו נכתבה בתרפ"ג. באותו זמן היה מעבר מהצמדה של המטבע לכסף – כפי שהיה נהוג ברוב מטבעות העולם לאחר מלחמת נפוליון, להצמדה לזהב. מצב זה גרם להוזלה ניכרת של מתכת הכסף, ויחד עם זאת להתייקרות מתכת הזהב
[14] בשנת תש"ד (1944) התקיימה ועידה בעיירה בריטון וודס בארה"ב, ובה הוחלט שהדולר יהיה המטבע העיקרי של השווקים הפיננסיים, וערכיהם של מטבעות אחרים יחושבו על פיו. עוד נקבע שם כי מחיר אונקיית זהב יעמוד באופן קבוע על 35$. ברור שכל עוד היה הסכם זה בתוקף, היו הדולר והזהב נחשבים 'טיבעא', שהרי כל מטבעות העולם הוצמדו אליהם. הסכם ברטון וודס קרס סופית בשנת תשל"א (1971), והדולר עוד לא הוערך בצורה קבועה מול הזהב. מאותו זמן לא נחשב עוד הדולר 'טיבעא', שהרי שערו השתנה מול הזהב, אך הזהב נשאר 'טיבעא', ולפיו הוערכו כל המטבעות. כל זה היה עד שנת תשל"ג (1973), עת החלה מערכת מבוקרת של שערי חליפין ניידים של המדינות המתועשות. מאותה תקופה בטלה לחלוטין ההצמדה לדולר או לזהב, ומאז אי אפשר לראות לא בכסף ולא בזהב 'טיבעא'. ר' שו"ת אגרות משה, יו"ד חלק ב סימן קיד; ברית יהודה, פרק יח סעיף ג. וכן אמר לי הרב שבתי רפופורט, שלפי שיטת הגרי"מ פינשטיין, משנת תשל"ג (1973) חדל הזהב להיות 'טיבעא'.
[15] שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קיד
[16] בהערכת שוויו של המטבע לקחנו בחשבון רק את משקל הזהב, והתעלמנו מן העובדה שמדובר במטבע, משום שברור שהיותו מוגדר 'טיבעא' נבעה ממשקל הזהב שבו, ולא מערכו הנקוב. זאת ועוד, בדיקת המטבעות האחרות מעידה על כך שערכן נגזר אך ורק ממשקל הזהב שבהן: מטבע זהב של עשרה רובל, שקלה 8.6 גרם – כמשקל שתי מטבעות של חמישה רובל, מטבע של חמישה עשר רובל, שקלה 12.9 גרם – כמשקל שלושה מטבעות של חמישה רובל, וכן הלאה גם במטבעות האחרות. ר' http://index.goldenm.co.il/ad-category/europe/russia/. נוסף על כך, כפי שכותב ה'אגרות משה' שם, מן הדין די היה לפדות את הבן בארבעה רובל, אלא שנהגו לפדות בחמישה, ואם כך, גם אם נניח ששוויים של חמשה רובל גבוה קצת יותר, ברור ששוויים של ארבעה רובל, שהוא שיעור הפדיון מן הדין – אינו עובר את הסכום שכתבנו.
[17] יש להעיר שחישוב זה אינו תואם לחלוטין לשיטתו של הגרי"מ פינשטיין באשר לשיטתו ההצמדה צריכה להעשות מזמן בו חדל הזהב להוות "טיבעא", ואילו על פי חישוב זה וכן על פי חישוב ההצמדות הבאות ההצמדה נעשית מזמן המשנה. בחרנו בחישוב זה הן משום נוחות החישוב והן משום שנראה שבסופו של דבר משקף באופן אמיתי יותר את ערכו של מחצית השקל.
[18] תוספות יו"ט שם.
[19] ברטנורא שם
[20] הובא במרדכי מסכת בבא מציעא פרק הזהב רמז רצו: "ר"ת היה מדקדק אדם שהיה רוצה לתת תבואה לפדיון הבן די לו לתת כלי המחזיק אמה על אמה ברום אמה וחצי דאפי' בא"י שהיה (*זול) [*בזול] היה מדה בינונית ד' סאין בסלע דהוה ליה לה' סלעים כ' סאין".
[21] תודתי לפרופ' דניאל מיכלסון על הנתונים.
[22] יש לציין שהערכים שבתרשים עשויים להשתנות בהתאם לשינויים בשער החליפין של השקל לעומת הדולר, וכן בהתאם למחיר הכסף – אך יש להניח שבכל מצב הפערים הגדולים הללו ישמרו.
[23] ומסתבר שזו מקורו של המנהג שהביא הרמ"א בשו"ע או"ח סימן תרצד סעיף א לתת מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום כזכר למחצית השקל.
[24] רמב"ם הלכות שקלים פרק א (ה): מחצית השקל זו מצותה שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקדש, ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה. ובהשגות הראב"ד שם (ו): מכל מקום לא אמרו שהיו הולכין אחר יציאת המטבעות (אלא במטבעות) אלא היה המטבע מה שהיה אבל הם היו שוקלים לפי שהיו מתי מעט והוצרכו לשקול תחלה דרכונות ועל זה הדרך הלכו בכל שקליהם, ואין השכל נותן שהיה להם בתחלה מטבע של דרכונות והם היו עניים והעשירו.
בס"ד
רישום משקיע לשטר היתר עיסקא במסלול אישי לאג"ח
לכבוד מכון כת"ר לכלכלה על פי התורה
שם פרטי:
שם משפחה:
ת.ז:
כתובת מייל: