רקע כללי
לפני כעשרים שנה התחילה תופעה של הגירת תושבי יבשת אפריקה לאירופה ולישראל. ההגירה לישראל התאפשרה בשל הגבול היבשתי הפרוץ שהיה למדינת ישראל עם יבשת אפריקה. התופעה הלכה והתרחבה עד שכיום נמצאים בישראל עשרות אלפי מהגרים בלתי חוקיים שנכנסו לישראל ללא כל היתר.
נכון להיום, מחולקים המסתננים, לעניין אפשרות העסקתם, לארבע קטגוריות בהתאם לסוג הרשיון שבידם, כמפורט להלן:
א. הוראת שהייה - ניתנת למי שהוזמן לשהות במרכז השהייה.
המחזיק בה אינו רשאי לעבוד ותתבצע אכיפה כנגד מעסיק המעסיק אותו.
ב. רישיון זמני - אינו רשאי לעבוד - המחזיק ברישיון ישיבה זה, משוחרר בתנאים בהתאם לחוק הכניסה לישראל עד ליציאתו מישראל. המחזיק בו אינו רשאי לעבוד ותתבצע אכיפה כנגד מעסיק המעסיק אותו.
ג. רישיון זמני שאינו מהווה רישיון עבודה (הגבלת מגורים ועבודה) - ניתן למסתנן אשר לעת הזו לא ניתן להשיבו למדינתו, ועד ליציאתו מישראל. המחזיק בו אינו רשאי לעבוד ותתבצע אכיפה כנגד מעסיק המעסיק אותו באזור ההגבלה בלבד.
ד. רישיון זמני שאינו מהווה רישיון עבודה - ניתן למסתנן אשר לעת הזו לא ניתן להשיבו למדינתו, ועד ליציאתו מישראל. לאור החלטת בג"צ 6312/10 לא תבוצע אכיפה כנגד מעסיק המעסיק אותו על עצם העסקתו.
בשבוע האחרון פתחו העובדים שהסתננו לישראל בניגוד לחוק בשביתה, שמטרתה להפעיל לחץ על מדינת ישראל להתיר להם להשאר בה. מכון כתר נדרש לשאלה כיצד ההלכה מתייחסת לשביתה זו, ובאלו צעדים מאפשרת ההלכה למעסיקים לנקוט על מנת לצמצם את נזקי השביתה.
מעמדו ההלכתי של העובד הזר
ההלכה מטילה חובה על כל יהודי למלא את התחיבויותיו כלפי כל אדם, יהודי ושאינו יהודי, מי שהגיע לארץ ישראל עם היתר ומי שהגיע ללא היתר. לפיכך אדם המעסיק עובד זר חייב לשלם לו במועד את הסכום בו התחייב[1]. במסגרת השכר כלולים גם כל תנאי השכר הנלוים המגיעים לעובד על פי חוק[2] החל גם על העובדים הזרים, וגם על אלו העובדים בארץ ללא היתר[3]. חובה זו מוטלת על המעסיק גם אם העובד נאלץ להסכים לעבוד במחיר הנמוך מהקבוע בחוק[4].
עם זאת, חל איסור על אדם להעסיק מסתנן אשר החוק אוסר להעסיקו, ובאם מעסיק מסתנן כזה – עליו לפטרו מיד[5].
שביתת העובדים הזרים
ההלכה מבחינה בין שביתה ממניעים מוצדקים, כגון עקב הרעה, ללא סיבה סבירה, בתנאי העבודה, ובין שביתה ממניעים שאינם מוצדקים, כגון דרישה להטבות שכר מופלגות או לכל שינוי אחר מהמוסכם בין הצדדים.
כאשר השביתה מוצדקת זכאים העובדים להגנות שונות: אין המעביד רשאי לפטרם[6], אסור לעובדים אחרים להכנס במקומם של העובדים השובתים שכן כניסתם לעבודה פוגעת במקום עבודתם של השובתים[7], ואסור למעביד לשכור עובדים אחרים, זמניים או קבועים, על מנת לצמצם את נזקי השביתה, ולאפשר לו לנשל את עובדיו הקבועים ממקום עבודתם, ולעשוק את שכרם[8]. העובדים השובתים מצידם רשאים לנקוט צעדים על מנת למנוע מהמעביד לעשות זאת[9].
אולם, כאשר השביתה בלתי מוצדקת, מהווה היא הפרת חוזה מובהקת[10], ואין היא זוכה להגנות אלו: המעסיק רשאי להעסיק עובדים אחרים[11] עד אשר ישובו העובדים לעבודתם בתנאים אליהם התחייב בעבר[12]. יתר על כן, אם מדובר בשביתה של עובדים בלתי מאוגדים רשאי המעסיק אף לפטר לצמיתות את עובדיו השובתים[13].
במקרה שלפנינו מדובר בשביתה ממניעים שאינם קשורים כלל למערכת יחסי העבודה בין העובדים הזרים ובין מעסיקיהם אלא ליחס המדינה כלפיהם. זוהי שביתה שאינה מוצדקת כלל ולכן רשאים המעסיקים לפטר את עובדיהם ולהכניס תחתם עובדים אחרים[14].
יתר על כן, במידה ומדובר בעבודה שלא ניתן לדחותה[15], או בעובדים קבועים[16], ושכר העובדים האחרים גבוה יותר, רשאי המעסיק לקזז את תוספת השכר משכר שהוא חייב לעובדים הזרים השובתים[17], או מכל סכום כספי אחר השייך לעובדים אלו הנמצא ברשותו[18]. כמו כן, במידה והמעסיקים ניזוקו כתוצאה מהשביתה[19] רשאים הם לקזז את הפסדיהם מהשכר או כל סכום כספי אחר השייך לעובדים ונמצא ברשות המעסיק אך אינם רשאים לתבוע את העובדים לשלם מכיסם על כך[20].
לסיכום:
א. חובה הלכתית על אדם המעסיק עובדים זרים שלא כחוק לפטרם מיידית.
ב. גם כאשר מדובר במסתננים חייב המעסיק לשלם להם את כל המגיע להם על פי חוק בעבור עבודתם, כולל שכר מינימום וכל שאר תנאי השכר הנלוים המגיעים לעובד על פי חוק - גם אם העובד הסכים לקבל פחות מכך.
ג. שביתת המסתננים הינה שביתה בלתי מוצדקת מבחינה הלכתית, ולכן רשאים המעסיקים לפטר את העובדים השובתים ולהכניס במקומם עובדים אחרים זמניים או קבועים.
ד. במידה והעובדים החדשים יקרים יותר רשאים המעסיקים לשלם להם את התוספת לשכרם מסכומים אותם הם חייבים לעובדים השובתים או כל סכום כספי אחר השייך לעובדים השובתים הנמצא ברשותם.
ה. כמו כן רשאים המעסיקים שניזוקו מהשביתה לעכב סכומים אלו ברשותם לשם פיצוי על נזקים אלו.
[1] במשנה במסכת בבא מציעא דף קיא עמוד א נאמר: "גר תושב - יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר". וכן פסק הרמב"ם הלכות שכירות פרק יא הלכה א: "וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם איחרו אינו עובר בלא תעשה". דנים המפרשים בשאלה האם הלאווים האחרים שבהלנת שכר נוהגים בגר תושב. רש"י (בבא מציעא דף קיא עמוד ב ד"ה גר תושב) כותב שכל שכן שנוהג בגוי הלאו של "לא תעשוק" שבספר דברים, אך לא נוהגים בו הלאוים של "לא תעשוק" ו"לא תגזול" שבספר ויקרא. אמנם מדברי הרמב"ם דלעיל משמע שרק מצוות העשה נוהגת והלאווים אינם נוהגים כלל. וראה בתוספות רע"ק בבא מציעא פרק ט משנה יב שנשאר בצע"ג על דברי הרמב"ם. ואמנם במשנה וברמב"ם בהלכות שכירות הוזכר רק גר תושב, אך בספר בספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ר כתב "גוי", וכן הביא החינוך בשמו מצווה רל "דהוא הדין לבן נח". ואף שבמנחת חינוך שם ובשדי חמד מערכת הב' סעיף סח נשארו על כך בצ"ע אך מ"מ דעת הרמב"ם והחינוך מפורשת שכוללים כל גוי. וע' במהר"ם שיק על תריג מצוות מצוה תקפח שכתב בדעת החינוך שאם אינו משלם לשכיר הרי זה כגזל שבגוי הוא באיסור עשה
[2] ראויים לציון דברי הרב מיכאל צדוק שכתבם (בדעת מיעוט) בפס"ד שניתן בבית הדין האזורי באשדוד ביום 13.07.08: "מטרת חוקים אלו מחמת תועלת בני המדינה וצורך וקיום השלטון. שהרי תחרות בלתי הוגנת בין מעסיקים עשויה לגרום לחוסר יציבות כלכלית שיש בה השלכות חברתיות וגם מיעוט הכנסות לשילטון וכי ניצול עובדים בשכר ירוד וללא תנאים סוציאליים עשויה לגרום להתפתחות ולהיווצרות שיכבה סוציו-אקונומית נמוכה ועניה ולפערים חברתיים עמוקים וגדולים העשויים לגרום לתסיסה חברתית ולאיום על היציבות השילטונית, ובנוסף נטל על הקופה הציבורית שתצטרך לתמוך באותם עובדים ומפרנסים שעובדים בעבודה שאין בה לקיים עצמם... אשר על כן, ע"פ דברי החת"ס והרמ"א שהובאו לעיל לחוקי המגן אלו הנוגעים לדיני עבודה ושאינם סותרים לדין תורה, חל עליהם דינא דמלכותא דינא מאחר ומטרתם ותכליתם לתקנת והנהגת המדינה ושלא יפסקו חיותא כדברי החת"ס. דברים דומים כתב הרב אברהם שרמן תחומין יח עמ' 244.
[3] חוק עובדים זרים תשנ"א.
[4] כך אמר הרב דב ליאור בשיחה עם חוקרי המכון (ירושלים ג' כסלו תשעב) וראה דברי הרב אברהם שרמן תחומין יח עמ' 236.
[5] ר' רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ו: " בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי עבודה זרה בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח". ואמנם הרב הרצוג זצ"ל (תחוקה לישראל על פי התורה, כרך א פרק שני) חידש שכאשר הנסיבות הבינלאומיות מחייבות את מדינת ישראל לאפשר את ישיבתם בארץ – הדבר מותר גם על פי ההלכה, אך ברגע שהמדינה החליטה שטובת המדינה מחייבת את הוצאתם, ממילא חוזר גם האיסור ההלכתי.
[6] שכן בעל הבית אינו רשאי לחזור בו באמצע תקופת ההעסקה, אם לא בנסיבות מיוחדות.
[7] הגמרא במסכת בבא בתרא (כא ע"ב) עוסקת בגבולות התחרות המותרת. להלכה פוסק השולחן ערוך (קנו ה) כי כל עוד המתחרים שניהם מבני אותה העיר התחרות מותרת. אמנם נחלקו הפוסקים האם נאמר זאת גם כאשר התחרות גורמת לקריסתו הכלכלית של אחד המתחרים. לדעת הבית יוסף (שם) אין לחלק בין המקרים שונים ולעולם התחרות באותה העיר מותרת. לדעת החוות יאיר (סימן מב) כך יש לנהוג למעשה אם כי מידת חסידות שלא לעשות כן. לעומתו סבור הרמ"א בתשובה (סימן י' וכ"כ בהגהות דו"פ שם אות ג') כי כאשר כניסתו של המתחרה תגרום לסגירת העסק של הראשון הדבר אסור. כדעת הרמ"א פסק בשו"ת משאת בנימין סי' כז ובשו"ת חתם סופר חו"מ סימן קיח). עוד הוסיף החת"ס (שם סימן סא) ואמר כי הדבר נחשב למעשה חמור ביותר ועליו אמר דוד המלך (ע"פ הגמרא במסכת מכות כד ע"א) "לא עשה לרעהו רעה - שלא ירד לאומנות חבירו". לדעת ר' משה פיינשטין (שו"ת אגרות משה חושן משפט א נט וכך מסיק גם הרב רפאל קצנלבוגן המעין תשרי תשכ"ה עמ' 9 ואילך) כאשר עובד בלתי מאורגן מסכים לעבוד במקום עובד מאורגן השובת על הטבת שכרו וגורם הוא בכך לסילוקו ממשרתו נחשב הוא כיורד לאומנות חבירו והדבר אסור.
[8] כך מסיק רבי יוסף מולכו (בשו"ת אהל יוסף חו"מ אומנים סימן ה' בסוף התשובה ד"ה ואחר שכן). רבי יוסף מולכו נתבקש להתייחס למקרה בו לשוחטים קבועים עקב שינוי הנסיבות דרשו העלאה בשכרם וסרבו לשחוט ללא תוספת תשלום, והקהילה ניסתה להתחמק משביתה זו באמצעות מינוי שוחטים אחרים. פסיקתו היתה כי "אנשי העיר אינם רשאים למנות שוחטים אחרים שישחטו להם בחינם". בתשובתו מסתמך הוא על תשובת המהרשד"ם (חושן משפט סימן רנט) אשר נשאל שאלה דומה אודות אדם ששכר מבטשת צמר ולאחר שנים קם לו מתחרה שהשיג את גבולו. וקבע המהרשד"ם כי הואיל ומשיג הגבול נהג שלא כדין ונקרא רשע (מדין עני המהפך בחררה) אסור לשתף איתו פעולה וחל איסור על כל אנשי תעשיית הטקסטיל הנזקקים לשירותי המבטשה לשכור את שירותיו.
[9] מדין עביד איניש דינא לנפשיה וכפי שפסק בשו"ת מהרי"ק שורש קפז "אם יוכל לסגור לפניו הפתח שלא יבוא, פשיטא ופשיטא שהרשות בידו..." וכך פסק הרמ"א קנו ז ועוד נרחיב בדבריו להלן. כך פסק גם כך כתב הרב יקותיאל אריה קמלהר עלון תו"ע תשצ"ד "יחסי עבודה לפי ההלכה" כי אם "עשו השביתה כדין לקיים מנהג המדינה ובא מפירי שביתה לסייע את ידי הבעל הבית הנותן עבודה ועובדים י"ב שעות ביום, אז מותר להורידו ממקום עבודה כיון שהשביתה כדין לקיים מנהג המדינה וזה ברור".
[10] כמו כל עובד שנעדר מעבודתו ללא סיבה מוצדקת ראה בספר אמרי אש ח"א יו"ד צב אודות "ש"ץ שנסע בלי רשות אלופי הקהל... היה לאל ידם לדחותו לגמרי מבלי תת לו מאומה". באופן דומה ראה בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סימן קעג ברב שנסע לצדיק ונעדר מקהילתו ללא אישור.
[11] כפי שעשו חכמים במסגרת התמודדותם מול משפחות כהונה מסויימות כמובא בתוספתא למסכת יומא (פ"ב ה"ה הובאה בבבלי לח ע"א) "תנו רבנן: בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים... בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים... וחזרו בית אבטינס למקומן. שלחו להם חכמים ולא באו, כפלו להם שכרן ובאו...". מוכח מכאן שעצם הנסיון להפעיל לחץ על העובדים על ידי הבאת עובדים אחרים הינו דבר לגיטימי, אם כי אינו בהכרח יעיל...
[12] כך פסק הרב אריה בלחובר שו"ת שם אריה חו"מ לז בענין שוחטים שהכריזו שביתה בדרישה לתוספת שכר "ורשות בידו לקחת שוחטים אחרים... וכי אם ידרשו תרקבא דדינרי (סכום מופרז – א.ס.) יהיו מחויבים ליתן להם ולא יהיו רשאים לקחת שוחטים אחרם?! זה בוודאי דבר שאינו כלל. לכן יכולים בני העיר לומר להם כי אם אינם רוצים להיות שוחטים בעד שכירות כמקודם אז יקחו להם שוחטים אחרים". גם לדעת הפוסקים החולקים על דעת השם אריה וסוברים כי שביתה שכזו לגיטימית במסגרת מאבקי הכוחות בין העובדים למעבידים, אין כל סיבה הלכתית מדוע יש להגביל את מאבקי הכח דוקא מצידם של המעבידים ולקבוע כי הם אינם רשאים להעסיק עובדים אחרים תחתיהם.
[13] כאשר מדובר בשביתה שהכריז ארגון עובדים לא ניתן לפטר את העובד היא שהעובד הבודד אינו יכול להתנגד לה שכן התאגדות העובדים אשר אינה רואה את עצמה מחוייבת להלכה מחייבת אותו לעשות כן תוך הסתמכות על חוקי מדינת ישראל המאפשרים שביתה גם במקרים מעין אלו, וממילא אנוס הוא בשביתתו ואין לפטרו (כך מסיק ד"ר שילם ורהפטיג בספרו "דיני עבודה" עמ' 984). אולם כאשר מדובר בשביתה שלא הוכרזה על ידי ארגון עובדים הרי שבידיו של כל עובד להחליט אם מגיע הוא לעבודתו או לאו ומותר לפטרו, כפי שניתן לפטר כל עובד שנעדר ללא סיבה מוצדקת ממקום עבודתו כמובא לעיל בשם האמרי אש (ח"א יו"ד צב).
[14] אמנם החוק במדינת ישראל קובע כי עצם ההשתתפות בשביתה אינו מהווה "הפרת חובה אישית" (חוק ההסכמים הקיבוציים תשיז סעיף 19) ובתי המשפט מפרשים זאת כשלילת הזכות לפטר עובד בשל השתתפותו בשביתה, אף אם השביתה אינה חוקית (ראה בדברי בית הדין הארצי לעבודה (עס"ק 1008/00 הורן את לליבוביץ' נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה). כמו כן החוק מקשה על הכנסת עובדים אחרים במקום העובדים השובתים (סעיף 44 לחוק שירות התעסוקה תשי"ט וסעיף 16 לחוק עובדי קבלן תשנ"ו), ובתי המשפט נוטים לפרש זאת כאיסור על המעסיק להכנסת עובדים בלתי מאורגנים במקום העובדים השובתים (ראה בפסיקת בית הדין האזורי לעבודה בת"א (סק 504/09 עובדי גן המדע נגד ממכון דוידסון לחינוך מדעי), בית הדין האזורי בבאר שבע (בש"א 2816/04 מטרודן באר שבע נגד ההסתדרות הכללית) בית הדין האזורי בתל אביב [ס"ק (ת"א) 269/06 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – הבנק הבינלאומי הראשון).
כל עוד מדובר בשביתה מוצדקת הרי שעמדת החוק ובתי המשפט מתאימה להלכה ולרוחה המבקשת להעניק כח לעובדים לקבל את התמורה שמגיעה להם על פי דין בעבור עבודתם. אולם בתי המשפט אינם מבחינים בין שביתה מוצדקת לשביתה שאינה מוצדקת שכן לשיטתם כל פיטורים או הכנסת עובדים אחרים מהווים פגיעה בזכות ההתאגדות והשביתה ולכן הם אסורים. עמדה זו אינה מקובלת על ההלכה המבחינה אבחנה ברורה בין שביתה מוצדקת לשביתה בלתי מוצדקת שכן בעוד השביתה המוצדקת זוכה לגיבוי הלכתי נרחב הרי שהשביתה הבלתי מוצדקת זוכה לגינוי ואין להוסיף חטא על פשע ולמנוע מהמעסיק להתמודד עם שביתות פראיות שכאלו.
יש להעיר כי במקרה שלפנינו אין זה ברור האם בתי המשפט במדינת ישראל ירחיבו את זכות השביתה גם לעובדים שכל שהותם בישראל אינה חוקית, ועצם העסקתם מנוגדת לחוק, ותנאי שכרם בלבד מוגנים בחוק העובדים הזרים תשנ"א. אולם כאמור גם אם יפסוק בית הדין לעבודה כי אסור לפטרם (מה אינו סביר מבחינה משפטית) ההלכה אינה רואה בפסיקה זו עמדה מקובלת מבחינה הלכתית.
[15] מצב זה מוגדר בהלכה כ"דבר האבד" בבלי בבא מציעא עה ע"ב ובתוספות שם ד"ה פריייפרין כתב "דבר האבוד חשיב לה - שעתה זמנו הוא לעשות".
[16] בכל מקרה בו מדובר במקום עבודה קבוע נחשבת השביתה ל"דבר האבד" ראה חזו"א בבא קמא סימן כג אות ב ד"ה עוד נראה, הובא להלכה בפסקי דין רבניים חלק ג פס"ד עמוד 283.
[17] כמו שאומרת המשנה המובאת בבבלי בבא מציעא עה ע"ב "שוכר עליהם".
[18] רמב"ם הלכות שכירות פ"ט ה"ד שו"ע חו"מ של"ג ו כך הכריע גם הש"ך שם (ס"ק לג- לד).
[19] הכוונה לנזק שגרמה השביתה לרכושו של המעסיק, כגון עובדים בקטיף שאי הגעתם גרמה להפסד התוצרת החקלאית או לירידה בערכה כמובא במשנה "להעלות פשתנו מן המשרה" וכפי שפירש רש"י "והפשתן אבד". וכן פסק הסמ"ע (שלג יח) "דבר האבוד - שהוא צורך שעה ויתקלקל אם לא יוגמר מלאכתו מיד". כמו כן גם במקרה שמדובר בעובדי יצור שעיכוב ביצור המוצר גרם לכך שלא ניתן יהיה לשווקו יוגדר הדבר כדבר האבד המצדיק תביעת נזיקין כפי שכתב המהר"ם (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד סימן תעז הובא גם בהגהות אשרי מסכת בבא מציעא פרק ו סימן ו) "על בגד לארוג בשעה שבני אדם רגילים לקנותו ביוקר ישכרהו פועלים על כך ויהא הפסד לבעלים מרובה אם לא יגמרהו עכשיו כי לאחר זמן יהא בזול הרבה יותר מעכשיו ואני חושבו דבר האבוד". זאת למעט מניעת רווח שאינה נחשבת לנזק שניתן לתובעו בהקשר זה (שו"ת ציוני חו"מ סי' ל' ד"ה ומה שרצה)
[20] בשאלה זו נחלקו הפוסקים: לדעת המהרי"ח (הובא בהגהות אשר"י בבא מציעא פ"ו ה"ב) ניתן לתבוע תשלום עבור נזקים גם מכיסו של העובד שכן לדעתם מוגדר הנזק כנזק בגרמי. כדעת המהרי"ח כתב כם בשו"ת תרומת הדשן סימן שכט וכך פסק גם הרמ"א שלג ו, הש"ך ס"ק לא וערוך השולחן הלכות שכירות פועלים סימן שלג סעיף כג. אמנם לדעת הרמב"ן (בבא מציעא עה ע"ב) אין זה נזק בגרמי ואין לחייב את העובד לשלם עליו מכיסו. כדעת הרמב"ן סבור גם הנימוקי יוסף מסכת בבא מציעא דף מו עמוד ב ולדעת נתיבות המשפט שלג ס"ק יד זו דעת השלחן ערוך. הואיל ושאלה זו לא הוכרעה פסק בשו"ת מנחת יצחק חלק ד סימן קד שאין להוציא ממון מיד העובד, אולם רשאי המעסיק לעכב אצלו כספים השייכים לעובד הנמצאים ברשותו.
יש להעיר כי גם החוק במדינת ישראל אינו מאפשר למעסיק לתבוע עובד עקב נזקים שנגרמו לו בגין השביתה, אפילו היתה בלתי חוקית, אם כי אנשים אחרים שנפגעו מהשביתה רשאים לתבוע את העובד השובת בגין נזקים שנגרמו להם (חוק ישוב סכסוכי עבודה תשיז סעיף 37.א תיקון משנת תשלב) אולם כפי שהערנו לעיל עמדת החוק ביחס לשביתה בלתי חוקית של אנשים הנמצאים בארץ שלא כחוק אינה ברורה דיה וקשה להעריך מה תהיה עמדת בתי המשפט במידה ויוגשו תביעות שכאלו בידי המעסיקים.