רקע עובדתי
בשל התנהלות בעייתית של הנהלת בית החולים הדסה הגיע בית החולים למצב בו במשך תקופה ארוכה הוא לא שילם לעובדיו בהתאם לתנאי שכר שונים עליהם סיכם עמם. הנהלת בית החולים הבינה כי בהסכמי שכר שנערכו בעבר היא נטלה על עצמה התחייבויות גדולות מדי ולכן ביקשה לפתוח את הסכמי השכר ולהפחית בשכר העובדים[1]. העובדים, מצידם, לא הסכימו להפחתה בשכרם וניהלו מו"מ על ההפחתה העתידית. במשך הזמן הלך החוב ונצבר עד שבית החולים הגיע למצב בו הוא מעכב את משכורות עובדיו, ולבסוף הפסיק לשלם את משכורתם לחודש שעבר. בשלב זה פתחו הרופאים בשביתה שמטרתה ללחוץ על הנהלת בית החולים להגמיש את עמדותיה במשא ומתן מולם. הנהלת בית החולים פנתה לבית המשפט וזה הוציא צו עיכוב הליכים, המעביר את ניהולו הכלכלי של בית החולים לידי נאמן חיצוני, אשר לא יהיה מחוייב להסכמים הקיבוציים, ויבנה תכנית הבראה לבית החולים במסגרתה יתכן ויקוצץ 10% משכר העובדים המשתכרים מעל 10000 ₪ בחודש. בתגובה החריפו הרופאים את השביתה. מכון כתר נדרש לשאלה מהי עמדת ההלכה בנוגע לשביתה זו.
מעביד שאינו מסוגל לשלם את שכר עובדיו
ההלכה רואה בחומרה רבה מעסיק המתחמק ממחוייבותו לתשלום שכר עובדיו ומלין את שכרם[2]. עם זאת, מכירה ההלכה במצב בו המעסיק הגיע למצב בו אין לו כסף לשלם את שכר עובדיו, ואינה רואה במצב זה משום הלנת שכר[3]. כמובן, שהמעסיק אינו נפטר מחובו, אך אין בהמנעות מתשלום חומרא יתרה מעבר לכל חוב אחר.
השביתה
אחד הכלים החזקים ביותר המצויים בידי ארגון העובדים הוא השביתה. הפסקת העבודה נעשית באופן מאורגן תוך הפעלת אמצעי כפיה על עובד שיפר את השביתה[4]. התארגנות זו מונעת למעשה מהמעביד להכניס עובדים אחרים תחת העובדים השובתים ובכך מפעילה לחץ על המעביד להסכים לדרישות העובדים. התורה מתייחסת לשביתה הן בהיבט ההלכתי –משפטי והן בהיבט הערכי – מוסרי.
השביתה היבטים משפטיים
מהותו הבסיסית של חוזה העבודה מצידו של העובד הוא מחוייבות מלאה של העובד לעשות את עבודתו, לפיכך מהווה השביתה במהותה הפרה בוטה של החוזה בין העובד למעביד, אשר אם נעשית באופן פרטי מצדיקה פיטורין[5]. גם אם ההתארגנות של כלל העובדים גרמה לכך שהמעביד אינו מסוגל לנקוט בצעד כלשהו כנגד העובד, עדיין מדובר בהפרת חוזה שלכאורה אין מקום להתיר אותה על פי ההלכה[6], ולא בכדי האפשרות לשבות אינה מוזכרת בגמרא ובפוסקים הראשונים כלל[7]. יוער כי ניצול זכות ההתאגדות לשם השבתה הינה תופעה חדשה יחסית בעולם[8] אשר במשך השנים עוגנה גם בחוקי מדינת ישראל ובפסיקות בתי המשפט השונות[9]. לדעת חלק מן הפוסקים גם כאשר השביתה מבוססת על שיתוף פעולה בין העובדים אין להתירה, והפרת חוזה אסורה בין אם היא נעשית באופן אישי ובין אם היא נעשית באופן קולקטיבי[10]. לעומתם סוברים מרבית הפוסקים[11] שמותר לארגון לשבות ממניעים שיפורטו להלן גם במחיר פגיעה מסוימת במעסיקים או בציבור הרחב. פסיקה זו מבוססת על זכות ההתאגדות המעוגנת בהלכה[12], וכן על המנהג והחוק[13].
שמירה על איזונים
השביתה מהווה צעד שעשוי לפגוע באופן קשה הן במעסיקים והן בציבור הרחב. אי לכך, מגבילה ההלכה את זכות השביתה במערכת של איזונים[14], וביניהם הגבלת זכות השביתה למקרים הבאים:
המעביד אינו עומד במחויבויותיו אליהן התחייב בהסכמי העבודה אישיים או קיבוציים.
המעביד אינו עומד במחויבויותיו על פי חוק או מנהג המדינה [15].
דרישה ל"תוספת יוקר" – כאשר שכרם של העובדים נשחק עקב אינפלציה ומטרת השביתה לשמור על ערכו הריאלי של השכר השביתה מותרת[16].
המעסיק מסרב להופיע בפני בית הדין או מסרב לבצע את מה שפסק בית הדין[17].
נזקי השביתה
זאת ועוד, ניצול זכות השביתה כרוך בבעיה מוסרית קשה של גרימת נזק. בדרך כלל מדובר בגרימת נזק כספי למעסיק, אשר גם אם העובד לא יחוייב לשלם עליה, הרי שככל נזק זהו מעשה שבבסיסו פסול מוסרית[18]. במקרה שלפנינו בנוסף לכך גורמת השביתה לנזקים קשים בתחום חיוני הנוגע לחיי אדם. אי לכך על מנת ששביתה תהיה מותרת מבחינה מוסרית צריכה היא להיות בנסיבות כאלו בהן הייתי מתיר לאדם להזיק לחברו על מנת להשיג את מטרותיו. המקרה היחיד בו הדבר מותר הינו במקרה בו אין לאדם כל דרך חוקית והלכתית אחרת להשיג את המגיע לו על פי דין[19].
שביתת עובדי בית החולים הדסה
במקרה הנידון העילה הרשמית לשביתה הינה העילה הראשונה אותה מנינו לעיל דהיינו אי עמידה של המעסיק בהתחיבויותיו המפורשות. אולם ניתוח של האירועים שקדמו לשביתה מציג תמונת מצב מורכבת יותר, שכן בית החולים ביקש לחתום על הסכמי שכר חדשים עם העובדים ועקב העובדה שמזה זמן רב הצדדים לא הגיעו להסכמות הגיע בית החולים למצב זה. בצר לו פנה בית החולים לבית המשפט וזה הכיר בכך שבית החולים הגיע למצב של חדלות פרעון והורה על עיכוב הליכים, שאמור לאפשר תפקוד בסיסי של בית החולים ובניית תכנית הבראה, גם תוך חריגה מסויימת מהסכמים קיבוציים עליהם חתם בית החולים ולא היה מסוגל לעמוד. למרות פסיקת בית המשפט כי יוקפאו ההליכים נגד בית החולים ובית החולים יכנס לתכנית הבראה אשר במסגרתה בית החולים מתחייב לשלם לעובדים 90% משכרם, העובדים ממשיכים בשביתתם.
כפי שאמרנו הצידוק ההלכתי לשביתה ולגרימת נזק למעסיק ולציבור הינו העדר מוצא ויכולת להביא את המעסיק לדיון בבית הדין ולמימוש פסיקת בית הדין. במקרה שלפנינו המצב הוא הפוך ממש. המעסיק פנה לבית המשפט[20] ומוכן לקבל את פסיקתו ואילו העובדים ממשיכים בשביתתם ואך מחריפים אותה.
יתר על כן, כפי שאמרנו לעיל, במצב בו ברור שלמעסיק אין מהיכן לשלם את שכר עובדיו גם ההלכה פטרה אותו מאיסור הלנת שכר, ואם כן מאיזה טעם תותר השביתה? הרי הובהר כי המעסיק אינו מסוגל לקיים את התחיבויותיו בעבר. שביתה שנועדה להפעיל לחץ על המעסיק לשלם ממקורות שאינם קיימים או לחתום על הסכמי שכר שלא יוכל לעמוד בהם אסורה.
ואמנם ניתן היה לומר כי על פי ההלכה מחוייב המעביד למכור את נכסיו על מנת לשלם שכר לעובדיו, אך במקרה שלפנינו אין, בשלב זה, לחייבו לעשות זאת, משני טעמים: א. קרוב לודאי שגם אם ימכור את נכסיו לא יהנו מכך העובדים משום שישנם בעלי חובות קודמים. ב. החוק שמכוחו הוציא בית המשפט את הצו להקפאת ההליכים הוא בגדר תקנת הציבור, באשר הוא מאפשר למצות את האפשרות להמשיך ולהפעיל את בית החולים ועל ידי כך למזער את הפגיעה בחולים ובעובדים.
לפיכך יש להסיק כי שביתה זו הינה שביתה פראית ומנוגדת להלכה. אם העובדים אינם מרוצים מפסיקת בית המשפט הם יכולים לערער על כך, או לפעול בכל הליך משפטי אחר אך שביתה אשר נועדה להפעיל לחץ על בית החולים על מנת שיגמיש את עמדותיו ויחתום על הסכמים טובים יותר עבור העובדים אינה מותרת.
שביתה בשירותים חיוניים
יש מן הפוסקים[21] שקבעו כי על המדינה לאסור שביתות בתחומים הנכללים בדין "חיי נפש", כפי שהגבילו חז"ל את המסחר בתחומים שונים ובאופנים שונים משום חיי נפש[22], ובכדי לשמור על זכויות העובדים לחייב בתחומים אלו בוררות חובה. לעומתם יש מן הפוסקים אשר התירו את השביתה גם בתחומים אלו במגבלות מסויימות שכן לא בהכרח השובתים הם אלו שנושאים באחריות להמשך תפקודם החיוני של שירותים אלו, שכן לא יעלה על הדעת כי שירותים אלו ינתנו חינם אין כסף, וממילא עולה כי במידה והשביתה מוצדקת מבחינה משפטית, הרי שאת האחריות על השבתת השירותים החיוניים הללו יש להטיל לפתחם של נציגי הציבור[23].
באופן ספציפי התייחס הרב גורן לשביתה כללית של הרופאים. לדעתו האחריות לקיומם של שירותים חיוניים מכל סוג שהוא רובצת על הממשלה ואין להלין על העובדים על השבתת שירותים חיוניים אלו[24].
אולם במקרה שלפנינו מאחר ובית המשפט פסק את דברו, גם אם הפסיקה אינה מוצאת חן בעיני הצדדים, הצד שאינו מוכן לקבל את פסיקת בית המשפט, דהיינו הרופאים, הוא האחראי להמשך הסבל והסיכון לחיי אדם ועליו להפסיק את השביתה, ולחזור לשולחן המשא ומתן מתוך הבנה כי עליו לחתום על הסכמי שכר סבירים בהם בית החולים מסוגל לעמוד.
לסיכום
ההלכה מכירה בזכות השביתה כאשר נועדה לשמור על זכויות העובד ולחייב את המעסיק לקיים את התחיבויותיו על פי דין.
השביתה מותרת גם כאשר מדובר בשירותים חיוניים ובמידה והמעסיק מסרב למלא את התחיבויותיו האחריות על נזקי השביתה רובצת לפתחו.
אי לכך תחילת השביתה היתה מותרת על פי ההלכה שכן מטרתה היתה לחייב את בית החולים לעמוד בהתחיבויותיו ולשלם את משכורות העובדים במועדן.
מהרגע בו הובא הנושא לבית המשפט, אשר חייב את הצדדים לפשרה מסויימת אין כל צידוק לשביתה. המשך השביתה לאחר פסיקת בית המשפט אסור על פי ההלכה, והנזקים שיגרמו לציבור בעטיה רובצים לפתחם של העובדים הממשיכים בשביתתם הפראית.
[1] במסגרת זו אין אנו נכנסים לדיון בשאלה האם מותר היה להנהלת ביה"ח לחתום על הסכמי שכר כאלו, והאם לאחר שחתמה עליהם, היתה מחוייבת על פי ההלכה לעמוד בהם.
[2] כך שנינו במסכת בבא מציעא קיא ע"א: כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות הללו, ועשה: משום בל תעשק את רעך, ומשום בל תגזל, ומשום בל תעשק שכיר עני, ומשום בל תלין, ומשום ביומו תתן שכרו, ומשום לא תבא עליו השמש.
[3] כפי ששנינו בבבא מציעא קיב ע"א "לא תלין פעלת שכיר ...יכול אפילו אין לו - תלמוד לומר אתך, שיש אתך."
[4] כך מוגדרת השביתה בחוקי מדינת ישראל (חוק יישוב סכסוכי עבודה סעיף 37.א) "הפסקת עבודה מאורגנת, מלאה או חלקית, של קבוצת עובדים, לרבות שביתת האטה והפרעה מאורגנת אחרת של מהלך העבודה התקין".
[5] שכן לו היה זה עובד בודד שלא הופיע לעבודה ללא סיבה מוצדקת רשאי מעבידו לפטרו ראה בספר אמרי אש ח"א יו"ד צב אודות "ש"ץ שנסע בלי רשות אלופי הקהל... היה לאל ידם לדחותו לגמרי מבלי תת לו מאומה". באופן דומה ראה בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סימן קעג ברב שנסע לצדיק ונעדר מקהילתו ללא אישור.
[6] וכך כתב הרב פידלינג (תחוקת העבודה עמ' סב): "המונח שביתה נקבע בטרמינולוגיה של המרקסיזם שיסודו הוא הדיקטטורה החד צדדית של הפרולטריון ואין חוק אוביקטיבי בעולם שיכול להסכים לו ומכל שכן דעת התורה שהיא תורת אמת".
[7] כך כותב בשו"ת ציץ אליעזר חלק ב סימן כג בפתיחת העיסוק בנושא זה.
[8] התופעה החלה במאה ה-19 אך במדינות המערב החלה לקבל לגיטימיות דהיינו חסינות מפני תביעה בגין הפרת חוזה העבודה רק במהלך המאה ה-20 (באנגליה 1906, בצרפת 1946, בארה"ב 1948, באו"ם 1966).
[9] במדינת ישראל קיבלה השביתה הכרה חוקית ראשונה בחוק ההסכמים הקיבוציים תשיז. ובהמשך בשורה של חוקים שעיקרם הגנות שונות על השובתים כמו כן חוקי מדינת ישראל גם מגבילים את השביתה במספר חוקים. בפועל בתי המשפט מתייחסים לזכות השביתה כאל "מעין מסורת מקודשת שאין מתירים להרהר אחריה עוד" כפי שכתב השופט חיים כהן (בע"א 25/71 פד"י כה עמ' 131) עוד ראה בספרה של פרופ' רות בן ישראל שביתה והשבתה בראי הדמוקרטיה, (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2003).
[10] כך כותב החזון איש ב"ק סי' כ"ג וז"ל: "חזרו הפועלים ואינם מתרצים בשכר שקצב עמהם... אינם רשאים לעמוד בפני אחרים הבאים לעבוד אצל בעה"ב... ואילו יד בי"ד תקיפה חייבין בי"ד לגדור בפני עושה עולה ככל אשר תמצא ידם". כך משמע גם מדברי הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן פז). כחיזוק לעמדת פוסקים אלו ניתן להביא את הפירוש המובא בפירוש המיוחס לרבנו גרשום מאור הגולה (בבא בתרא ט ע"א) לפיו אין כל זכות לעובדים לפעול בשונה מדין תורה, אלא שאם לא ניתן לכפות את דין התורה באמצעות בית דין מותר לעובדים לכפותו בכח.
[11] כך כתב האגרות משה חושן משפט חלק א סימן נט ובאופן דומה כך כתב בשו"ת משפטי עוזיאל חושן משפט סימן מב שאלה ו ובספר תחוקת העבודה לרב משה פידלינג עמ' סב. וכן כתב הרב שאול ישראלי להלן.
[12] כבר במקורות קדומים מתקופת המשנה, אנו שומעים על התארגנויות שדואגות לפרנסה לעובדים חדשים (סוכה נא ע"ב) ולביטוח מקצועי לחברי הארגון (בבא קמא קטז ע"ב וכך פסק השלחן ערוך חושן משפט סי' רע"ב טז, יח). כמו כן ההלכה מכירה בזכותם של הפועלים להתאגד, לתאם עמדות, ולקבוע כללים, המקבלים תוקף הלכתי. מקור הדברים בתוספתא בבא מציעא פי"א הכ"ד ועיין במגיד משנה (הלכות מכירה פי"ד ה"י) הרואה בה מקור לפסיקתו של הרמב"ם (שם): "רשאין אנשי אומניות לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה".
בגמרא בבא בתרא (ט ע"א) נראה כי בסמכות התאגדות העובדים לפעול בכח כנגד חברי ההתאגדות לשם אכיפת תקנותיהם. סמכות העובדים מתבססת על סמכות הניתנת לציבור בכלל ומבאר הרא"ש (בבא בתרא פרק א סימן לג) "דכל בעלי אומנות יכולין להתנות ביניהם והם הנקראין בני העיר בענין מלאכה". כך פוסק גם הרמב"ם להלכה (מכירה פי"ד ה"י-יא ובשולחן ערוך חושן משפט סי' רל"א כח) יוער כי על פי הגמרא החלטות אלו חייבות לקבל את אישורו של "אדם חשוב" וראה להלן באופן בו ביארו הפוסקים דרישה זו והאם וכיצד צריך או ניתן לממשה כיום).
סמכות ההתאגדות לקביעת כללים קיימת גם כאשר משפיעה היא השפעה ישירה כלפי אנשים מחוץ להתאגדות כפי שכותב הר"י מיגאש (ב"ב ט ע"א ד"ה האי הובא גם בחידושי הר"ן שם ד"ה אבל וכן כתב הרמב"ן בחידושיו שם והנימוקי יוסף בבא בתרא ו ע"ב באלפס) כך עולה גם מפסיקת השו"ע והרמ"א שם אשר מאפשרים לקבוע כללים גם במידה והכללים גורמים הפסד לאחרים שאינם חברי הארגון.
[13] כך סובר הציץ אליעזר (חלק ב סימן כג) כי הבסיס ההלכתי לשביתה אינו נמצא במסגרת זכות ההתאגדות ותקנות בני האומנויות אלא במסגרת תקנות בני העיר הנקראות גם תקנות הקהל. לדעתו, זכות השביתה אינה שונה מכל חוק אחר שחוקקה המדינה שמקבל את תקפו אם מדינא דמלכותא ואם מתקנות הקהל.
[14] המערכת הבסיסית אותה מציעה ההלכה הינה הסכמתו של מי שמכונה בגמרא בתואר "אדם חשוב". מקור הדברים בגמרא בבא בתרא ט ע"א) הקובעת כי זכות לעובדים לקבוע כללים ולאוכפם גם תוך פגיעה בזכויותיהם של אחרים כפופה לאישורו של "אדם חשוב", אם כי אינה מותנית בכך, שכן אם אין בנמצא אדם חשוב תקבל ההסכמה תוקף גם בהעדר אישורו. כך פוסק גם הרמב"ם להלכה (מכירה פי"ד הי"א ובשו"ע שם).תפקידו של ה"אדם החשוב" הוא לשמור על האיזון בין הזכויות והחובות של הגורמים השונים: העובדים, המעסיקים והציבור ולדאוג כך שמימוש זכויות של אחד לא יפגע פגיעה שאינה מידתית בזכויותיהם של אחרים כפי שמבאר הרב עוזיאל (שם).
"אדם חשוב" הינו אדם הממונה על הציבור האחראי על אופן התנהלותו (ר"י מיגש שם, רבנו יהונתן הכהן מלוניל הובא בשטמ"ק שם וכן משמע בלשון הרמב"ם המובא לעיל) ולדעת מרבית הפוסקים עליו להיות גם חכם בחכמת התורה (יד רמ"ה שםו הריטב"א בחידושיו), אם כי יש מן הפוסקים מהם משמע כי דרישה זו אינה הכרחית (כך משמע מלשון הרשב"א בחידושיו).
לדעת מרבית הפוסקים כיום פונקציה זו אינה קיימת ולכן יש לראות את מצבנו היום כמקום בו אין אדם חשוב בו לא נדרשת הסכמתו של אדם שכזה על מנת לאפשר לממש את זכות השביתה. כך סבור האגרות משה חושן משפט חלק א סימן נט ובאופן עקרוני כך סבור אפילו הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן פז). לדעת הרב כתריאל טכורש (כתר אפרים סימן יט אות ז') מי שממלא את הפונקציה של "אדם חשוב" באופן המובהק ביותר הינה הממשלה וליתר דיוק – שר העבודה.
[15] כך כתב הרב יקותיאל אריה קמלהר עלון תו"ע תשצ"ד "יחסי עבודה לפי ההלכה" ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ב סי' כג. כן כתב גם הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא (דבירו פורסמו בבטאון "שבילין" אייר תשד"מ עמ' נט ואילך), והרב כתריאל טכורש (בבטאון שנה בשנה תשלב עמ' 140 ואילך). במקרה זה למעשה המעביד אינו משלם את שכר השכיר אליו הוא התחייב, מעשה אותו התורה אוסרת באיסור חמור. על פי ההלכה מדובר בדרישה שאין מוצדקת ממנה ולדעת כל הפוסקים המתירים את השימוש בנשק השביתה – זוהי עילה מוצדקת לשביתה ללא הגבלת זמן עד אשר ימלא המעביד את מחויבויותיו. וראה בדברי החסדי דוד על התוספתא ב"מ יא יג שכאשר שכרו של העובד אינו משולם רשאי אפילו עובד ציבור לעזוב את עבודתו.
[16] במקרה זה המעביד אמנם מקיים את כל ההתחיבויות אליהן הוא מחוייב בהסכמי העבודה או על פי חוק, אולם עליה ביוקר המחיה גרמה לכך שגובה השכר אותו מחויב המעביד לשלם אינו יכול עוד לכלכל את העובד באותה רמת חיים, והעובדים דורשים תיקון בגובה השכר כך שיתאים ליוקר המחיה ("תוספת יוקר") ולשם כך פותחים הם בשביתה. באופן רחב יותר ניתן להכליל במסגרת קטגוריה זו כל דרישה להתאמת תנאי ההעסקה הישנים למציאות כלכלית חדשה.
לדעת הר"י מולכו שו"ת אהל יוסף חו"מ הלכות אומנים סימן ה כאשר השתנתה המציאות לפיה הושגו ההסכמות ניתן לבטל את תוקפן של ההסכמות למעשה יכולים העובדים להתפטר עד שיושגו הסכמות חדשות גם ללא צורך בהסכמתו של אדם חשוב. לדעת הרב אברהם שפירא בתשובתו הנזכרת לעיל זהו בדיוק ההבדל בין עבד לעובד הרשאי לחזור בו כאשר השכר אינו מספיק עוד למחייתו אם כי במקרה זה העובד אינו רשאי לשבות באופן שפוגע במעסיק ואינו רשאי לדרוש תשלום על ימי השביתה. ועיין בשו"ת מחזה אברהם ח"ב חו"מ ב כי במקרה של עליה ביוקר המחיה ואי עדכון השכר השביתה מותרת.
במקרה זה חובה על גורם אוביקטיבי להתערב על מנת להגדיר את תנאי ההעסקה מחדש באופן שיאפשרו את אותה רמת חיים כמו תנאי ההעסקה הראשונים. לדעת הרב פידלינג (בספרו תחוקת העבודה עמ' סג) לכך נתכוון הראי"ה בתשובתו (שנזכרה לעיל), שכאשר כח הקניה נפגע (או בשל עליה ביוקר המחיה או בשל ירידה בערך המטבע) רשאי בית הדין לחייב את הצדדים לחתום על הסכם חדש אשר יקיים את כוונת הצדדים בשעת חתימת ההסכם, והעובדים רשאים לשבות עד אשר יאותו המעסיקים להגיע לבית הדין או לקיים את פסק הדין.
[17] כפי שהובא לעיל בשם הראי"ה קוק ופוסקים נוספים המתנגדים עקרונית לשימוש נרחב בזכות השביתה.
[18] כפי שאומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (כב ע"ב) "גרמא בנזיקין אסור". משמעות הדבר שבית דין של מעלה השופט גם על היבטים מוסריים מחייב על כך והוא "חייב בדיני שמים" (בבא קמא נה ע"ב). כמו כן מותר לקרוא לאדם זה בשם רשע כפי שכותב בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד סימן קמח הובא ברבינו ירוחם מישרים נתיב לא חלק ב דף צה טור ד ובבית יוסף חו"מ שפו מחודש ב.
[19] אפשרות זו קיימת עקרונית בהלכה אולם היא מוגבלת מאד ומבוססת על העקרון של "עביד איניש דינא לנפשיה". כפי שכותב הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק ב הלכה יב. וכך כותב בית הדין הרבני בענין השביתה (פסקי דין רבניים חלק ח פס"ד בעמוד 129. הדיינים הרבנים ש. טנא (אב"ד), י. נשר, א. הורוביץ. וכן הוא בתחומין שם בשם הרב אברהם כהנא שפירא): "ואם יש להצדיק אי פעם שביתה תוך נסיבות מיוחדות בלית ברירה להשגת הצדק והיושר בדרך מקובלת של התדיינות ובמקום פסידא עביד אינש דינא לנפשיה".
[20] ואמנם על פי ההלכה ראוי היה לפנות לבית דין רבני, אך במצב המשפטי כיום בארץ, הדבר בלתי אפשרי בנסיבות אלו, ועל כן יש לקבל בדיעבד את הפניה לבית משפט כאילו היתה זו פניה לבית הדין.
[21] כך סבר הרב כתריאל טכורש כתר אפרים סימן יט סעיף ח
[23] כפי שכותב הגרש"ז אוירבאך בשו"ת מנחת שלמה חלק א סימן פז בנוגע לשביתה בתלמוד תורה:
ואם יראה שבאמת מקופחים הם בשכרם יש לנהוג גם בזה מנהג דרך ארץ, ואין לחוש כלל לעון ביטול תורה של תשב"ר, והאחריות מוטלת בעיקר על הבעלי בתים ופרנסי העיר שאינם רוצים לפרנס כראוי את המלמדים ופעמים שביטולה של תורה זהו יסודה.. באופן דומה כתב בשו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן נט "נשתוממתי על זה שכל כך נקל ענין בטול תורה למאות תלמידים אחרי ששמעתי שגם חברי ההנהלה הסכימו להוסיף סך הגון, כי הרי פשוט וברור לע"ד ששביתה למלמדים וראשי ישיבה הוא בעצם דבר אסור... אבל לפעמים רחוקים טובא כשהמנהלים לא איכפת להו כלל בתשלומי השכירות וכן כשההוספה היא באופן שלא ספקו שהדין הוא אף על פי שלא רצו מוסיפין עליהם והמנהלים אין רוצים בזה, והאומדנא היא שיועילו שביתות, שייך אז להתיר מצד עת לעשות לה' הפרו תורתך, שהרי א"א ללמד לתלמידים כשהרב שרוי בצער חוסר פרנסה, שלהיתר זה צריך פסק דין דרב מובהק שאינו בעל דבר אחרי השתדלות הרבה למנוע זה".
[24] הרב גורן, שביתת הרופאים בהלכה, אסיא טבת תשמ"ה עמוד 32 ואילך. "הממשלה כאינסטנציה עליונה השלטת במדינה, אחראית על בריאות הציבור ואינה יכולה להטיל את האחריות הזאת על שכמם של הרופאים, כמו שהגדיר זאת הפרישה ביו"ד (סימן שלו) שמצוה המוטלת על כל העולם אין יכולים לכוף על היחיד... שהאחריות על חייו התקינים של העם בכל שטח שהוא , מוטלת על הסמכות השלטונית העליונה, ואינו יכול ולא רשאי להתנער מאחריות זו ולהטילה על הדרגים הנמוכים". הרב גורן מוכיח זאת מהסוגיא במסכת שבת (נה ע"א) "רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה. אמר ליה: לא סבר ליה מר אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה? אמר ליה:... הא יתיב מר עוקבא אב בית דין. דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק". מכאן מגיע הרב גורן למסקנה כי "כאשר אפשר לקבל שירות רפואי יעיל תמורת תשלום, שמא משוחררים ע"י כך הרופאים מחובתם כלפי החולים, והאחריות מוטלת על הממשלה".