לשון הרע בדיני ממונות

השאלה נענתה ע"י הרב ארז אדלר

שאלה:
שלום!
בעקבות דיון למדני בעיקרו (אין לנו שאלה על מקרה פרטי) אשמח להבין האם בדיני התורה ניתן לתבוע מישהו על לשון הרע או הוצאת שם רע שאמר?
התגלגלנו לדבר על בסיס חידושי הרמב"ן בבבא בתרא נט, א שכתב: "… בהיזק ראיה דנזקי אדם באדם הוא אי משום עין הרע אי משום לישנא בישא אי משום צניעותא".
מה הכח של הלכות לשון הרע מצד דיני ממונות? האם הם נוגעים רק להלכות שכנים (ומחייבים לכתחילה ליצור הרחקות, אבל יהיה קשה לתבוע נזק בהיעדר ההרחקות), או שניתן לתבוע אומר לשון הרע ב 5 דברים?
אני מקווה שאני שואל את השאלה במסגרת הנכונה.. אשמח להפניות למאמרים של המכון או של גופים דומים שעסקו בכך.

תודה רבה רבה!
אבישי

תשובה:

שלום רב,

אכן שאלת האפשרות לתבוע בדיני תורה על הוצאת לשון הרע מעניינת, ובפרט לנוכח עליית קרנן של תביעות לשון הרע במשפט הישראלי בשנים האחרונות.

מבחינה הלכתית דומני שיש להבחין בין שלושה רבדים בנוגע להשלכות הממוניות של תביעת לשון הרע:

א. תביעה על אובדן מוניטין – הגמרא בב"ק (פו, ב) דנה בשאלה האם תשלומי הבושת (שמהווים חלק מחמשת תשלומי הנזיקין) מבוססים על "זילותא" או על "כיסופא" דהיינו האם התביעה היא על הפגיעה בשם הטוב או על הבושה שהנפגע חש. להלכה, מקובל לומר שתשלומי הבושת מפצים על התחושה ולא על הפגיעה (רא"ש ב"ק ח, ז). יתרה מזו, יש לציין שגם במצב שבו אדם דיבר סרה בחברו ופגע בפרנסתו, לכאורה הדבר נחשב לגרמא ולא להיזק ישיר, ולכך יש השלכות נרחבות שבעז"ה אדון בהן בכרך של כת"ר שיעסוק בדיני נזיקין.

ב. תביעה על תחושת הבושה – כאמור, להלכה נראה שבושת משום כיסופא ולא משום זילותא. אולם, חז"ל קבעו שהמבייש בדברים פטור. ברם, לצד קביעה זו מצינו מקרים אחרים שבהם המזיק בדיבור חייב על מעשיו (במקרה אחד אפילו על הבושת שתיגרם לו – עי' ברמב"ם הל' חובל ומזיק ה, ז-ח). הפרש זה מעורר שאלה האם הפטור בגין בושת דברים הוא דין ייחודי דווקא לבושת בדברים, או שבכל מקרה המזיק ע"י דיבור פטור. לענ"ד מדובר בדין ייחודי לבושת דברים, ונובע מהגבולות המטושטשים של דיני הבושת. להלכה, ולאור דברי חז"ל, העמדה המקובלת היא שהקורא בשם גנאי לחברו פטור מעיקר הדין (שו"ע חו"מ תכ, לח), אבל חכמים גזרו עליו שישלם ובדברי הפוסקים מצינו מחירון של קנסות שתיקנו לכל סוגי הקללות.

ג. כאשר מדובר בלשון הרע שגרמה לנזק ממשי (כדוגמת מחלה נפשית וכיו"ב) – ייתכן שיש מקום לתבוע מכוח חמשת התשלומים (על כך הרחבתי בעבר במאמר בתחומין מג, "תביעת נזיקין על פגיעה נפשית"). זאת, בכפוף לחקירה האם פטור 'בושת דברים' מבוסס על דיני בושת (ואז ניתן יהיה לתבוע על 'נזק', 'ריפוי' וכיו"ב) או על דיני גרמא (ולכן המזיק ייפטר לחלוטין מדיני אדם).

מכל מקום, בשו"ע הרב (חו"מ הל' נזקי גוף ונפש ודיניהם סי' טו) כתב ש"בזמן הזה שאין לנו דיינים סמוכים בטלו כל דיני קנסות מישראל כגון דיני גנבות וחבלות שהכה איש את רעהו וחירופים שחרפו וביישו בדברים ובהוצאת שם רע ואין לנו רשות אלא לנדות החובל או המחרף עד שיפייס לבעל דינו. ומכל מקום שבעת טובי העיר יש להם רשות לדון דיני קנסות כפי ראות עיניהם לגדור פרצת הדור כפי צורך השעה לקנוס ממון או להכותו אם אין לו". כלומר, לדידו אפשר לבסס את החיוב במקרים של הוצאת שם רע על דינים חוץ-הלכתיים כתקנות הקהל ודינא דמלכותא. לפי זה ייתכן שיש מקום לחייב לחייב בלשון הרע מכוח החוק הישראלי.

להרחבה נוספת בעניין זה, אמליץ לעיין בחוברת שפרסם מכון 'פסקים' בנושא:

https://www.psakim.org/Psakim/File/13368