נשיאה בנזקי מצב חירום

רקע כללי
למבצע צוק איתן השלכות גם בתחום הכלכלי הן בכל הנוגע ליכולת לעמוד בחוזים מול לקוחות והן בכל הנוגע ליחסי עבודה. מכון כתר נדרש לשאלה כיצד יש לנהוג על פי ההלכה במקרים בהם, עקב מצב חירום, אחד מהצדדים לא יכול לעמוד בהתחייבויותיו, דהיינו לעבוד, להעסיק עובדים או לממש הזמנה. במילים אחרות: מי אמור לשאת במחיר הכלכלי של מצב החירום?
 
יחסי עבודה
במצב שיגרה, כאשר  קיימים יחסי עבודה בין שני אנשים חייבים הם להמשיך את ההתקשרות ביניהם במשך כל תקופת ההעסקה כפי שנקבעה על ידם[1]. מחויבות זו הינה גם מחוייבות מוסרית[2] וגם מחויבות משפטית, המחייבת את הצד שאינו עומד בה לשאת בתוצאות שתגרום הפסקת ההתקשרות מצידו באופן חד צדדי[3].
כאשר נוצר מצב המונע מאחד מהצדדים את המשך ההתקשרות רשאי הוא להפסיק את ההתקשרות, ואינו חייב לשאת בתוצאות הפסקת ההתקשרות על ידו.
הדברים נכונים הן ביחס לעובד שנבצר ממנו להגיע לעבודתו עקב העובדה שנאלץ לטפל בילדיו שנשארו בבית, או שנאלץ לעזוב את ביתו על מנת להגן על עצמו ועל משפחתו, והן ביחס לאשה שנאלצה להשאר בביתה עקב יציאת הבעל למילואים בלתי צפויים[4]. כל אלו אינם חייבים לשאת בתוצאות שגרמה העדרותם, גם אם העדרותם גרמה לנזק כספי למקום עבודתם[5]. עם זאת, על פי ההלכה[6] אין הם זכאים לקבל שכר על תקופה בה לא עבדו, גם אם הדבר נעשה שלא באשמתם[7].
אמנם אם מדובר במקום עבודה אשר נאלץ לסגור את שעריו בפני העובדים מאילוצים ביטחוניים, נחלקו הפוסקים האם עליו חייב לשלם לעובדים את שכרם[8].
למעשה יש לנהוג בענין זה על פי ההסכם שנחתם בין ההסתדרות המעסיקים ומשרד האוצר[9], הסכם המעניק לעובדים שכר ובמקביל מפצה את המעבידים על תשלום זה[10].
ביטול התקשרות עם ספק
אדם שהזמין סחורה אך עקב המצב הבטחוני לא נדרש לאותה הסחורה, חייב לשאת בכל הפסד שיגרם ליצרן עקב ההזמנה[11].
 
ביטול התקשרות עם מלון או אולם ארועים
שונה הדין במקרה בו ההזמנה לא גרמה לצד השני כל נזק אלא רק מנעה ממנו מלהרוויח, כגון אדם שהזמין מקום במלון או בגן אירועים, שם בעל המקום אינו מוציא הוצאות מיוחדות בשל ההזמנה, ולכן אין המזמין חייב לשלם אם המצב מנע ממנו לממש את ההזמנה. זאת, למרות שביטול ההזמנה נעשה בזמן בו לא היה ניתן כבר להשיג שוכר חלופי, ובפועל נמנע מבעל המקום מלהרוויח באותו יום בעקבות ההזמנה והביטול[12].
עם זאת, אם המזמין ידע מהעובדה שהמצב הבטחוני ימנע ממנו מלממש את הזמנתו, בשעה בה היה יסוד סביר להניח כי היה יכול בעל המקום למצוא אדם אחר שישכור ממנו את המקום, ולמרות זאת לא הודיע על כך לבעל המקום, אלא המתין עם ההודעה עד שעה בה לא היה ניתן למצוא שוכר חלופי, חייב הוא לשלם לבעל המקום את הסכום אותו היה מרוויח מהשכרת המקום לאדם אחר (אחרי ניכוי ההוצאות שנחסכו עקב הביטול)[13].
 
לסיכום

בין שני צדדים אשר התקשרו ביניהם ביחסי עבודה קיימת מחויבות מוסרית ומשפטית אשר אין לבטלה אלא במקרים של הכרח גמור.

עובד שנבצר ממנו להגיע לעבודתו עקב המצב הבטחוני אינו חייב לשאת בתוצאות הכספיות של העדרותו המוצדקת, אך על פי שורת הדין אין הוא זכאי לשכר על תקופה זו. עם זאת היות ולפי ההסכם הקיבוצי שנחתם בין ההסתדרות, המעסיקים והאוצר זכאי העובד במקרים מסויימים לשכרו, זכות זו מוקנית לו גם על פי ההלכה.

מפעל אשר נאלץ בהוראת פיקוד העורף לסגור את שעריו, נחלקו הפוסקים האם חייב הוא לשלם לעובדים את שכרם. אולם על פי ההסכם הקיבוצי שנחתם בין ההסתדרות, המעסיקים והאוצר חייב הוא לשלם את שכר עובדיו ובמקביל זכאי הוא לפיצוי מתאים מהמדינה על תשלום זה, וכך יש לנהוג גם על פי ההלכה.

אדם שהזמין סחורה אך עקב המצב הבטחוני לא נדרש לאותה הסחורה, חייב לשאת בכל הפסד שיגרם ליצרן עקב ההזמנה.

במקרה בו ההזמנה לא גרמה לצד השני נזק אלא רק מנעה ממנו רווח, כגון אדם שהזמין מקום במלון או בגן אירועים וביטל את ההזמנה בשל המצב הבטחוני, אינו חייב לשלם על הביטול.

במקרה האחרון, אם המזמין עיכב את ההודעה על הביטול, ובכך גרם לכך שבעל המלון לא יוכל למצוא מזמין חלופי , חייב הוא לשאת בנזקי הביטול ולשלם את הרווחים שהיו צפויים לבעל המקום.

[1] כך שנינו במסכת בבא מציעא עו ע"ב: "השוכר את הפועלים והטעו את בעה"ב או בעה"ב הטעה אותן אין להן זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים שלא הלכו אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה - נותן להן שכרן משלם".

[2] ההלכה מטילה על האדם חוב מוסרי לעמוד בו בדבריו. על מי שחוזר בו מהסכמתו בעל פה לעסקת מכר אומרת הגמרא (בבא מציעא מח ע"א) כי "אין רוח חכמים נוחה הימנו". התבטאות דומה ניתן למצוא במשנה ביחס לדיני פועלים, בהם אנו עסוקים, שם אומרת המשנה (בבא מציעא עה ע"ב) "אין להם זה על זה אלא תרעומת".
תרעומת זו הינה קביעה כי נעשה כאן חוסר צדק אע"פ שאינו ניתן לאכיפה. זוהי אמנם טענה מוסרית אך עשויות להיות לקיומה גם השלכות משפטיות מסויימות כגו זו המובאת בגמרא (בבא מציעא יד ע"א) שם עשויה התרעומת להחשיב אדם שבמהותו הינו צד שלישי כבעל דין כאשר כל טענתו היא ש"לא ניחא לי דליהוי לשמעון תרעומת עלי" (ונפסק להלכה בסמ"ע רכו ס"ק ג). כמו כן רבנו אלחנן (מובא בתוספות רא"ש קידושין מג ע"ב) סובר כי אדם שעדותו עשויה להשפיע על מידת התרעומת כלפיו פסול להעיד כנוגע בדבר "איכא תרעומת עלייהו כי למה לא פרעוהו לכך הם נוגעים בעדות".

[3] כפי ששנינו לעיל " הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה - נותן להן שכרן משלם".

[4] כמובן שמחובתו של העובד לעשות את המקסימום מצידו על מנת לעמוד בהתחיבויותיו, שאם לא כן לא ניתן להגדיר את המצב כאונס אלא כשינוי נסיבות בלבד, שאינו מתיר לעובד לחזור בו מהתחייבויותיו. אם לא עשה כן ההלכה מטילה עליו את החובה לפצות את בעל הבית, ולשאת בעלות מציאת פועל חלופי. כך שנינו במסכת בבא מציעא עה ע"ב "שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת, ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה, וכל דבר שאבד, וחזרו בהן - מקום שאין שם אדם, שוכר עליהן או מטען".

[5] כך שנינו  במסכת בבא מציעא עז ע"א: "השוכר את הפועל, ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה… נותן לו שכרו" ואומרת הגמ' (שם ע"ב) שהדברים אמורים אפילו כאשר מדובר ב"בדבר האבד" כלומר גם כאשר ביטול ההתקשרות עשוי לגרום להפסדים כספיים למעביד אם הביטול נעשה באונס הפועל פטור. כך פסק גם השו"ע סימן שלג סעיף ה.

[6] כך הוא הדין גם על פי חוקי מדינת ישראל (בחוק ההגנה על עובדים בשעת חירום התשס"ו) אשר אינם מחייבים את המעביד לשלם שכר לעובד שלא הגיע עקב המצב הבטחוני. אמנם לעיתים נחתמים הסכמים המעוגנים בחקיקה המהווה הוראת שעה במשנה את המצב החוקי ומחייבת בתשלום שכר לעובדים. אודות חקיקה זו נרחיב בהמשך.

[7] כך מפרש רש"י את הנאמר במשנה שהובא לעיל "נותן לו שכרו - הואיל ואנוס הוא, אין לקנסו ולעשות ידו על התחתונה, ונותן לו חצי דמי שכרו" וכך מפורש גם בתוספתא (בבא מציעא פ"ז ה"ח) שאין הוא זכאי לקבל שכר אלא על התקופה בה עבד בפועל "השוכר את הפועל ונזדמן לו אנגריא (=צו גיוס לעבודת המלך) לא יאמר לו הרי זה לפניך אלא נותן לו שכרו במה שעשה". שמענו אם כן כי אם נבצר מהעובד להגיע לעבודתו בשל אונס גמור, כגון מחלה, פטור הוא אמנם מהצורך להעמיד עובד אחר במקומו אך אינו זכאי לשכר על תקופה בה לא עבד בפועל.

[8] כך אומרת הגמרא בבבא מציעא עו ע"ב: "האי מאן דאגר אגירי לרפקא, ואתא מטרא ומלייה מיא. אי סיירא לארעיה מאורתא - פסידא דפועלים" (תרגום: מי ששכר פועלים לחפור בשדה ובא גשם ומילא השדה במים אם בדק את השדה מבעוד יום (והיתה ראויה לחרישה ובלילה בא הגשם) – ההפסד של הפועלים) כלומר, הואיל והפסקת ההתקשרות לא נעשתה באשמתו של המעביד פטור הוא מלשלם את שכר עובדיו (וכך פסק להלכה השו"ע חו"מ שלד א).
אמנם נחלקו הפוסקים האם דין זה נכון גם כאשר לא מדובר באונס פרטי אלא באונס שפגע בכלל הציבור, כגון מצב מלחמתי המכונה בשם "מכת מדינה". לדעת הרמ"א (חו"מ שכא א על פי המהר"ם מרוטנבורג הובא במרדכי מסכת בבא מציעא פרק השוכר את האומנין רמז שמג) במקרה המוגדר כ"מכת מדינה" על בעל הבית לשלם את שכר העובדים שנמנע מהם לעבוד. ואכן בספר הזכרון לחת"ס מביא מקרה בו בשעת מלחמה כאשר נאלצו לסגור את בית הספר שילמה הקהילה את שכר המורים. כדעת הרמ"א פסק הש"ך (שם) ובעל ערוך השלחן (שלד י) וכן כתב הרב ישראלי (תחומין יב עמ' 221) והרב יעקב אריאל (באהלה של תורה א' חו"מ סי' קח). (לגבי עובדים שנמנע מהם להגיע למקום עבודתם גם הפוסקים הנ"ל פוטרים את בעל הבית מתשלום).
אולם הנתיבות (שלד א) וכן הגר"א (שכא ס"ק ז) הקשו רבות על פסיקת הרמ"א הזו שכן המושג "מכת מדינה" הינו מושג השייך לדיני שכירות בתים ולא לדיני שכירות פועלים ולכן פסק הנתיבות שאין מקום לשלם לעובד שכר על תקופה שלא עבד בפועל, וכך הורה לנו הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א בנוגע לשכר עובדים במבצע עמוד ענן שאין העובדים זכאים לשכר (וראה במאמרו של הרב צבי יהודה בן יעקב תחומין יב עמ' 216 שמסכם השיטות השונות בענין מכת מדינה). למעשה נראה שמצד הדין לא ניתן להוציא את השכר מיד מקום העבודה המוחזק בממון שכן יכול הוא להסתמך על השיטות הפוטרות אותו מלשלם. אמנם כאמור לעיל אם יחתם הסכם המחייב את המעביד לשלם ובמקביל יפצה אותו על כך עליו לעשות כן, בפרט שהסכם זה תואם חלק גדול מדעות האחרונים המחייבים את המעביד שסגר את שעריו לשלם אפילו אלמלי היה הסכם.

[9] בעבר בעקבות תקופות של לחימה באזורים מסויימים, נחתמו הסכמים קיבוציים אשר חייבו את המעבידים לשלם לעובדים את שכרם למרות העדרותם מהעבודה, ובמקביל הוקם מנגנון פיצוי מטעם המדינה אשר יפצה את המעסיקים על תשלומים אלו ("ההסכם להגנה על עובדים באזור הגבלה"). כך גם נעשה במבצע 'עמוד ענן וביום ג' יג בכסלו (27.11.12) נחתם הסכם דומה. הסכם זה, אחרי שיעוגן בחקיקה מתאימה, יחייב כמובן גם על פי דין תורה, שכן אין חקיקה זו באה לשנות דבר בחיובי המעביד כלפי העובד שנקבעו על פי ההלכה, אלא מהווה דרך לפיצוי העובדים על ידי המדינה, פיצוי שיעשה באמצעות המעבידים וזאת על מנת לשמור על זכויות העובדים במובנים רבים אחרים.

[10] ע"פ ההסכם עובדים בטווח של עד 7 קילומטרים מרצועת עזה יקבלו פיצוי מלא גם אם שני בני הזוג במשפחה לא הגיעו לעבודה, וזאת בשל הוראות פיקוד העורף להיצמד למרחבים מוגנים. באשר לטווח של 7-40 קילומטרים מהרצועה, נקבע כי הפיצוי יינתן רק בגין אחד מבני הזוג במשפחה שבה ילדים עד גיל 14. זאת משום שפיקוד העורף הורה שלא לקיים לימודים במוסדות החינוך, אולם נמנע מהוראה דומה באשר למקומות עבודה (נלקח מתוך האתר "גלובס").

[11] כך שנינו בתוספתא (ב"מ פרק ז ה"ד נפסקה להלכה בשו"ע שלה ג) "השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודרמסקנות לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו שכרו משלם". וכך כותב הרא"ש בתשובה (קד ו הובא להלכה בשו"ע שלג ח) "אמר לאומן: עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, ועשאו האומן, ואחר כך אינו רוצה לקחתו, והוא דבר שאם לא יקחנו מיד, יפסיד, חייב". מכאן שאם יכול הספק למכור את המוצר לאדם אחר לא חייב המזמין לשלם את עלות היצור של המוצר (סמ"ע שם).

[12] כאשר אדם שוכר חדר במלון או אולם לאירוע יש כאן למעשה שתי עסקאות: האחת, שכירות פועלים שהמזמין שוכר את כל אנשי התפעול שישרתו אותו באולם או במלון. בנוגע לעיסקה זו כבר הוכחנו כי כאשר הביטול נעשה באונס אין המעביד חייב לשלם לעובד עבור עבודה שלא קיבל. העיסקה השניה היא שכירות המקום. אך גם בנוגע לעסקה זו מסקנת רוב הפוסקים היא שיש להשוות אותה לעיסקת פועלים ולחייב את השוכר אם לא הודיע למשכיר מספיק זמן מראש על ביטול ההזמנה, ובאותה מידה לפטור את השוכר אם הביטול נעשה מחמת אונס.
כך משמע בדברי החזו"א (ב"ק כג) וכן מצינו בפד"ר (חלק ג עמ' רעב) "הדעת נוטה שאין ההבדל יסודי בין שכירות בתים לשכירות פועלים ודין זה  כדין זה, שאם נגרם הפסד לפועל בעטיו של מעבידו שלא הודיעו מקודם על פיטוריו על המעביד לשאת בנזק, כי בשניהם קנה המדה היא מניעת גרימת הפסד, כי תקנה זו אינה כהילכתא בלא טעמא אלא הטעם העיקרי  הוא ששקדו חכמינו על תקנת בני ישראל למניעת גרימת הפסד מאחד לשני… יש להשוות את שתי ההלכות הנ"ל הואיל ואותו הטעם קיים בשכירות פועלים ובשכירות בתים…".

[13] אומרת הגמרא במסכת בבא מציעא (עז ע"א): "האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ופסק נהרא בפלגא דיומא. אי לא עביד דפסיק (אונס שאינו צפוי) - פסידא דפועלים. עביד דפסיק (אונס צפוי), אי בני מתא (וצפוי ע"י שני הצדדים)- פסידא דפועלים, לאו בני מתא (והאונס צפוי ע"י בעה"ב ואינו צפוי ע"י הפועלים) - פסידא דבעה"ב". כלומר הגמרא מחדשת כי אם קיים פער בין בעה"ב ובין הפועל מבחינת המודעות לאפשרות של האונס מחויב בעה"ב בתשלום למרות שהפסקת ההתקשרות נעשתה באונס שכן לא יידע את הפועלים וממילא לא יכלו לקחת בחשבון את האפשרות שיהיה אונס בשעת יצירת ההתקשרות. וכך פוסק השו"ע שלד א "השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום... אם אין הפועל יודע דרך הנהר, ובעל הבית יודע, נותן לו שכרו כפועל בטל". באותו אופן יש לומר במקרה שלנו כי אם המזמין ידע על אפשרות האונס ולא יידע בכך את בעל המקום חייב הוא לשלם לבעל המקום "כפועל בטל". כלומר אין זה הוגן לשלם לעובד שלא עבד כאילו עבד, ולכן יש לשלם לו "כפועל בטל" דהיינו הסכום אותו היה מוכן לקבל הפועל עבור יום חופשה.
בראשונים מובא כי שכר זה מוערך בכמחצית מהשכר הנקוב. כך כתב רש"י בתשובה (סימן רלט) "אמינא בפועל בטל פלגא אגרא וכן מקובלני מרבותי", וכך משמע מדברי רבינו חננאל (בבא מציעא לא ע"ב) וכך פסק הט"ז (שלג סעיף ב) "היכא דאמרו חכמים דנוטל כפועל בטל היינו חצי השכירות" וכך מקובל לפסוק בבתי הדין (פסקי דין רבניים חלק ו עמוד 192).
העקרון שיש לשלם לעובד "כפועל בטל" נאמר ביחס לפועלים אולם נכון הוא עקרונית גם ביחס לשכירות מלון או אולם שם המקום עצמו אינו "נח". לכן שם משמעות המושג תהיה שאין המבטל חייב לשלם אלא בעבור הרווח שמנע, אך לא את המחיר המלא שיש לנכות ממנו את ההוצאות שהיה צריך בעל המקום להוציא בעבורו.
כאשר אנו עוסקים בבית מלון אין כמעט משמעות לעובדה שבוטל חדר שכן העלות השולית של תפעול חדר בודד הינה אפסית וממחיר החדר יש לקזז רק את עלות חומרי הגלם של האוכל, זמן העבודה של החדרנית ומחיר החשמל של החדר. סכום העומד על כמה עשרות שקלים לכל היותר. כאשר מדובר בצימר העלות שיש לקזז משמעותית יותר אם כי יש לחשב אותה על פי אותו העקרון. לעומת זאת כאשר מדובר באירוע שבוטל באולם אירועים (או שבת למספר רב של משפחות במלון) העלויות אותן חסך בעל האולם משמעותיות ביותר (מזון, טבחים, מלצרים, מנקים, בלאי של ציוד וכו') ואין לחייב בהן את המזמין שביטל מאוחר, ואין הוא חייב לשלם אלא את הסכום אותו היה מכניס בעל הבית לכיסו כרווח נקי מאותו ערב. (עקרונית על בית הדין יהיה לחשב בכלל סכומים אלו גם את עלות עבודתו של בעל הבית עצמו שלא היה צריך להיות נוכח באותו הערב אולם מסתבר שמדובר בסכום שולי יחסית, אם קיים בכלל, כך שמעתי מהרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א).