דף הבית - ניירות עמדה - מימון שלטוני של שכר הלימוד
ניירות עמדה

מימון שלטוני של שכר הלימוד

 | ט' ניסן תשע"ב
עם פתיחת שנת הלמודים האקדמית, מתעוררת שאלה: האם ראוי כי מוסדות השלטון יממנו, באופן מלא או חלקי, את שכר הלימוד באוניברסיטאות? מכון כת"ר לכלכלה עפ"י התורה, התבקש לחוות דעתו בנושא זה.

עם פתיחת שנת הלמודים האקדמית, מתעוררת שאלה: האם ראוי כי מוסדות השלטון יממנו, באופן מלא או חלקי, את שכר הלימוד באוניברסיטאות?

מכון כת"ר לכלכלה עפ"י התורה, התבקש לחוות דעתו בנושא זה. חוקרי המכון נדרשו לשתי שאלות מרכזיות:

א.     האם על-פי ההלכה קיים חיוב על השלטון לממן את שכר הלימוד באוניברסיטאות?

ב.      אם אין חיוב מעין זה, האם מותר לשלטון לממן את שכר הלימוד?

ג.       האם יש לחלק בין מקצועות שונים בהקשר זה?

ד.      במידה והשלטון אכן מממן שכר לימוד, האם יש להתנות סיוע זה בתנאים כלשהם?

 

א.     אין חובה על הציבור לממן את החינוך האקדמי

על-פי ההלכה, חובתו של האב היא ללמד את בנו תחומי ידע הנצרכים לפרנסתו[1], אך אין כל חיוב ציבורי לסייע לו בכך[2].

גם בלימוד התורה, הרי שעל פי דין התורה, לא קיימת מערכת חינוך ציבורית, אלא כל אב מחוייב ללמד[3] את בניו שלו בדברי התורה[4], והגישה הרווחת היא כי חלה עליו חובה לשכור בכסף את שירותיו של אדם שילמד את בנו, אם נבצר ממנו ללמדו בעצמו או מסיבות אחרות[5].

בתלמוד הבבלי מקבלת חובה זו אופי ציבורי בהשפעת יהושע בן גמלא: "... עד שבא יהושע בו גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותו כבן שש כבן שבע."[6] בדורות האחרונים הוקמה במדינת ישראל מערכת חינוך ציבורית מסועפת, ופוסקים רבים הכירו בה כקיום של תקנת יהושע בן גמלא[7].

יש להדגיש כי תקנת יהושע בן גמלא חלה בעיקרה על החינוך היסודי, ולפי שיטות מסויימות גם על גילאי התיכון[8], אך אין היא נוגעת לחינוך אקדמי, ויתר על כן, התקנה אינה חלה כלל על מסגרות ללימודי חול.

 

ב.      רשאי הציבור לסייע במימון שכר לימוד אקדמי

על אף שאין חובה ציבורית למימון שכר לימוד בתחומי החול, ובודאי שלא בגילאי החינוך האקדמי, הרי שניתן להתיר מימון ציבורי שכזה. זאת, מפני שכספי הציבור נחשבים כממון המשותף לכלל אזרחי המדינה, ויש להתחשב בדעתם של האזרחים, באמצעות נציגיהם הנבחרים, בעת קבלת ההכרעה על חלוקתם למטרות ויעדים ציבוריים שונים[9]. אמנם, יש המצמצמים את גבולותיו של היתר זה, אך העיקרון עצמו מוסכם.

אמנם, חל איסור על הציבור להקצות משאבים ללא ריסון תקציבי, מפני שאי-יציבות כלכלית של הקופה הציבורית היא עצמה בגדר של סיכון ממשי, המוגדר כפיקוח-נפש[10]. לפיכך, גם אם יוחלט לסייע במימון שכר הלימוד במוסדות אקדמיים, יש לסייג סיוע זה, בצורה המיטבית ביותר לתועלת הציבורית[11].

 

ג.       הבחנה בין תחומים שונים

פוסקים רבים בדורות האחרונים כתבו כי על השלטון מוטלת אחריות הלכתית לדאוג לקיומה של תשתית מערכתית בתחומים יסודיים הנוגעים לחיי אזרחי המדינה[12], כגון חינוך, רפואה, תחבורה כדומה.

לפיכך, למרות האמור לעיל יש להמליץ, ובמקרים מסויימים אף לחייב את השלטון להעניק סיוע ציבורי במימון שכר לימודם של סטודנטים להוראה, לרפואה, להנדסה, וכדומה[13], למעט לעומת תחומים שגם אם הם חשובים מבחינה ערכית, קיומם של אזרחי המדינה אינו תלוי בהם[14].

 

ד.      הטלת תנאים לסיוע

לאור האמור לעיל, מן הראוי לקבוע כי הסיוע במימון שכר הלימוד יהיה מותנה בתנאים מסויימים, שיגנו על צרכי הציבור, כגון: מתן הלוואה מותנית לסטודנט, שתהפוך למענק אם הסטודנט יתרום למדינה בהתאם לצרכיה (למשל רופאים בפריפריה ועוד).

 

ה.                  סיכום

לפי ההלכה, אין כל חיוב שלטוני לסייע במימון שכר הלימוד של סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה. עם זאת, רשאים נבחרי הציבור להחליט כי יינתן סיוע שכזה, אך מן הראוי הוא שהסיוע יוגבל לסטודנטים הלומדים מקצועות חיוניים לציבור, ושהוא יותנה בתנאים שישמרו על האינטרס הציבורי.

 


[1] יעויין במקורות שהביא ד"ר מיכאל ויגודה, במאמרו "על היחס ללימודים כלליים במקורות היהודיים(המאמר מופיע באתר של המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים), בפרק שכותרתו "לימודי חול לצורך לימוד מקצוע".  

[2]פירוש המשניות לרמב"ם, בבא בתרא, פרק ב, משנה ג; שו"ת רב פעלים, חלק ב, או"ח, סימן כב; הרב יהודה זולדן, במאמרו "הסעת תלמידים למוסדות חינוך מחוץ למקום מגוריהם", תחומין יב, עמ' 133 – 143, בעמ' 135; פרופ' יהודה לוי, "שתי תשובות על לימוד חכמות חיצוניות", המעין טז(ג), ניסן תשל"ו, עמ' 1 – 16;

[3] על כך שבהלכה (בניגוד לתפיסה המשפטית החילונית) הדיון אינו על "זכות לחינוך" הקנויה לילד, אלא על חובה המוטלת על האב לחנכו, כבר העיר ר' מיכאל ויגודה, במאמרו "בין זכויות חברתיות לחובות חברתיות במשפט העברי" (המאמר מופיע באתר של המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים).

[4] תלמוד בבלי, מסכת קדושין דף כט, ע"א: "דת"ר האב חייב בבנו... וללמדו תורה"; רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פ"א, הלכות א-ג; טור, יו"ד, תחילת סימן רמ"ה; שו"ע, יו"ד, שם, סעיפים א-ג.

[5]הגהות מיימוניות, הל' ת"ת, פ"א, אות א; שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן יא; שו"ע, יו"ד, שם, סוף סעיף ד.

[6]בבא בתרא, דף כ"א, ע"א.

[7]וזאת על פי הבנת רבינו מאיר הלוי, יד רמה, בבא בתרא כא ע"ב, אות נח שקיים חיוב על הציבור לממן את שכר הלימוד של כל התלמידים וכפי שפסק רבי שניאור זלמן מלאדי שו"ע הרב, יו"ד, סי' רמ"ה, סעיף ג; משנת יעקב, הלכות ת"ת, פרק ב, הלכה א, בשם ספר שלמי מרדכי.

יוער כי לדעת רוב הראשונים תקנת יהושע בן גמלא לא הטילה חובת מימון ציבורי על כל נושא החינוך אלא קבעה כי החיוב הכספי נשאר על אבותיהם של התלמידים בלבד, ולא על הציבור, ורק במקרה בו אין ביכולתם של האבות לעמוד בכך לבדם, יש מקום לסיוע ציבורי. לדעתם התקנה היתה כי הנהגת הקהילה תגבה את שכר הלימוד מהורי הילדים, תוסיף את התשלום עבור העניים מקופת הצדקה המקומית, ותשלם את מלוא הסכום הכולל למלמד שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ד, סי' כט; פסקי דין רבניים, חלק ז, תיק ארבעים ושתים תשכ"ד, בבית הדין הרבני האזורי ירושלים, עמ' 10 ואילך, בעמ' 26. כך רווח המנהג בקהילות ישראל כי כל אב שילם את שכר הלימוד מכיסו, ואילו הקהילה המקומית מימנה, אם בכלל, רק את שכר הלימוד של ילדים שאין ידם משגת, וגם זאת כנגזרת של הלכות הצדקה הציבורית וכך פסק להלכה השו"ע, חו"מ, סי' קס"ג, סעיף ג; בשו"ע, יו"ד, סי' רמ"ה, סעיף ז וביאור הגר"א שם; שו"ת רב פעלים, חלק ב, או"ח, סימן כב וחלק ד, יו"ד סימן א; ערוך השלחן, יו"ד, סימן רמ"ה, סעיפים ח- י וכד- כז, וחו"מ, סימן קסג, סעיפים א ו-יד; שו"ת מהר"ם שי"ק, יו"ד, סי' רלז; שו"ת חיים ביד, סימן ב; תשובות בית הילל, סימן מח; שו"ת עשה לך רב, ח"ג, סימן כג. 

[8] יעויין במקורות הבאים: שו"ת מהריט"ץ החדשות, סימן לה; הרב יהודה זולדן, "הוצאת תלמיד מישיבה", תחומין יז, עמ' 145 – 156; הרב נפתלי בר-אילן, משטר ומדינה בישראל על פי התורה, פרק נד, סעיף רעא, עמ' 1330- 1331.

[9] יעויין במאמרו של הרב יובל שרלו, "הכללת תרופות לאיכות-חיים בסל הבריאות", תחומין כח, עמ' 383- 391, בעמ' 387- 388, ומש"כ בהערה 31 שם, בשם הגרי"ש אלישיב. עוד יעויין באנציקלופדיה הלכתית רפואית (הרב פרופ' אברהם שטינברג), כרך רביעי, ערך "משאבים מגבלים", עמ' 246 – 271, בעמ' 260.

[10] שו"ת חתם סופר, חלק חו"מ, סי' קעז. בהקשר זה, יעויין עוד במאמרו של הרב שבתי רפפורט, "קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה", אסיא, מט-נ (יג, א-ב), תמוז- תש"ן, עמ' 17-5 ולאחרונה במאמרו של הרב אריה כ"ץ, "שיקולי פיקוח נפש בתכנון תקציב על-פי ההלכה".

[11]יעויין בדברי הרב שמואל טוביה שטרן, חוקת עולם- ביאורים הוספות ופירושים לתחוקת מדינת ישראל מוצעת על-פי התורה וחז"ל, מהדורה תניינא תשס"ה, בעמ' שיז כי יש להיזהר מבזבוז כספי ציבור על מה שאינו נחוץ ואינו מועיל לרבים.

[12] יעויין במקורות הבאים: הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, פסקים וכתבים, כרך ה (יו"ד), סי' ק" ו-קנ"ג- קנ"ד; הרב שלמה גורן, תורת הרפואה (מחקרים הלכתיים בנושאי רפואה), ירושלים: הוצאת האידרא רבה ומסורה לעם, תשס"א, עמ' 80- 81, 155, 214 – 215, 219 – 220, 224, 226, 237, 291 ו – 293; שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט"ו, סימן מ, אות ז; עמוד הימיני, סימן יז הבטחון הפנימי במדינה בשבת; הרב עובדיה הדאיה, התורה והמדינה ה-ו, עמ' קצה.

[13]כמובן שעל-מנת לבסס חובה שלטונית זו, יש להוכיח, על-פי חוות דעתם של מומחים בלתי-תלויים, כי סיוע זה אכן חיוני.

[14] חשוב לציין כי אין בדברינו משום העדפה ערכית של תחום על משנהו, אלא הסתכלות מעשית על התועלת הממשית הצומחת לציבור מתחומים שונים.