בסערת השלגים הנוכחית יצאו רכבים רבים מאזור המרכז למקומות גבוהים יותר, בעיקר באזור ירושלים, לצורך בילוי משפחתי "בחיק השלג". חלקם של הרכבים נקלעו לסופת שלגים ובעליהם נאלצו להשאיר אותם בכביש ולמצוא לעצמם ולמשפחתם מקום מחסה ומפלט. כתוצאה מכך גרמו קושי לפינוי ציר התנועה, והגורמים המטפלים לכך נאלצו לגרור עשרות רכבים למגרשי חניה מאולתרים.
השאלה היא, האם על פי ההלכה מוטלת חובת תשלום של גרירת הרכבים על בעלי הרכב.
השארת רכב בכביש ציבורי נחשבת עשיית נזק, וכן נחשבת גזל הרבים.[1]
על הבעלים של הדבר המזיק מוטל לפנות את הדבר המזיק מהמקום שעלול להזיק.[2]
נסיעה ליעד שבו יש סיכויים שהרכב יתקע, נחשבת פשיעה, ואף שלא העלה על דעתו שהדבר יקרה, בכל אופן כיון שלבסוף קרה, הרי זה בבחינת תחילתו בפשיעה וסופו באונס, שחייב בנזיקין.[3]
כיון שבעל הרכב גרם להוצאות פינוי הרכב, ודבר זה היה חייב להעשות כדי להכשיר את ציר התנועה עבור ציבור הנוסעים, הרי יתכן שזה בבחינת ברי היזקא, ולכן יש לדון אם מתחייב מדינא דגרמי.[4]
גם אם אין גרימת ההוצאות נחשבת לגרמי, הרי זה ודאי נחשב גרמא, ובאופן של פשיעה חייב בידי שמים.[5]
רכב שנשאר בכביש במקום שאינו שמור, סיכוייו להיגנב ולהינזק מרובים, ויש להחשיב את גורר הרכב למגרש חנייה שהוסדר לצורך העניין, כהצלת הרכב, ולכן צריך בעל הרכב לשלם על כך.[6]
לסיכום: בעלי רכבים שנתקעו בשלג ורכבם נגרר ע"י הרשויות למקום חניה מסודר, חייבים מצד הדין לממן את הוצאות הפינוי של הרכב. אמנם כל עוד המדינה לא תובעת אותם אינם חייבים מיוזמתם לשלם[7].
[1] יש ללמוד מפסקי השו"ע חו"מ סי' תיב ס"א, לגבי מניח את הכד ברה"ר, שאם הוזק בו אדם, חייב בנזקו. וכן בסי' תי"ז ס"ב, לגבי אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרה"ר. לכן השארת הרכב בכביש היא עשיית אב מזיק – בור.
[2] בשו"ע חו"מ סי' תטז ס"א מבואר שבי"ד קובעים זמן לבעלי כותל ואילן רעועין שעלולים ליפול ולהזיק שיקוצו את האילן ויסתרו את הכותל. והיינו עוד קודם שנעשה הדבר המזיק. א"כ בדבר שמציאותו מזיקה, כמו רכב הנמצא בכביש, ודאי שמוטל על הבעלים לפנותו.
[3] כפי שיש ללמוד מהרמב"ם הל' נזקי ממון פ"ב הט"ו, לגבי כלב וגדי שעלו לראש הגג ונפלו והזיקו באונס, חייב הבעלים כיון שעלייתן לגג פשיעה.
[4] מהמבואר בדרוש וחידוש לרעק"א מערכה לב"מ דף לו אות כט, עולה שאין חילוק בזה בין מזיק ממש או דינא דגרמי, ובשניהם חייב. אבל בשו"ת המהרש"ם ח"ה סי' יא מבואר שאם החיוב מחמת קנס אין לחייב בתחילתו בפשיעה וסופו באונס. וקיים ספק בפוסקים אם דינא דגרמי הוא דין או קנס. וכיו"ב בשו"ת אבנ"ז חו"מ סי' ב' באר שבגרמי לא נאמר חיוב בתחילתו בפשיעה וסופו באונס. עוד יש לדון מהקצוה"ח בסי' שפו סק"י, אם יש חיוב על גרימת הוצאות.
[5] ב"ק דף נה ע"ב, ד' דברים העושה אותם פטור בידי אדם וחייב בידי שמים. ומבואר במפרשים שמדובר בפשיעה.
[6] ע"פ הסמ"ע על שו"ע חו"מ סי' תכו סק"א, בעניין הצלת ממון חבירו, שהביא מהרא"ש והטור שאם יש לו ממון להציל עצמו חייב לשלם לחבירו. ואמנם יש לדון בזה מדין מבריח ארי מנכסי חבירו (ב"ק דף נח ע"א), מ"מ נראה ע"פ התוס' שם שהדבר אמור רק כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק... ואין מצילו אלא מן הדאגה ומן הפחד.. עכ"ל. ובזה ביארו שבשטף נהר חמור חבירו והצילו צריך לשלם לו שכרו. וכאן אמנם אינו כמו שטף נהר חמורו, אבל כיון שהוא קרוב להפסד, לכן אין זה בכלל מבריח ארי.
[7] משום שכאשר המדינה אינה תובעת – נחשב הדבר כמחילה.