דף הבית - ניירות עמדה - העלאת קצבאות הנכות לאור ההלכה
ניירות עמדה

העלאת קצבאות הנכות לאור ההלכה

 | י"ב אייר תשע"ז
בתקופה האחרונה מנהלים הנכים מאבק הנוגע להעלאת קצבאות הנכות אשר לדבריהם אינן מספיקות למחייתם. מכון כתר התבקש לחוות את דעתו ההלכתית על גובה קצבאות הנכות האם נכון להיום הן עומדות בדרישות ההלכה או שיש להגדילן ואם כן בכמה. מכון כתר בדק את קצבת הנכות ומצא כי נכון להיום קצבת הנכות מספיקה למחייה מינימלית של משפחה בה בן הזוג עובד, אפילו במשרה חלקית, אולם אינה מספיקה לנכה המתגורר לבדו ללא משפחה

רקע כללי

בתקופה האחרונה מנהלים הנכים מאבק הנוגע להעלאת קצבאות הנכות אשר לדבריהם אינן מספיקות למחייתם. מכון כתר התבקש לחוות את דעתו ההלכתית על גובה קצבאות הנכות האם נכון להיום הן עומדות בדרישות ההלכה או שיש להגדילן ואם כן בכמה

 

קצבאות הביטוח הלאומי

התורה אינה מחייבת קיומו של שוויון, ואינה מעודדת צמצום פערים[1]. אולם התורה מחייבת כל אדם במצוות צדקה וחסד. התורה אינה מבחינה בין הסיבות השונות לעוני, האם הוא נובע ממחלה, מפציעה, מהחלטה שגויה ויש אומרים שאפילו נבע הדבר מהתנהלות כלכלית רשלנית – מצוות צדקה מחייבת את האדם לסייע, בכפוף ליכולתיו, לעזור לעני להיחלץ ממצבו[2] ולכל הפחות להתקיים ברמת חיים בסיסית ביותר[3].

חובה זו מלבד היותה חובה אישית הינה חובה קהילתית[4]. לדעת רוב הפוסקים החובה הקהילתית קיימת בעיקר כלפי העניים שאינם מצליחים לדאוג לצרכיהם בעצמם[5]. בגלות התקיימה החובה הקהילתית במסגרת קהילות ישראל[6] אולם מזה כמאתיים שנה לקהילות ישראל אין יכולת כפיה חוקית שכן יכולת זו ניטלה על ידי המדינה. עם מתן הסמכות עברה גם האחריות ואכן כך מקובל בכל האומות המתוקנות כי המדינה רואה את עצמה אחראית במידה כזו או אחרת על רווחתם המינימלית של האזרחים[7].

חובתה של המדינה אם כן היא לתת לכל עני תמיכה סלקטיבית אשר תלווה בתכנית שיקום כלכלית המתאימה ליכולותיו הפיזיות והקוגנטיביות, ובמידה ולא ניתן להתאים לעני תכנית שיקום עליה לדאוג לכל צרכיו הבסיסיים. מתן קצבה קבועה אוניברסלית, מבלי לבדוק את מצבו הכלכלי של מקבל הקצבה, ואת יכולתו לחלץ את עצמו ממצבו אינו עולה בקנה אחד עם מצות הצדקה שכן מהקצבה נהנים גם אנשים שאינם זכאים לסיוע, על פי כל קריטריון[8]. קצבאות רבות אינן תלויות הכנסה[9] וכמעט כולן אינן תלויות בבחינת כושר השתכרות[10]. יתר על כן, הואיל ומשאבי המדינה מוגבלים הרי שמתן קצבה אוניברסלית עומד בניגוד לאפשרות חלופית לפיה המדינה תדאג לכל צרכיו הבסיסיים של העניים שבקרבה[11].

 

קצבאות הנכים

בניגוד לשאר הקצבאות, קצבאות נכים ניתנות לנכים שעברו מבחן הכנסה ונקבע כי הם חסרי  כושר השתכרות[12]  ולפיכך מבחינה הלכתית יש להעדיפן על פני שאר הקצבאות. מכון כתר בדק את קצבת הנכות ומצא כי נכון להיום קצבת הנכות עומדת על סך של 1400-2800 ₪[13]. לסכום זה מקבל הנכה תוספת עבור בן זוגו בסך 700-1170 ₪ ותוספת עבור כל ילד בסך 560-930 ₪. סכום זה מספיק למחייה מינימלית של משפחה, בה בן הזוג עובד, אפילו במשרה חלקית, אולם אינו מספיק לנכה המתגורר לבדו ללא משפחה[14]. מאידך, קצבה זו אינה נדרשת במלואה לנכים בעלי הכנסות מהון, או שבני זוגם מרויחים את השכר הממוצע, ולפיכך גם עליה יש להחיל את העקרון ההלכתי לפיו אין לתת צדקה למי שאינו זקוק לה, ויש להתנות את הזכאות לקצבה זו במבחן הכנסה משפחתי.

אשר על כן, ברור כי קצבאות הנכים, נכון להיום, עומדות בדרישת ההלכה ואף יותר מכך ולפיכך אין להגדילן, ובוודאי שלא ניתן להגדיר את הגדלתן כצדקה וחסד, זאת למעט קצבת הנכות לנכה בדרגת אי כושר גבוהה המתגורר בגפו[15] אשר אינה מספיקה לקיומו ואותה ראוי להגדיל כך שתספיק לצרכיו הבסיסיים ביותר[16].

 

סדרי עדיפויות

כאמור, הגדלת קצבאות הנכים אינה נדרשת אולם גם לו היתה הקצבה נמוכה מכדי קיומה של משפחה באופן המינימלי דומה כי חובה לבחון אותה ביחס לצעדים אחרים אותם עושה המדינה במסגרת מאבקה בעוני. כל חברה אנושית מורכבת מאנשים שונים בעלי יכולות שונות ובעלי רקע שונה. יש אנשים אשר נולדו בריאים, חכמים והוריהם עשירים ולעומתם אנשים אשר נולדו נכים, טפשים ולהורים עניים. לנכה אין זכות מוקנית לקבלת כסף מהציבור. הנכות הינה סיבה אפשרית לקיומו של עוני ועל החברה מוטלת החובה לטפל בעוני באשר הוא.

יתר על כן, ככלל יש לומר כי על המדינה לעשות צעדים אשר יוציאו אנשים ממעגל העוני בדרך של הכנסתם למעגל העבודה כגון מס הכנסה שלילי או הוספת נקודות זיכוי, ברוח הצעדים אותם הציע משרד האוצר לאחרונה. מסקנה זו עולה מעיון בסדרי העדיפויות אותו הגדיר הרמב"ם למצות צדקה[17]:

שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו:  מעלה גדולה שאין למעלה ממנה-זה המחזיק בידי ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות ולא ישאל; ועל זה נאמר "והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך" כלומר החזק בו שלא ייפול ויצטרך. פחות מזה-הנותן צדקה לעניים, ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח

ההלכה רואה אם כן בצדקה המביאה את העני ליציאה ממעגל העוני באמצעות יגיע כפיו כצדקה המעולה ביותר ומשמעות הדבר היא כי יש להעדיף מתן סיוע לעני אשר יביא אותו למצב בו הוא יוכל להתפרנס בכחות עצמו על פני סיוע כספי נרחב לעני שאינו יכול להתפרנס בכחות עצמו, וקל וחומר אם מדובר בעני שיכול לעבוד ואינו עושה כן. ולפיכך נראה כי טוב עושה המדינה כאשר היא בוחנת את עצמה מעת לעת ומנסה לא רק לתמוך בעניים באמצעות תשלומי העברה אלא לעזור לעניים היוצאים לעבוד שכן מטרה זו חשובה כאמור יותר מסיוע כספי לנכים שאינם מסוגלים לעבוד, ובוודאי שעדיפה היא על סיוע לעני שמסוגל לעבוד ואינו עושה כן[18].

 

סיכום

·         ככלל, גובה קצבאות הנכים עומד בדרישות ההלכה ביחס למצות צדקה ואין מקום להעלותן.

·         יש להעלות את קצבת הנכות הניתנת לנכה חסר יכולת השתכרות המתגורר בגפו ולהצמידה לקו העוני ליחיד.

·         על המדינה לבחון את צעדיה במלחמה בעוני ולבכר צעדים אשר יעודדו תעסוקה ויעלו את הכנסתן של משפחות חלשות המתאמצות להתפרנס מעמל כפיהן.



[1] כפי שכותב הרמב"ם ביחס למצות צדקה (מתנות עניים ז, ג): "ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו".

[2] הרמב"ם בהלכות מתנות עניים פ"י קובע מעלות במצוות הצדקה כאשר המעלה הגדולה שאין למעלה ממנה היא העוזר לעני במציאת עבודה או במתן הלוואה שתמנע את התדרדרותו הכלכלית.

[3] המשנה במסכת פאה (פ"ח מ"ח) קובעת סכום מינימום שמי שמחזיק בו אינו נחשב לעני. סכום זה מוסבר על ידי הראשונים כסכום המספיק להוצאות העני ומשפחתו עבוד אוכל וביגוד (ר"ש משאנץ בפירושו למשנה הנ"ל). הר"ש מסתמך על המשנה בכתובות המונה רשימה של מוצרי יסוד המאפשרים חיים סבירים ובריאים בתחום המזון, הביגוד, ההנעלה והמגורים. לסעיף האוכל והביגוד מוסיפים הפוסקים גם את סעיף הדיור (שו"ת משפטי עוזיאל חלק ב' יורה דעה מד) ואת סעיף השירותים הרפואיים (שו"ת מהרי"ק סימן קכח) שכן בריאות חשובה יותר מאוכל.

בהקשר זה יש לציין כי בעולם מקובלות שתי משפחות עיקריות של מדדי עוני: המדדים היחסיים והמדדים המוחלטים (ראה בהרחבה מדידת עוני לפי סל צריכה הולם בישראל 1997-2009 דינאל גוטליב ואלכסנדר פרומן המוסד לביטוח לאומי ירושלים תשע"א). בישראל מדד העוני הוא יחסי, וקו העוני נקבע על 50% מההכנסה החציונית (להלן "קו העוני"). כפי שראינו ברמב"ם לעיל על פי ההלכה פערים כלכליים אינם עוני, ואכן מהמקורות הנ"ל עולה כי על פי ההלכה את העוני יש למדוד במדד מוחלט מורחב ומכון כתר הציע כבר פעמים מספר בעבר לקבוע בישראל את המדד הקנדי (MBM) כמדד העוני. אעפ"כ היות ונכון להיום לא נעשה שימוש במדד זה, והיות והפער בין המדדים אינו עולה על 10% לכאן או לכאן (כלומר אנשים המוגדרים כענייים על פי הבט"ל ואינם מוגדרים כעניים ע"פ ההלכה ולהפך) בנייר עמדה זה נשתמש בהגדרות הבט"ל תוך ציון העובדה כי יתכן ואינן מדוייקות ע"פ ההלכה.

[4] הגמרא במסכת בבא בתרא (ח ע"ב) מבארת כי לקהילה קיימת סמכות כפיה על הצדקה ומכאן למד הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"ט ה"א) כי הואיל  ואין סמכות ללא אחריות הרי שלקהילה חובה קיימת חובה לממש סמכות זו ולדאוג לפרנסתם של העניים.

[5] שכן אם העני יכול לדאוג לצרכיו בכוחות עצמו ואינו עושה זאת אין על הציבור חובה לפרנסו אם כי מותר ואף מצווה לעזור לו באופן וולנטרי אם הוא מחזר על הפתחים (דרישה אבן העזר עא ס"ק ג)

[6] לדברי הרמב"ם (שם ה"ג) חובה זו מולאה בכל קהילות ישראל ו"מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה".

[7] כמובן שלמדינה ישנם חסרונות על פני הקהילה שכן היא עשויה לגרום לתחושה של הסרת אחריות מהיחיד ומהקהילה במידה וזו קיימת, אולם יתרונותיה גדולים לעת עתה על חסרונותיה. העברת סמכות זו אינה גורעת מהחובה המוטלת על הקהילות המקומיות, במידה והן קיימות ובוודאי שאינה גורעת מחובתו של היחיד לעזור לעניי ישראל, אולם יכולתו של היחיד לא תשווה ליכולתה של המדינה ואינה יכולה לבוא אלא כהשלמה במקום בו המדינה קצרה ידה מהושיע.

[8] מבלי להכנס לויכוח איזו גישה עדיפה מבחינה פרקטית, ברור שההלכה במסגרת הלכות צדקה דוגלת בשיטת הסיוע הסלקטיבי לפיה יקבל עזרה רק מי שבאמת זקוק. כך כותבת המשנה במסכת פאה כאשר מגדירה מי ראוי לקבל מתנות עניים. הטור (יורה דעה רנג) מיישם זאת לשאלה מי ראוי לקבל צדקה. יתר על כן, פוסק השולחן ערוך (יורה דעה רנה א) כי למי שאינו זקוק אסור להעזר באחרים.

[9] כגון קצבת ילדים וקצבאות זקנה ושאירים המהוות יחד 47% מתקציב הבט"ל (36 מליארד ₪).

[10] למעשה כל הקצבאות למעט קצבת נכות כללית אינן מותנות בבחינת כושר ההשתכרות. אמנם במובן זה קצבת זקנה ניתנת לרוב למי שכושר ההשתכרות שלו כבר לא קיים, או נמוך מאד אולם מאידך היא כאמור ניתנת ללא כל מבחן הכנסה או נכסים כך שנהנים ממנה גם אנשים שלפי כל קריטריון אחר אינם אמורים לקבל את סיועה של המדינה.

[11] כפי שנראה להלן אחוזים נכבדי מכלל הקצבאות המשולמות על ידי הבט"ל אינן מגיעות לאנשים הזקוקים לעזרתה של המדינה ולפיכך סכומים אלו נגרעים מהסכומים שהיו עשויים להיות מופנים לעניי ישראל.

[12] בהתאם להוראות סעיף 200א' לחוק, מי שנקבעה לו דרגת אי כושר השתכרות מלאה ושיעור הנכות הרפואית שלו הוא 50% ויותר זכאי לקצבה חודשית נוספת. לבעלי הנכות הפיסית התווספו לפני מספר שנים גם חולי הנפש והלוקים בפיגור שכלי.

[13] הסכום גבוה יותר ככל שהקושי של הנכה להתפרנס מיגיע כפיו גדול יותר (על פי אתר הבט"ל).

[14] ניתן לראות זאת בטבלה הבאה המחשבת את קצבת הנכות כולל התוספות בגין בני זוג וילדים:

 

יחיד

זוג

3 נפשות

4 נפשות

5  נפשות

6 נפשות

80% נכות

2793

3965

4902

5839

6772

7713

60% נכות

1755

2458

3020

3582

4114

4706

קו העוני

3158

5053

6696

8086

9475

10739

 

כפי שניתן לראות כאשר בן הזוג עובד, אפילו במשרה חלקית, תצליח משפחתו של הנכה לחצות את קו העוני. במידה ומדובר בנכה שנקבעה לו דרגת אי כושר נמוכה, קרי שיש לו מסוגלות חלקית לעבוד, על הנכה למצות את יכולתו באמצעות עבודה במשרה חלקית אפילו בשכר מינימום, או על בן הזוג לעבוד במשרה מלאה על מנת שמשפחתם תצליח לחצות את קו העוני.

על נכה הסובל מ 60% נכות המקבל קצבת נכות נמוכה יותר, בסך 4144 ₪, לצאת ולהתפרנס בכוחות עצמו על פי מידת יכולתו, כפי שנקבעה לו, ואם ירוויח 2500 ₪, ואשתו תרויח סכום דומה יצליחו להגיע לקו העוני.

[15] ככלל יש להעיר כי ההלכה רואה במשפחה בה הורים וילדים את יחידת החיים הבסיסית כאשר מציאות של אדם המתגורר בגפו אמורה להיות נדירה יחסית. לחיים כמשפחה יתרונות ערכיים אשר לא יסולו בפז אולם בהקשר שלנו יש להם גם יתרונות כלכליים שכן המשפחה אמורה להוות עזרה ומגן לכל אחד מחבריה בין אם מדובר באב אם בן או בת. ההוצאות השוליות של אדם המתגורר במסגרת משפחתית קטנות לאין ערוך מההוצאות הכרוכות במגורים במשק בית של אדם אחד, בפרט אם מדובר באדם נכה.

[16] לדעתנו ברמה העקרונית יש להצמיד את הסכום אותו מקבל נכה זה לקו העוני אם כי כפי שהערנו לעיל מדד זה אינו מדוייק לצורך הגדרת העוני על פי ההלכה ויתכן שחוסר הדיוק מוגבר אף יותר ביחס לקבוצת אוכלוסיה זו.

[17] רמב"ם הלכות מתנות עניים פ"י ה"ז

[18] אמנם היה מקום לומר כי הרמב"ם לא התעסק כלל בשאלה לאיזה עני לתת צדקה, אלא מהו אופן נתינת הצדקה האופטימלי, ובשאלה איזה עני יש להעדיף עסק הרמב"ם בסוף פ"ח מהל' מתנות עניים. על פי הבנה זו, כאשר מגיעים לפנינו שני עניים אשר לאחד ניתן לסייע במתנה ולאחר בהלוואה או במציאת עבודה עלינו לסייע לעני לפי סדרי הקדימויות האישיים ולא לפי איכות הצדקה. (כיוון זה עולה מדברי הרב אברהם צבי הכהן ראש כולל אור מאיר בישיבת חכמי לובלין – "בית אהרן וישראל" נט עמ' סו). ככלל יש לציין כי גם כאשר הרמב"ם מתייחס לקדימויות בין עניים הוא לא מזכיר שיש להעדיף את המסוגל לעבוד על פני מי שאינו מסוגל לעבוד. יתירה מזאת, העדפת האשה על פני האיש (רמב"ם שם הט"ו) על אף שמסתבר שמסוגלת לעבוד פחות מהאיש מלמדת קצת שיש להעדיף את מי שאינו מסוגל לעבוד.

אולם, ראה במאמרו של הרב יעקב מאיר שטרן (קובץ מבית לוי טז עמ' קה) שהבין כי מעלות הצדקה קובעים גם איזה עני להעדיף ולא רק איזו צדקה להעדיף. ולכאורה מוכח כדבריו מלשון הרמב"ם עצמו: כאשר הרמב"ם קובע את סדר הקדימויות בקבלת צדקה הוא תולה את הקדימות בסוג הצדקה הנדרשת (רמב"ם מ"ע פרק ח הט"ו-יז): "האשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי, מפני שהאיש דרכו לחזר לא האשה ובושתה מרובה, ואם היו שניהם בשביה ונתבעו שניהן לדבר עבירה האיש קודם לפדות לפי שאין דרכו לכך. יתום ויתומה שבאו להשיא אותן משיאין האשה קודם לאיש מפני שבושתה של אשה מרובה, היו לפנינו עניים הרבה או שבויים הרבה ואין בכיס כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כולן, מקדימין את הכהן ללוי..." כלומר להאכיל ולכסות אשה קודמת, להציל מעבירה האיש קודם וכו'". אם נשאל את הרמב"ם לפדיון שבויים או לכסות מי קודם יענה הרמב"ם כי השאלה מי קודם אינה השאלה הנכונה אלא מה קודם והתשובה היא שפדיון שבויים קודם. היחס בין מעלות הצדקה בפ"י דינו כיחס בין פדיון שבויים לכסות – אדם שיכול לסייע לשני עניים בשני אופנים אשר האחד מעולה מחבירו עליו לקבוע את סדרי העדיפויות על פי מעלת הצדקה ולא על פי זהותו של העני והיות ומעלת הצדקה היא העזרה למי שמסוגל לעבוד לצאת ממצוקתו באמצעות עבודה (ואין לחלק בנקודה זו בין איש ואשה שכן שניהם מסוגלים לעבוד לפרנסת עצמם כפי שאומרת הגמ' במסכת כתובות שתקנו מעשה ידיה כנגד מזונותיה) יש להעדיף אותה על פני מתנה שאינה מחלצת את העני ממצבו.