דף הבית - ניירות עמדה - שביתת עובדי הקבלן
ניירות עמדה

שביתת עובדי הקבלן

 | י"ג תשרי תשע"ב
פתיחה בחודש תשרי הכריזה ההסתדרות על סכסוך עבודה במשק במטרה לבטל את העסקת עובדי הקבלן במדינת ישראל, ולגרום לממשלה, ולמשק כולו, לקלוט את העובדים הללו בתוך מקומות העבודה. במכון כת"ר נדרשנו לשאלה האם ישנן קיימות בעיות הלכתיות בצורת העסקה זו, מהם הפתרונות המקובלים על ההלכה לבעיה זו וכן האם השביתה במקרה זה לגיטימית מבחינה הלכתית.

פתיחה

בחודש תשרי הכריזה ההסתדרות על סכסוך עבודה במשק במטרה לבטל את העסקת עובדי הקבלן במדינת ישראל, ולגרום לממשלה, ולמשק כולו, לקלוט את העובדים הללו בתוך מקומות העבודה. במכון כת"ר נדרשנו לשאלה האם ישנן קיימות בעיות הלכתיות בצורת העסקה זו, מהם הפתרונות המקובלים על ההלכה לבעיה זו  וכן האם השביתה במקרה זה לגיטימית מבחינה הלכתית.

 

רקע

על מנת להתייחס לתופעה זו יש להבין את הרקע לצמיחתה. מאז קום המדינה ועד סוף שנות השמונים צורת ההעסקה המקובלת היתה העסקה ישירה של עובד מול מעביד כאשר רובם הגדול של העובדים מאוגדים בוועדי עובדים ומיוצגים בהסתדרות. עם התחזקות העובדים נוצר מצב בו העסקתו של עובד הפכה להיות ענין מסובך שכן קשה היה לפטר עובד וממילא קשה היה להחליט על קבלת עובד. כתגובה למצב זה נוצרו במשך השנים שיטות העסקה שונות באמצעות קבלנים אשר שינו את מערכת יחסי עובד – מעביד במדינת ישראל. חשוב לציין כי המעסיק הגדול ביותר של עובדי קבלן לסוגיהם השונים היא מדינת ישראל.

בשיטת עובדי הקבלן, המעסיק למעשה שוכר עובד באמצעות מתווך (קבלן). שיטה זו למעשה יצרה מצב בו העובד מקבל הוראות מהמעסיק אך מקבל את משכורתו מהקבלן. היתרון הכלכלי בשיטה זו היה ברור: אין מערכת יחסי עבודה בין הארגון ובין העובד וממילא ניתן לשלם עבור עובד זה שכר מינימלי ואף לבקש להחליפו במקרה הצורך מבלי להסתבך עם פיטורים. החסרונות שבשיטה לא אחרו לבוא: העובדים החלשים נחשפו לעושק מצד הקבלנים אשר עשקו את שכרם ואת זכויותיהם, ואיבדו את כל הבטחון שהיה מנת חלקו של עובד במקום עבודתו. שיטה זו איפשרה ניצול ועושק של עובדים ויצרה אי שיוויון בתוך מקומות עבודה. על מנת להתמודד עם אותן תופעות נחקק חוק עובדי הקבלן אשר בין השאר חייב את המעסיקים לקלוט את עובדי הקבלן לשורותיהם תוך פרק זמן של 9 חדשים ותוקנו סעיפים מסוימים בחוקי עבודה נוספים. החקיקה היטיבה במעט את מצבם של העובדים אך לא לזמן ארוך.

על מנת לעקוף את המגבלות של החוקים הללו, ומסיבות נוספות התלויות בשינויים שעברה הכלכלה העולמית, עברו המעסיקים לשיטה השניה והיא שיטת מיקור החוץ (outsourcing). בשיטה זו המעסיק אינו נמצא כלל בקשר עם העובד אלא שוכר שירות מחברה חיצונית וזו מספקת לו את השירות באמצעות עובדיה. שיטה זו נועדה במקורה לאפשר לחברות המתמחות בתחום מסויים, להתעסק בתחום זה בלבד, ותחומים אחרים שאינם מתחום התמחותה - להעביר לחברות אחרות ברחבי העולם. אולם בהקשר של יחסי העבודה שימשה השיטה כאמצעי להשגת אותם שירותים בעלויות נמוכות יותר ומבלי ליצור מערכת של מחויבות כלשהי בין המעסיק ובין העובד.

 

הבעיות ההלכתיות

כאשר אנו באים לדון בבעיות ההלכתיות שקיימות בצורות העסקה אלו עלינו לעשות אבחנה ברורה בין בעיות מציאותיות לבין בעיות עקרוניות.

הבעיה המציאותית - החוק במדינת ישראל אינו מאפשר עושק של עובד גם אם הוא עובד קבלן זוטר. על פי חוק יש לשלם לו לפחות את שכר המינימום ובזמן, יש להפריש עבורו פנסיה מינימלית ואם מפטרים אותו יש לשלם לו פיצויי פיטורים. אלא שהמציאות היא כי ביחס לעובדי הקבלן הפרות החוק נעשו ענין שבשגרה ואין מי שיאכוף אותן בשל חוסר יכולת (על כל מדינת ישראל מפקחים 45 פקחים, 20% מהמקובל בכל העולם המערבי). יתכן שהדבר נובע גם בשל חוסר רצון מצד המדינה (מדינת ישראל היא המעסיק הגדול ביותר של עובדי הקבלן ואכיפת חוקי העבודה תעלה באופן מיידי את המחיר אותו משלמת המדינה עבור עובדים אלו). מן הבחינה ההלכתית יש לבחון הן את השאלה מהן הבעיות ההלכתיות העומדות מאחרי אי תשלום שכרו של העובד כפי שנקבע בחוק והן את השאלה האם המעסיק אחראי על הפרות חוק אלו.

הבעיה העקרונית - גם לו יצויר שכל זכויות המינימום של עובד הקבלן הקבועות בחוק היו נשמרות, עדיין מעמדו של העובד פחות טוב באופן ניכר ממעמדו של עובד המועסק באופן ישיר במקום עבודתו, וזאת ממספר סיבות: האחת, עובדים אלו אינם זוכים לקביעות, הן בשל העובדה שהסכמים קיבוציים המקנים קביעות אינם חלים עליהם, והן בשל העובדה שלא נוצר קשר אישי בינם ובין המעסיק. השניה, עובדים אלו מועסקים בשכר מינימלי שלעיתים רבות אינו מספיק להם לקיים את משפחתם מעל קו העוני, ובשל העדר היכולת להתאגד, והעדר הקביעות, אינם יכולים לדרוש את שיפור שכרם. השלישית, באותו מקום עבודה נוצר מצב של חוסר שיוויון בין עובדים "סוג א'" ועובדים "סוג ב'" כאשר לעיתים המשימות המוטלות עליהן דומות[1]. מבחינה הלכתית ברור שבעיות אלו חמורות פחות שכן כאן אנו מדברים יותר על נורמות ראויות ופחות על עבירה על החוק ועל ההלכה, אך בכל אופן גם בעיות אלו מחייבות לבחון מהן הנורמות הראויות מבחינת התורה, והאם ישנן בעיות ערכיות בשכר נמוך, בפיטורים זמינים ובחוסר שיוויון.

 

עושק שכרם וזכויותיהם של עובדי קבלן

ההלכה מתייחסת בחומרה רבה לכל פגיעה בשכרו של העובד, לרבות עיכוב זמני בתשלום השכר כך אומרת המשנה במסכת בבא מציעא (קיא ע"א):

כל הכובש שכר שכיר עובר... משום בל תעשוק את ריעך, ומשום בל תגזול, ומשום בל תעשוק שכיר, ומשום בל תלין, ומשום ביומו תתן שכרו, ומשום לא תבוא עליו השמש

משנה זו אף נפסקה להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט שלט א)

מצוה לתת שכר שכיר בזמנו ואם אחרו עובר בלאו...

כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו ועובר בחמישה לאוין ועשה.

איסור זה קיים גם כאשר מדובר באי תשלום של זכויות שונות ותנאי שכר אותם חייב המעביד לשלם על פי החוק, או על פי מה שסוכם עם העובד. יובהר כי הבעיה קיימת בין אם המעביד הסכים לשלם מעבר לקבוע בחוק אך אינו עומד בסיכום, ובין אם המעביד החתים את העובד על הסכמה לקבלת שכר נמוך או בתנאים שאינם עומדים בדרישות הסף של החוק, ועומד בסיכום זה[2]. בעיה זו הינה בעיה הלכתית ומוסרית קשה ביותר ועל המדינה מוטלת החובה למנוע אותה בכל דרך אפשרית ולהעניש את העוברים עליה במלוא חומרת הדין.

כפי שאמרו לעיל אחת הסיבות להקמת חברות כח האדם היתה הרצון להוזיל בעלויות. לעיתים רבות ההוזלה בעלויות נובעת מהעובדה שהקבלנים עבריינים ואינם משלמים את המינימום המגיע לעובדים, ואילו המעסיק מסתתר מאחרי הקבלן וטוען כי לא הוא האחראי לעושק העובדים אלא הקבלן. האם טענה זו נכונה על פי ההלכה? כנראה שרק באופן חלקי.

בתלמוד הבבלי (מסכת בבא מציעא קי ע"ב) מובא:

האומר לחברו צא שכור לי פועלים שניהם אין עוברין משום בל תלין זה לפי שלא שכרן וזה לפי שאין פעולתו אצלו. היכי דמי? אי דאמר להו שכרכם עלי - שכרו עליו הוא

וכך פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן שלט סעיף ז) להלכה:

האומר לשלוחו: צא ושכור לי פועלים... אם לא אמר: שכרכם על בע"ה, אפילו לא אמר להם שכרכם עלי, אלא שכרם סתם, הוא חייב בשכרם, לפיכך הוא עובר משום בל תלין

כלומר ההלכה קובעת כי לא מקבל השירות הוא האחראי מבחינה משפטית בתשלום השכר ובהלנתו[3] אלא מי שהתחייב בפני העובד לשלם את שכרו.

יחד עם זאת אין זה אומר כי מקבל השירות פטור מאחריות מוסרית, שכן אם הוא יודע, או יכול לדעת, על כך שהקבלן אותו הוא מעסיק פוגע בשכרם של עובדיו, עליו לעשות כל שביכולתו על מנת למנוע פגיעה זו. אם למרות זאת הוא ממשיך להעסיק את הקבלן, בשל המחיר הנמוך אותו הוא מציע, ולא מפסיק את ההתקשרות איתו, נעשה הוא מבחינה מוסרית שותף לפגיעה זו, ונמצא תורם במו ידיו להמשך פגיעה זו ומבחינה הלכתית עובר הוא על איסור תורה על התמיכה אותה הוא נותן לקבלן עובר העבירה.

למה הדבר דומה למי שקונה ביודעין או בקריצת עין מוצרים גנובים, עליו כתב הרמב"ם (הלכות גניבה פרק ה הלכה א):

עוון גדול הוא שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גניבות אחרות.

שאם לא ימצא לוקח אינו גונב, ועל זה נאמר חולק עם גנב שונא נפשו.

אין כל הבדל בין אדם הקונה חפץ גנוב לאדם הנהנה משירות שכרוך בעושק ובגזל העובדים, האחריות המוסרית זהה, ולמעשה גוף שמקבל שירות למרות שהוא יודע כי העובדים אינם מקבלים את מלא הזכויות המגיעות להם על פי חוק, עובר על איסור תורה של "לפני עור לא תתן מכשול".

כמובן, יטענו המעסיקים, ובראשם הממשלה, וכי מנין לנו כי שכרם של העובדים אינו משולם? איננו יודעים אלא כמה אנחנו משלמים לקבלן ולא כמה הוא משלם לעובדים! אולם אין זו אלא היתממות. אם הממשלה היתה רוצה לדעת כמה מקבל העובד היתה יכולה לעשות זאת בקלות באמצעות קביעת מחיר מינימום שימנע קבלת מכרזי הפסד[4], ופיקוח מקצועי בהיקף הנדרש[5].

 

לסיום פרק זה מעניין להביא את המקרה הבא המובא בגמרא במסכת בבא מציעא (קיא ע"א):

יהודה בר מרימר אמר ליה לשמעיה: זיל אגיר לי פועלים, ואימא להו: שכרכם על בעל הבית.

(תרגום: יהודה בר מרימר אמר לשמשו: לך שכור לי פועלים, ואמור להם: שכרכם על בעל הבית).

כפי שאמרנו כאשר עובד נשכר באמצעות קבלן משנה אין המעסיק עובר על איסור הלנת שכר כאשר שכרו של העובד מולן. בגמרא מבואר כי יהודה בר מרימר היה מעוניין לשכור פועלים דוקא דרך גורם שלישי, מכיוון שרצה להמנע מלעבור על איסור זה. אולם התוספות במקום (ד"ה אמר) מזהה את הבעיתיות הקיימת בצורת העסקה זו ואומר את הדברים הבאים:

לא משום שהיה דעתו לדחות, אלא היה ירא שלא יהא פנוי ליתן להם

מדברי התוספות אנו לומדים כי רצונו של מעסיק להתחמק מחובותיו כמעביד באמצעות העסקת קבלנים וניצול העקרון המשפטי, אינו מקובל מבחינה הלכתית[6].

 

העסקת עובדי קבלן – הבעיה העקרונית

כפי שאמרנו גם כאשר שכרם המינימלי של עובדי הקבלן אינו נעשק מהם עדיין מעמדם נחות מעובדים אחרים, הן בשל העובדה שמדובר בשכר מינימלי שאינו מאפשר השתכרות סבירה והן בשל העובדה שנמנעת מהם הזכות להתאגד. זכויות אלו נידונו בפוסקים השונים אשר קבעו כי אלו זכויות המעוגנות גם בהלכה:

גובה שכר עובדי הקבלן - אין עוררין על כך ששכר מינימום, המשולם לכל אחד מבני הזוג אינו מאפשר להם לקיים משפחה בת 6 נפשות אפילו בהוצאות מינימליות[7]. בעיה זו קיימת באופן כללי במשק ואינה קשורה במהותה לתופעת עובדי הקבלן[8], אולם אצל עובדי הקבלן היא שכיחה ומוחשית הרבה יותר שכן שכר זה אינו צפוי לעלות עם ותק וכדומה, ובשל העדר יכולת התאגדות ממשית אין הוא פתוח למשא ומתן. לדעת חלק מן הפוסקים מוטלת חובה על המעסיק לשלם לעובד שכר ראוי אשר יאפשר לו לפרנס את משפחתו באופן מינימלי[9].  כך פסק למשל הראשון לציון הרב עוזיאל זצ"ל (שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד - חושן משפט סימן מד ):

מצות עבודה עברית אינה נשלמת רק בהעסקת הפועל העברי בעבודה בשכר, אלא מצוה זו מחייבת את כל בעל הבית לשלם לפועליו בשעור זה שיוכל הפועל לפרנס את עצמו במדת רמת דרגת החיים שבמקום עבודתו.

גם אם לא ניתן לתבוע זאת מהמעסיקים כדרישה מחייבת, הרי שבוודאי מצב בו חלק גדול מהאוכלוסיה מוגדר כעני למרות ששני בני הזוג עובדים קשה למחייתם אינו ראוי ומצריך תיקון.

 

זכות ההתאגדות

ההלכה קובעת כי זכותם של העובדים להתאגד ולקבוע כללים להעסקתם אשר יחייבו את כלל העובדים ויהוו כח מיקוח לעומת המעסיקים ובאמצעותו לשפר את שכרם. וכך כתב כבר הרא"ש (מסכת בבא בתרא פרק א סימן לג):

כל בעלי אומנות יכולין להתנות ביניהם והם הנקראין בני העיר בענין מלאכה

דברים אלו נפסקו להלכה גם באחרוני זמננו, כגון בדברי הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק א סימן נח):

הנה בדבר עצם אגודת הפועלים שקורין unions שעושין ביניהן תקנות וקביעות השכר ושלא יוכלו הבעלים לסלקם ושצריכים לעזור זה את זה בשביתות וכדומה מדברים שהוא לתועלתם, איני רואה בזה שום חשש איסור ... דהוא ככל עניני משא ומתן ושותפות בעלמא... ואדרבה יש עליהם מצוה לקיים מה שהתנו מדין הן שלך צדק.

לכן גם אם מבחינה פורמאלית עובדי קבלן רשאים להתאגד מבחינה חוקית, צורת העסקתם הזמנית, והתנודתיות החזקה בתחום כח האדם אינה מאפשרת להם לעשות זאת מה שפוגע בפועל בכלל זכויותיהם. כמובן שאין חובתו של המעסיק לאפשר לעובדים להתאגד, אולם העובדה שמדינת ישראל מאפשרת לתופעה זו להתרחב למימדים נרחבים כל כך, פוגעת בסופו של דבר בזכות זו.

 

זכות השביתה על מעמד עובדי הקבלן[10]

דומה כי אין ספק שזכויות עובדי הקבלן מקופחות, הן בשל העובדה שהממשלה אינה עושה די, אם בכלל, על מנת שעובדי הקבלן יקבלו את הזכויות המינימליות הקבועות בחוק, והן בשל העובדה שגם זכויות אלו אינן מספקות. עקב כך החליטה ההסתדרות לצאת לשביתה כללית במשק עד אשר תבוטל העסקת עובדי הקבלן. לעומתה טוענת הממשלה כי מכאן ואילך היא מוכנה לעשות הכל על מנת שהזכויות המינימליות של עובדי הקבלן ישמרו ויאכפו ואף ישופרו במידה מסויימת, אך אינה מוכנה לוותר על צורת העסקה זו.

כפי שהצגנו במאמר, קיימים שני סוגי בעיות בהעסקת עובדי הקבלן: בעיות מציאותיות באי שמירת החוק, ובעיות עקרוניות בעצם מציאות עובדי הקבלן. אולם קיים הבדל עקרוני בין סוגי הבעיות, והוא, שהבעיות באי ציות לחוק הינן בעיות הלכתיות - משפטיות מובהקות, בעוד הבעיות העקרוניות בצורת העסקה זו הינן בעיות מוסריות – ערכיות, שכן מבחינה הלכתית אין בעיה בעצם העסקת עובד באמצעות קבלן.

הסכמת רוב הפוסקים[11] היא כי שביתה עשויה לשמש מוצא אחרון במקרה בו לא ניתן להכריח את המעסיקים לקיים את המוטל עליהם על פי דין. מכיוון שאין איסור על פי דין להעסיק עובדי קבלן אלא שחובה לשלם להם את המגיע להם, הרי שאם הממשלה תסכים להקמת מנגנון אשר יוודא כי זכויות עובדי הקבלן ישמרו[12], שוב לא ניתן לכפות את הממשלה שלא להעסיק עובדים באמצעות קבלנים, וממילא אם זו עילת השביתה הרי שזכות השביתה אינה קיימת על פי דין התורה.

 

לסיכום:

·           פגיעה בשכרו של העובד או בתנאי השכר אשר נקבעו בחוק אסורה על פי ההלכה באיסור חמור.

·           המקבל שירות מקבלן אשר פוגע בשכרם של עובדיו או בתנאי העסקתם, אינו נושא באחריות משפטית, אך אם אינו מונע את הפגיעה, או מפסיק את ההתקשרות עם הקבלן, נושא הוא באחריות הלכתית ומוסרית, ועובר הוא בכך על איסור תורה של "לפני עור לא תתן מכשול".

·           ראוי לקבוע את שכר המינימום המגיע לעובד כשכר בו העובד יוכל לפרנס את משפחתו באופן מינימלי. העסקת עובדים באמצעות קבלנים אינה מאפשרת לעובד להגיע אפילו בעתיד לרמת שכר מינימלית זו.

·           זכות ההתאגדות הינה זכות המוכרת על ידי ההלכה, וצורת העסקת עובדים באמצעות חברות קבלן פוגעת בזכות זו.

·           צורת העסקת עובדים באמצעות קבלני כח אדם מותרת מן הבחינה העקרונית, ובלבד שזכויות העובדים נשמרות שם בקפידה. אי לכך שביתה שמטרתה שמירה על הזכויות המוקנות בחוק לעובדי הקבלן, או שיפור זכויות עובדים אלו, מותרת. אולם אם הממשלה מסכימה לשמור ואף לשפר את זכויות העובדים, ומטרתה של השביתה ביטול צורת העסקה זו ותו לא, אזי השביתה אסורה.

 

 


[1] יוער כי כאשר מדובר במטלות זהות החוק מחייב להשוות את שכרם לשכרם של העובדים בהעסקה ישירה.

[2] הרחבתי על כך במאמרי בנושא "העסקת עובדים של חברת כח אדם" תחומין כו.

[3]סעיף 6.א. לחוק שכר מינימום מתקן במקצת מצב זה וקובע כי במידה והקבלן לא שילם שכר מינימום לעובד אזי בתנאים מסויימים יכול העובד לתבוע את המעסיק אולם סעיף זה אינו מדבר על כלל תנאי העבודה אלא רק עם גובה השכר. כמו כן הסעיף אינו מגן אלא על עובדי קבלן ולא על עובדים במיקור חוץ. בנוסף יש לזכור שעל מנת לזכות בהגנת על ידי סעיף זה צריך העובד לתבוע את המעסיק, מה שלרוב לא יקרה שכן מרבית עובדי הקבלן אינם חזקים דים בכדי לתבוע את מדינת ישראל או את החברה הגדולה בה הם מועסקים.

פירצה זו היתה עשויה להחסם כליל באמצעות הצעת חוק מצוינת שהגישה חברת הכנסת שלי יחימוביץ' לפיה האחריות על כלל תנאי ההעסקה תוטל על המעסיק או על המזמין את השירות אולם חוק זה לא נחקק בסופו של דבר. חוק זה היה אמנם סותר את ההלכה הפשוטה אולם היה מקבל את תוקפו מדין תקנות הקהל הרואות צורך של הציבור בתקנה זו.

[4] כפי שהציע ד"ר ירון זליכה בשנת 2007.

[5] כלומר הן הגדלת מספר המפקחים מטעם משרד התמ"ת באופן שיספיק על מנת לאכוף את חוקי העבודה במשק והן הטלת חובת פיקוח ספציפית באמצעות עורכי דין המתמחים בדיני עבודה אשר יבקרו ויפקחו על הקבלנים ויוודאו כי עובדי הקבלן המועסקים במגזר הציבורי מקבלים את כל התנאים המגיעים להם על פי חוק, כפי שמקובל במספר מוסדות כדוגמת האוניברסיטה העברית.

[6] כך כתב בספר מאמר קדישין (סימן שלט בהערה ג הובא בפתחי תשובה שם ס"ק ד). ועיין בשו"ע הרב בעל התניא (הלכות שכירות סעיף יח) ממנו משמע כי ניתן להשתמש בפתרון זה מלכתחילה על מנת להוריד ממנו את מידת המחויבות לתשלום שכר העובד.

[7] על פי נתוני הביטוח הלאומי משפחה בת שש נפשות (זוג הורים וארבעה ילדים) היתה צריכה (בשנת 2009) להשיג 7712 ₪ על מנת שלא תיכנס לקו העוני כפי שמוגדר על ידי הביטוח הלאומי. לשם כך על שני ההורים לעבוד במשרה מלאה. יש לציין כי אין זה אומר שמשפחה זו מסוגלת לספק את צרכיה המינימליים שכן על פי נתוני הלמ"ס סל צריכה בסיסית למשפחה זו גבוה בכ 2000 ₪ מסכום זה. (לדוגמא בשנת 2005 היתה צריכה משפחה זו להשיג 9554 ₪ על מנת לספק את צרכיה הבסיסיים כפי שהוגדרו ע"י הלמ"ס).

[8] יתכן אף שהתופעה מתרחבת בשל ועדי עובדים חזקים הדואגים לעצמם למשכורות מנופחות מה שלא משאיר הרבה לעובדים שאינם מאורגנים. או במילים אחרות, לעיתים העבודה המאורגנת היא זו שפוגעת בסופו של דבר בעובדי הקבלן שאינם מאורגנים.

[9] הרמב"ם (הלכות שקלים פרק ד הלכה ז) כותב כי על הציבור לשלם לעובדי הציבור שכר המספיק לפרנסתם ולפרנסתם בני משפחתם. מציאות דומה מצאנו גם ביחס לעובדים בשוק הפרטי. ראה חידושי הרמב"ן בבא מציעא קיב ע"ב: "דשכר אומנות מידע ידיע ולא שכיחא דכפר ביה בעה"ב בפחות מחייו דשכיר" (= כלומר אין זה סביר שבעל הבית יטען שהתחייב לתת לפועל שכר של פחות מהמינימום הדרוש למחייתו). וכן ניתן ללמוד מדין עבד עברי. מעניינת דעתו של הרב שלמה זלמן אוירבך (תחומין ה') אשר הציע כרף מינימלי להשתכרות את מדרגת המס הראשונה מתוך הנחה כי אם המדינה אינה רואה לנכון לתבוע מס ממשכורת זו כנראה שהמדינה מבינה כי לא ניתן להתקיים בפחות ממנה.

[10]על זכות השביתה נכתב רבות במאה השנים האחרונות. סקירת ביבליוגרפית של תשובות ומאמרים בנושא השביתה שנערכה ע"י הרב אורי דסברג ניתן למצוא בתחומין ה' עמוד 295.

[11] עיין בסקירה הביבליוגרפית המובאת בהערה קודמת.

[12] ניתן לשמור על כל הזכויות גם בצורת העסקת העובדים במיקור חוץ . ניתן למשל לקבוע כי לעובדים אלו תינתן קביעות אחרי מספר שנים, או שיחולו עליהם הסכמים קיבוציים כאלו ואחרים אלא שתנאים אלו יחייבו את החברה נותנת השירות ולא את מקבל השירות.