נתונים רשמיים מצביעים על העובדה העגומה כי מקורות המים של ישראל הולכים ומדלדלים ככל שנוקפות השנים האחרונות. גם מיעוטם היחסי של משקעי החורף וגם מקדם האידוי הגדל לאורך זמן, גורמים לצמצום משאבי המים של המדינה. הרשויות משקיעות במהלכי הסברה ופרסום, בנסיון לרסן את הקף השימוש במים במגזר הפרטי, אך אין כל בטחון כי מהלך זה אכן תורם לצמצום צריכת המים בקרב משקי הבית.
מקורות מים מועטים במדינה, אם בכלל, מצויים בידיים פרטיות. בישראל, כבהרבה מדינות אחרות המים הם 'מוצר ציבורי' קרי, מוצר שהאחריות לאספקתו מסורה בידי הממשלה, ומחירו אינו נקבע באמצעות מנגנון שוק. כתוצאה, אין המחיר משקף רמות מקבילות של ביקוש והצע. כאשר המחיר ליחידה (ממ"ק) נמוך ממחיר השוק הריאלי, הוא מעודד צריכת יתר ובזבוז כמויות מים חיוניים.
מגבלת המחסור עומדת בבסיסו של עקרון הקצאת המשאבים היעילה. תחושת המחסור הציבורית עשויה לקרב את המגבלה המופשטת לתודעתו היום-יומית של הצרכן. עומק התחושה תלוי בנסיבות המציאות השוטפת ובתנאים שבמסגרתם פועל הצרכן. ירושלמים שימי המצור על העיר, בתקופת מלחמת השחרור, עודם חרוטים בזכרונם, רגילים לסגור את הברז בין הדחת צלחת לרעותה, כדי לחסוך במים. אולם, רבים אחרים חשים כי הם חיים באוירת שפע (שמא מדומה) והדרישה לחסוך מים אינה מתיישבת עם תחושה זו, ומודעותם לשימוש זהיר במים אינה כה חדה.
עד היכן מגעת הרגישות ההלכתית לצריכת מים בתאי מצוקת מים מחריפה? האם זכותו של הצרכן לצרוך מים ככל העולה על רוחו, או שמא עליו לנהוג התחשבות ברעיו הצרכנים, שבסופו של תהליך עשויים למצוא את עצמם, יחד אתו, נצבים לפני שוקת ריקה?
ניגודי אינטרסים בין פרטים הנאבקים על מים במשורה משתקפים במחלוקת רבי עקיבא ובן פטורא, המתמקדת בשנים שהיו הולכים במדבר ואין בידם אלא קיתון אחד של מים, שאינו מספיק לשניהם, ואם ישתה האחד ימות חברו. לדעת רבי עקיבא ישתה זה שהקיתון בידו, משום 'חייך קודמין לחיי חברך'. לדעת בן פטורא ישתו שניהם, ולא יראה האחד במיתת חברו (בבא מציעא סב א). לפי שעה, ניגודי האינטרסים הנוכחיים אינם כה קיצוניים. אם ישטוף האחד את מכוניתו היום, יביא בכך למחסור אפשרי של מי שתיה רק בעתיד. אמנם, הרשויות עשויות לווסת את אספקת המים באמצעות קביעת מחיר פרוגרסיבי, העולה עם עליית רמת הצריכה, וכך למתן צריכה היום, אך פתרון זה אינו מלא, ולבטח אינו משמש תחליף להתייחסות הלכתית.
דומה שהעיקרון ההלכתי 'רווחא להאי ופסידא להאי' עשוי לשמש קו מנחה להתנהגות צריכת מים לאור ההלכה. העיקרון קובע כי הציבור אינו יכול להתקין תקנות רשמיות המשפרות את מצבם של חלק מחבריו, בעוד הן פוגעות בחברים אחרים (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, חלק ד', דפוס פראג, סימן תתקמ"א). אמנם , העיקרון במקורו נגזר מסוגיית סמכותם של גופים ציבוריים (כגון: בינ העיר, בבא בתרא ח ב) להתקין תקנות העוסקות בהנהגת הכלל, אך אין מניעה עקרונית מלהשליכו גם למישור ניגודי אינטרסים בין פרטים, קל וחומר כאשר בסופו של חשבון התוצאה (מצוקת מים) אינה מצטמצמת למשק הבית של פרט זה או אחר, אלא חובקת את הציבור כולו.
גם אם צמצום צריכה מיותרת היום גורם מועקה מסויימת לחלק מן הצרכנים, אין במועקה זו להצדיק שימוש בזבזני במים, וכבר כתב ר' חיים מצאנז בעניין דומה: 'ואל תשגיחו בזה מצעקת איזה אנשים, כי פיקוח הרבים דוחה הכל … ורחמנות כזו היא אכזריות … ' (שו"ת דברי חיים, חלק ב', חושן משפט, סימן נח). במילים אחרות, צריכת מים בזבזנית בהוה מייצגת אכזריות כלפי משתמשים עתידיים. ודאי שאין בהתנהגות כזו משום 'ואהבת לרעך כמוך' אף במובן המצומצם של 'מאי דסני עלך, לחברך לא תעביד'.
גם אם בוחנים את הצרכן מהזוית של דיני תחרות, אי אפשר להיתלות בטיעון המצדד בשוק חופשי שבמסגרתו מתנהלת תחרות נטולת מגבלות בין צרכנים. כאשר תוצאתו של המאבק התחרותי מייצגת פגיעה חמורה בצרכנים אחרים, רואה ר' מרדכי הלוי מקהיר את המתחרה הפוגע, כמזיק ממונו של חבירו, וגם אם הוא עצמו נפגע ממהלכיו שלו, אין בכך משום הצדקה להתנהגותו, 'שיש לכופו בשוטים, הא למה זה דומה למי שמנקב נקב בספינה במקומו ואומר, במקומי אני נוקב דהרי זה שוטה רשע שמאבד עצמו וכל בני הספינה … ' (דרכי נעם, חושן המשפט, שאלה לח).
הוה אומר כי הצרכן שהתפיסה ההלכתית חשובה בעיניו, נדרש לרסן את צריכת המים שלו לעת משבר, ולנהלה באופן מושכל ומתחשב, גם אם אחרים 'תופסים טרמפ' על גבי כמויות המים שהוא חוסך, ואינם נמנעים משימוש בזבזני ונצלני. מובטחנו מקדמא דנא שהתנהגות הפרט על פי ההלכה, בחינת 'אם שמע תשמעו', מתן שכרה בצדה - 'ונתתי מטר ארצכם בעתו', וסופה בע"ה היחלצות ממשבר המים הממושך.