עקב הסגר שהוטל בעקבות מגפת הקורונה לא התאפשר להורים לשלוח את ילדיהם למעון או לגן.

מציאות זו עוררה שאלות רבות בנוגע לתשלום עבור אותה תקופה.

הדעה הרווחת בין הפוסקים גרסה שבמקרה כזה יש להתפשר ולשלם תשלום חלקי[1], ואף אנחנו פרסמנו דברים ברוח זו. אולם עקב ריבוי השאלות המעשיות חשבנו שנכון לשוב ולשנות פרק זה, ובעקבות העיון המחודש הגענו למסקנות אחרות.

לשם ביסוס דעתנו בעניין זה נביא תחילה את סוגיות הגמרא הרלוונטיות ואת העולה מהם לנידון דידן כפי הנלע"ד.

א. פועלים שנבצר מהם לעבוד מחמת אונס

הגמרא במסכת בבא מציעא עוסקת בפועלים אשר נשכרו להשקיית שדה, אך באמצע היום פסקה הזרימה בנהר וכתוצאה מכך נבצר מהפועלים להמשיך בעבודת ההשקיה. וכך נאמר שם:

ואמר רבא: האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ופסק נהרא בפלגא דיומא. אי לא עביד דפסיק - פסידא דפועלים. עביד דפסיק, אי בני מתא - פסידא דפועלים, לאו בני מתא - פסידא דבעל הבית.[2]

על פי דברי רבא מפסידים הפועלים את שכרם - פרט למקרה בו בעל הבית יכול היה לצפות את מה שארע והפועלים לא היו יכולים לצפות זאת – שאז ההפסד הוא על בעל הבית.

הכלל בעניין זה הובא בטור, וז"ל:

דלעולם לא יתחייב בע"ה אלא א"כ היה יודע והפועל לא ידע אבל אם שניהם יודעין או שניהן אינן יודעין הפועל מפסיד שהמוציא מחבירו עליו הראיה וידו על התחתונה:[3]

וכן פסק השולחן ערוך:

השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק, או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר, פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום, אף על פי שגם בעל הבית יודע דרך הנהר. אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר, ובעל הבית יודע, נותן לו שכרו כפועל בטל.[4]

מכאן שבכל המקרים בהם מחמת אונס נבצר מהפועלים לעבוד – הם אינם מקבלים את שכרם, פרט למקרה בו בעל הבית יכול היה לצפות את אפשרות האונס והפועלים לא.

לכאורה הטעם לכך שהפועלים מפסידים את שכרם הוא פשוט: הם נשכרו על דעת זה שיעבדו בהשקיה ומשנבצר מהם לעשות כן הרי זה כעין מקח טעות והשכירות מתבטלת. אלא שאם כן, צריך להבין מדוע כאשר בעל הבית יכול היה לצפות שהנהר יפסק ולא התנה שבמקרה זה לא ישלם לפועלים את שכרם – חייב לשלם, הרי סוף סוף גם במקרה זה יש כאן מקח טעות. ואין לומר שבעל הבית חייב לשלם משום שגרם הפסד לפועלים בכך שלא יידע אותם שיתכן שהנהר יפסק, שאם כן צריך להיות מוגבל הדין רק למקרה בו הפועלים הפסידו עבודה אחרת שרק אז נגרם להם נזק בכך שבעל בית זה שכרם ולבסוף לא העסיקם[5].

מסתבר שהטעם לכך שבמקרה זה בעל הבית חייב לשלם הוא משום שקיימת הנחה שהיות שידע על האפשרות שהנהר יפסק ולא הזכיר זאת במפורש בהסכם שעשה עם הפועלים, מחל בכך על שכרם של הפועלים והתכוון לשלם להם גם אם לא יעבדו.[6]

כן משמע מדברי הרא"ש שהוא המקור לדברי הטור, וזו לשונו:

דכל אונסא דלא איבעי לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בעה"ב א"נ תרוייהו איבעי להו לאסוקי אדעתייהו פסידא דפועלים. דהמוציא מחבירו עליו הראיה וידו על התחתונה. הוה רגיל דפסיק אי בני מתא נינהו פסידא דפועלים. בני מתא אחריתא פסידא דבעה"ב דאיבעי ליה [לבעה"ב לאיתנויי] [7]

מדברי הרא"ש עולה שקיים כאן ספק האם זכאים הפועלים לשכרם במקרה זה ומשום כך ידם של הפועלים שהם המוציאים על התחתונה[8]. רק במקרה בו על הבית מכיר את הנהר והפועלים אינם מכירים קיימת הנחה שבכך שבעל הבית לא התנה הוא מחל על שכר הפועלים והתכוון לשלם גם במקרה שלא יוכלו לעבוד מחמת הפסקת הנהר.

אולם מלשון התרומת הדשן משמע שהטעם לכך שהפועלים אינם מקבלים את שכרם אינו משום שיש כאן ספק אלא משום שבכך שהם לא התנו הם מחלו על שכרם. וכך הוא כותב:

דכל מלתא דלא ידיע לתרווייהו או דידע לתרווייהו פסידא דפועלים אי אתי ההוא אונס, דהמוציא מחבירו עליו הראייה, ואינהו הוי להו לאתנויי עם בעל הבית דאי מתיליד אונס שלא ירצו להפסיד שכרן. אבל אי הוה נהרא רגיל למפסקה ופועלים לא בני מתא אינון, דבעה"ב הוי ליה לידע ופועלים לא הוו להו לידע פסידא דבעה"ב, דאיהו הוי ליה לאתנויי דהא לא ידעי לאסוקי אדעתייהו.[9]

וצ"ע לשיטתו מדוע כאשר בעל הבית מכיר את הנהר והפועלים אינם מכירים אין הם מפסידים את שכרם, סוף סוף גם במקרה זה ניתן לומר שהיות שלא התנו – הם מחלו. ויתכן שהיות שיש כאן שתי הנחות סותרות: מצד אחד הנחה שהפועלים מחלו על שכרם בכך שלא התנו, ומצד שני הנחה שבעל הבית מחל בכך שלא התנה אף שהכיר את הנהר טוב מהם, הרי שמשאירים את ההסכם על כנו והפועלים יקבלו את שכרם.

לשיטת הרא"ש א"כ, הטעם לכך שהפועלים מפסידים את שכרם הוא משום שקיים ספק האם יש כאן מקח טעות והיות שהם המוציאים – ההפסד עליהם, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. לשיטת התרומת הדשן לעומת זאת הפסד הפועלים הוא מחמת ההנחה שהפועלים מחלו על שכרם במקרה של אונס.

נפק"מ בין שתי השיטות תהיה במקרה בו הפועלים מוחזקים, שלשיטת הרא"ש מספק אין מוציאים מידם ולכן לא יפסידו[10], ואילו לתרומת הדשן לא תועיל להם התפיסה שהרי, כאמור, קיימת הנחה שמחלו.

אכן, גם לתרומת הדשן, אם בעל הבית שילם מראש לפועלים הם לא יפסידו, לא מחמת שהם המוחזקים אלא מחמת שבכך ששילם להם מראש גילה דעתו שמתכוין שיקבלו את שכרם בכל מקרה – אף אם הם לא יעבדו.

וכך כותב התרומת הדשן שם:

והיה נראה דאפילו בנ"ד שקבל שכרו אח"כ היה לומר דפסידא דפועלים וצריך להחזיר, כדפרישנא לעיל הטעם משום דהוה ליה לאתנויי הואיל והוא צריך להוציא. וא"כ כיון דלא אתני בתחילה השכירות איהו דאפסיד אנפשיה מעיקרא ומחל על האונס... אמנם נראה דלא אמרינן הכי, דהתוס' מפרשים הטעם דאם נתן לא יטול לפי' קמא דמחזיק בעל הספינה אפי' בשכר הדרך שלא הלך הואיל ומוחזק בשכרו... דכיון דנתן לו שכרו נתרצה לו שיהיו שלו אפילו יארע אונס רק שלא ישאר בו[11]. וא"כ ה"ה בנ"ד שלא ישאר בו ואיהו לא היה מעכב הואיל ונתן לו נתרצה שיהא שלו.

והנה בשו"ת שבות יעקב[12] כתב שלשיטת הרא"ש אם תפס הפועל שכרו מבעל הבית ההפסד הוא על בעל הבית, משום שבמקרה זה בעל הבית הוא המוציא ולא הפועל. ותמה עליו בספר מנחת פתים[13] שמדברי התרומת הדשן משמע שרק בהקדים לו שכרו פסידא דבעל הבית משום שמוכח שהתרצה לתת לו גם במקרה של אונס, אך במקרים אחרים בהם הפועל מוחזק עדיין פסידא דפועלים.

אך לפי מה שכתבנו לא קשה כלל על השבות יעקב, שהשבות יעקב אמר את דבריו לשיטת הרא"ש ובאמת התרומת הדשן חולק בזה על הרא"ש.[14]

שיטת שלישית היא שיטת ערוך השולחן הסובר שבכל מקרה תפיסה לא מועילה, דאין כאן ספק אלא כך הוא מעיקר הדין שאם שניהם אנוסים בעל הבית פטור מלשלם "כיון דגם הבעה"ב אנוס, משמיא הוא דגזרי עליה דפועל שלא ירויח"[15]

על פי ערוך השולחן, הפועלים מפסידים מחמת ההנחה שכך נגזר עליהם משמים, ומשמע אפוא שאין זה מחמת מקח טעות.

סיכום:

מן הסוגיא העוסקת בפועלים שנשכרו להשקות את השדה ומחמת אונס נבצר מהם להשלים את העבודה אנו למדים כי  פועלים שנבצר מהם לעבוד מחמת אונס אינם מקבלים את שכרם. חריג לכך הוא מקרה בו בעל הבית צפה מראש את אפשרות האונס ולא התנה במפורש שבמקרה כזה לא יקבלו שכרם, שאז, אם הפועלים לא היו יכולים לצפות מראש את האונס – יקבלו את שכרם.

נחלקים הפוסקים במקרה בו הפועלים מוחזקים בכסף:

לשיטת הרא"ש אם הפועלים מוחזקים אינם מפסידים את שכרם.

לשיטת התרומת הדשן יש להבחין בין מקרה בו בעל הבית שילם לפועלים מראש את שכרם שאז אינם צריכים להחזיר, לבין מקרה בו תפסו ממון אחר של בעל הבית שצריכים להחזיר ומפסידים את שכרם.

לשיטת ערוך השולחן תפיסה לא מועילה ואף אם תפסו הם מפסידים את שכרם.

ב. השוכר ספינה וטבעה בחצי הדרך

מקרה נוסף של משכיר שנבצר ממנו, מחמת אונס, לקיים את הסכם השכירות הינו מקרה של ספינה שטבעה בחצי הדרך. הגמרא מביא בעניין זה ברייתא האומרת:

השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך, רבי נתן אומר: אם נתן לא יטול, ואם לא נתן - לא יתן.[16]

מבואר בגמרא שדין זה נאמר במקרה של "ספינה זו ויין זה", דהיינו שהשכירות היתה על ספינה ספציפית, והיין שבעבורו נשכרה הספינה היה יין ספציפי, שבמקרה זה היות שהיין והספינה טבעו, שני הצדדים אינה יכולים לקיים את ההסכם ומשום כך ידו של התובע על התחתונה. על כן אם המשכיר קיבל כבר את התשלום – אינו חייב להחזיר, ואם עדיין לא קיבל – לא יוכל לתבוע אותו.

נחלקים הראשונים בשאלה האם במקרה שהמשכיר מוחזק הוא אינו חייב להחזיר גם את התשלום עבור מחצית הדרך שהספינה לא הפליגה בה. לדעת תוספות המשכיר אינו חייב להחזיר גם את התשלום שקיבל עבור הדרך שהספינה עדיין לא הלכה בה:

כיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו לאלתר אף על גב דאינה משתלמת אלא לבסוף לדעת כן נותנו שיהא שלו לאלתר אם לא ישאר בו[17]

ובשם הריב"ם הביאו שעל מחצית הדרך שהספינה לא הלכה בה אין השוכר חייב בכל מקרה לשלם, ואם המשכיר מוחזק – יחזיר.

עוד מבואר בגמרא שם שבמקרה של "ספינה סתם ויין זה", היות שבעל הספינה יכול לקיים תנאו, שהרי השכירות לא היתה על ספינה ספציפית, ואילו בעל היין אינו יכול לקיים תנאו משום שהשכירות היתה על יין ספציפי שכבר אינו קיים – אף אם השוכר לא שילם עדיין, הוא חייב לשלם למשכיר.

גם כאן נחלקים הראשונים בשאלה האם הדיון הוא על מחצית הדרך שהספינה כבר הלכה בה או על מחצית הדרך הנותרת.

הריטב"א הביא שכל הדיון הוא רק לגבי מחצית הדרך הראשונה, אך על מחצית הדרך הנותרת ברור שגם אם המשכיר כבר קיבל את הכסף – עליו להשיבו, וכן היא דעת הרא"ש.[18] אולם תוספות סוברים שהשוכר חייב לשלם למשכיר בעל הספינה גם על הדרך הנותרת, וכן היא דעת הרי"ף,[19] וכן פסקו להלכה הרמב"ם והשולחן ערוך. והרמ"א הביא את שיטת הרא"ש.[20]

על כך הקשו תוספות מדין פועלים שנבצר מהם לעבוד מחמת אונס, אשר כפי שהובא לעיל, הכלל לגביהם הוא שבמקרה של אונס אינם מקבלים את שכרם, ומדוע א"כ כאן זכאי המשכיר לשכרו, ותירץ ריב"ן:

דלעיל שהפועלים לא אבדו כלום רק שנתבטלו אין נותן להם כלום אבל הכא שהמשכיר הפסיד ספינתו כפועל בטל מיהא אית ליה כיון שמזומן לקיים תנאו.

ומבאר החזון איש שבספינה התשלום אינו רק על הטרחה שבהולכה אלא גם על הסיכון של הספינה ועל זה חייב השוכר לשלם גם אם מחמת אונס אינו יכול להשתמש עוד בספינה.[21]

הריטב"א שם בשם מורו מבחין בין שכירות פועלים לבין קבלנות: מה שלמדנו לעיל שהפועל מפסיד את שכרו זהו רק בפועל אך בנידון הספינה שטבעה מדובר בקבלן שהתחייב באופן מוחלט לבצע עבודה, ובאופן זה זכאי הוא למלא שכרו גם במקרה של אונס – כל עוד האונס אינו מחמתו:

לכך פירש הוא ז"ל אם נתן אפי' כל השכר לא יטול ממנו כלום ואם לא נתן לו כלום לא יתן לו כלום, ומיירי כשאין זו שכירות ספינה לחוד כשוכר את החמור, אלא שנתחייב לו להוליך יינו עד מקום פלוני הן בספינה זו הן בספינה סתם, וכעין קבלנות היא שמוטלת עליו לעשות, ואין אחד מהם יכול לחזור בו כלל, שכן דרך הספנין מוליכי הסחורות על הרוב... ואי דאמר ליה ספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן לו ואפילו כל שכרו שהרי מזומן הוא להשלים תנאו וקבלנותו, וכיון שאין העכבה מצדו חייב לו בכל שכרו, דכי אמרינן פסידא דפועלים דוקא פועל או קבלן דעלמא שלא נשכר אלא בדיבור בעלמא, אבל קבלן שנתחייב לגמרי להוליך דבר ידוע או לעשותו ומשך הדבר ודאי כל שאין העכבה מצדו ואירע בו שום אונס אין לו להפסיד משכרו כלום...

על פי זה, כאשר מדובר בקבלן, שבשונה מפועל, אינו רשאי לחזור בו מן ההסכם, יקבל את מלא שכרו גם במקרה של אונס – כאשר העכבה אינה מצידו אלא מצד בעל הבית.

מעין זה כתב גם באבן האזל וז"ל:

דשכירות ספינה הוי קנין לזמן השכירות שקנה בקנין שכירות במשיכת הספינה, וכן שוכר בהמה ומשכה קנה אותה לזמן השכירות אלא דמ"מ אם מתה הבהמה או נטבעה הספינה אינו חייב השוכר לשלם דאף שקנה על שכירות מ"מ לא דמי למכירה דכשקנה הלוקח כבר נתחייב בדמים, ואם מתה מתה ללוקח אבל שוכר לא קנה אלא לזה שישתמש בדבר השכור וישלם דמי התשמיש וכשמתה הבהמה או נטבעה הספינה אין בשביל מה לחייבו, אבל בספינה סתם ויין זה דבמשיכת הספינה נתחייב בדמי תשמיש של ספינה סתם לא איכפת לן מה דהשוכר הוא אנוס דכבר קנה ונתחייב בדמי השכירות על אופן שישתמש, וכיון דשכר ספינה סתם ובעל הספינה משלים תנאו מחויב לשלם, אבל בשוכר פועל לא קנה גוף הפועל אפי' בגדר קנין שכירות דאין קנין לפועל דהא יכול לחזור בו.[22]

שיטה שלישית בענין זה היא שיטת המחנה אפרים הסובר שגם בשכירות פועלים, כאשר האונס הוא מצדו של בעל הבית והפועל מזומן לקיים את חלקו – זכאי הפועל למלא שכרו וההפסד על בעל הבית. לשיטתו, מה שמצאנו לעיל שכאשר פסק הנהר אין הפועל מקבל את שכרו זהו משום ששם בעל הבית אינו אנוס יותר מאשר הפועל: "דבעל הבית נמי קאי ועומד לקיים התנאי דיכול לומר הרי שדה לפניך בא והשקהו".[23]

סיכום:

נחלקים הראשונים בשאלה האם במקרה של "ספינה סתם ויין זה" והספינה טבעה בחצי הדרך, חייב בעל היין השוכר לשלם לבעל הספינה המשכיר גם עבור מחצית הדרך שהספינה לא הפליגה בה.

לסוברים שבעל הספינה חייב קשה, לכאורה, מדין פועלים שמחמת אונס נבצר מהם לעבוד שם בד"כ אינם זכאים לשכר, ונאמרו בזה מספר הסברים:

א. שיטת הריב"ן: לפועלים לא נגרם הפסד פרט לאיבוד שכרם, ואילו לבעל הספינה נגרם הפסד בכך שספינתו טבעה.

ב. שיטת הריטב"א בשם מורו: בספינה מדובר בקבלן שאינו יכול לחזור בו וע"כ זכה מלכתחילה בכל שכרו, לעומת פועלים היכולים לחזור בהם בחצי היום. משום כך ב"ספינה סתם ויין זה" מקבל את כל שכרו.

ג. שיטת המחנה אפרים: בספינה רק השוכר אינו יכול לקיים תנאו, אך בעל הספינה – המשכיר יכול לקיים תנאו ולהביא ספינה אחרת ועל כן זכאי לשכרו. בשכירות פועלים כאשר פסק הנהר לא רק בעל הבית אלא גם הפועלים מנועים מלבצע את ההסכם ולכן אינם זכאים לשכר על מה שלא עבדו.

כל האמור הוא ב"ספינה סתם ויין זה" בו המניעה היא רק מצד בעל הבית. אולם ב"ספינה זו ויין זה" הן פועל והן קבלן לא יקבל את שכרם על מה שלא עבדו - משום שהמניעה היא גם מצידם ולא רק מצידו של בעל הבית.

ג. דין מלמד

מדין פועלים שנשכרו להשקות את השדה שהובא לעיל למדו הראשונים גם לדין מלמד, שבמקרה שנבצר ממנו ללמד מחמת מחלת התלמיד – אינו מקבל את שכרו - פרט למקרה בו בעל הבית צפה את האונס והמלמד לא. וכן כותב הרא"ש וז"ל:

ומכאן פסק רבנו יואל ז"ל מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד אי לא שכיח דחלה פסידא דמלמד. ואי שכיח דחלה אי שכיח מלמד במתא ומכיר ענין התלמיד פסידא דמלמד. ואי לא שכיח במתא פסידא דבעה"ב[24]

המרדכי[25] מביא מחלוקת בשאלה האם מקרה בו מת התלמיד דומה, לענין זה, למקרה בו התלמיד בשם רבינו יואל הוא מביא שיש להבחין בין שני המקרים:

מדין ספינה סתם ויין זה יש ללמוד שכאשר הפועל מוכן לקיים את חלקו והעיכוב הוא מצד בעל הבית בלבד – זכאי הוא למלא שכרו. על כן במקרה שהתלמיד מת והעיכוב הוא מצד בעל הבית יוכל המלמד לתבוע כל שכרו: "דמצי למימר ליה הב לי בנך ואלמדנו". שונה הדבר במקרה שהתלמיד חלה. במקרה זה לא יוכל המלמד לומר לבעל הבית "תן לי את בנך ואלמדנו" כי המלמד באמת לא יצליח ויש להניח שאף לא ירצה ללמד את התלמיד כאשר הוא חולה, ועל כן מפסיד את שכרו.

ואילו בשם המהר"ם מביא המרדכי שאין להבחין בין שני המקרים, ואם בחלה ההפסד הוא על המלמד – כל שכן שבמת יהיה ההפסד על המלמד.[26]

עד כאן דובר במקרה בו התלמיד חלה. נחלקים הראשונים בשאלה האם המלמד מקבל את שכרו במקרה שהוא חלה:

לדעת תוספות המלמד אינו מקבל שכר על התקופה בה לא עבד מחמת שהיה חולה[27], ולדעת המהר"ם  דינו של המלמד כדין עבד עברי שאינו מפסיד שכרו במקרה שחלה[28].

דעת המהר"ם הובאה במרדכי, ולכאורה קשה, הלא בחלה התלמיד כתב המרדכי שהמלמד אינו מקבל שכר על התקופה שלא לימד, וכיצד יתכן שבחלה התלמיד יפסיד אף שהאונס אינו נוגע אליו, ואילו כאשר הוא עצמו חלה, שהאונס נוגע אליו, יקבל את מלא שכרו.

בישוב הקושי כתב המחנה אפרים:

דמלמד גופו קנוי לבע"ה כמ"ש הוא ז"ל בתשו' אחרת ולכך כי חלה המלמד הוי פסידא דבע"ה דהוי כלוקח שדה מחברו ושטפה נהר דנסתחפה שדהו, וכמו כן בחלה המלמד כיון דגופו קנוי לבע"ה נסתחפה שדהו של בע"ה קאמרינן ומזליה גרם ותו לא מצי טעין טענה ולומר אדעתא דהכי לא קניתי... משא"כ בחלה הבן ומחמת זה אין המלמד יכול ללמוד לא שייך לומר נסתחפה שדהו דבע"ה כיון שלא נולד שום ריעותא בקנינו שהוא המלמד.[29]

בשורש המחלוקת שבין תוספות לבין המהר"ם עומדת השאלה האם יש לראות את השכיר כעבד עברי. שאלה זו נוגעת בראש ובראשונה לעצם ההיתר לאדם להשכיר עצמו כשכיר. תוספות סבורים שאין להשוות בין שכיר לבין עבד עברי, ועל כן אם אדם משכיר עצמו כשכיר אינו עובר על איסור "עבדי הם ולא עבדים לעבדים":

נ"ל דמ"מ מותר אדם להשכיר עצמו, דדוקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם.[30]

ואילו המהר"ם סבור שגם כשמשכיר עצמו כשכיר עלול לעבור על איסור "עבדי הם", אם ישכיר עצמו לתקופה ארוכה:

דלעולם אינו עובר אלא כשמוכר עצמו כעבד שאינו יוצא [אלא] בשש דמשנה שכר שכיר הוא דכתיב, כי שלש שנים כימי שכיר, הלכך כיון דאינו יוצא אלא משנה שכר שכיר או ביובל או קודם לשש בגרעון כסף הלכך עובר, אבל בציר מהכי שכיר מקרי עבד לא מקרי[31]

במקום אחר כתב המהר"ם שמותר להשכיר עצמו עד שלש שנים ולא יותר, וכן פסק הרמ"א להלכה, ובש"ך שם הביא את שיטת תוספות המבחין בין שכיר לבין עבד עברי.[32]

תוספות והמהר"ם חולקים אם כן לשיטתם: תוספות, לשיטתם, סבורים ששכיר אינו דומה לעבד וממילא חל עליו הכלל שאינו מקבל שכר אם לא עבד, ומשום כך כשחלה אינו מקבל שכר, ואילו המהר"ם, לשיטתו, סבור ששכיר דומה לעבד (אף שאינו עובר על איסור עבדי הם כשמשכיר עצמו לתקופה קצרה), ועל כן, כמו עבד עברי, גם הוא אינו מפסיד במקרה שחלה.[33]

אמנם המהר"ם מגביל זאת רק למקרה בו המלמד קיבל כבר את כל שכרו שאז אינו חייב להחזיר לבעל הבית על התקופה בה חלה, אבל אם עדיין לא קיבל – לא ישלם לו בעל הבית על התקופה בה לא עבד מחמת מחלתו.[34] ונראה שהטעם לכך הוא שרק כאשר שילם מראש דומה לעבד עברי אשר גם הוא מקבל את כספו מראש.

עוד יש לציין שבתשובה אחרת כתב המהר"ם שגם בחלה התלמיד – ההפסד הוא על בעל הבית ולא על המלמד, וממילא לא קשה קושית המחנה אפרים שתמה מדוע בחלה התלמיד ההפסד על המלמד, ובחלה המלמד ההפסד על בעל הבית.[35]

סיכום:

נחלקים הפוסקים בשאלה האם המלמד מקבל שכר מלא כאשר נבצר ממנו ללמד מחמת אונס שלא צפה לא הוא ולא בעל הבית, והדבר משתנה בהתאם לסוגי האונס השונים:

א. חלה התלמיד:

רבינו יואל – המלמד אינו מקבל שכר על תקופת המחלה בה לא לימד.

מהר"ם בתשובה אחת – המלמד מקבל שכר מלא.

ב. מת התלמיד:

יש אומרים שמקבל שכר גם לשיטת רבינו יואל שבחלה אינו מקבל שכר, ויש אומרים שדינו כדין חלה. (מובא במרדכי)

ג. חלה המלמד:

תוספות – המלמד אינו מקבל שכר על התקופה בה לא עבד מחמת מחלתו.

מהר"ם – המלמד מקבל שכר מלא

להלכה פסק השולחן ערוך שבחלה התלמיד לא מקבל המלמד את שכרו, והרמ"א הוסיף שהוא הדין במת התלמיד:

מי ששכר מלמד לבנו, וחלה התלמיד, אם אינו רגיל באותו חולי (והוא הדין אם מת הנער) (מרדכי ריש פרק האומנין), ואפילו אם רגיל והמלמד מהעיר ומכיר בו, פסידא דמלמד. אבל אם רגיל בחולי ואין המלמד מכיר בו, כגון שאינו מן העיר, פסידא דבעל הבית[36]

ביחס למלמד שחלה, הרמ"א, לשיטתו, הסובר כמהר"ם בנוגע להשווה בין שכיר לבין עבד עברי, הביא להלכה את דעת המהר"ם גם בנוגע למלמד שחלה:

וה"ה למלמד שחלה שמנכין לו דמי חליו. ומיהו אם כבר קבל הפועל או המלמד שכרו, י"א דאינו צריך להחזיר (שם בתשו' מיימוני ובמרדכי עיין בס"ק כ"ה).

והש"ך שם, לשיטתו, חולק ופוסק שהמלמד לא זכאי לשכר על תקופת המחלה גם אם כבר קיבל את שכרו.[37]

ד. מכת מדינה

מקור ההבחנה בין אונס פרטי לבין אונס המוגדר כ"מכת מדינה" הוא במשנה במסכת בבא מציעא שם נאמר:

משנה. המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא - מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה - אין מנכה לו מן חכורו.[38]

ומפרש שם רש"י שההבדל בין אכילת חגב שהיא מכת מדינה לבין אכילת חגב שאינה מכת מדינה הוא בכך שאם אינו מכת מדינה יאמר המשכיר לשוכר "מזלך גרם" ועל כן עליך לשלם כרגיל.

וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך:

החוכר או השוכר שדה מחבירו, ואכלה חגב או נשדפה, אם אירע דבר זה לרוב השדות של אותה העיר, מנכה לו מחכירו הכל, לפי ההפסד שאירעו. ואם לא פשטה המכה ברוב השדות, אינו מנכה לו מחכירו אף על פי שנשתדפו כל השדות של בעל הקרקע. נשתדפו כל השדות של השוכר או החוכר, אף על פי שפשטה המכה ברוב השדות, אינו מנכה לו מחכירו, שאין זה ההפסד תלוי אלא בשוכר.[39]

מבואר א"כ שהטעם לכך שהשוכר מחוייב לשלם גם במקרה של אונס הוא משום שאנו מניחים שבו האשמה, ולכן במכת מדינה בה לא ניתן לתלות את האשמה בשוכר – הוא פטור מלשלם וההפסד הוא של המשכיר.

והנה ביחס למלמד הביא המרדכי בשם המהר"ם דין העומד, לכאורה, בסתירה לכך, וז"ל:

מלמד החוזר בו ומורד בבעל הבית ואינו רוצה לגמור מלאכתו יד של בעה"ב על העליונה שוכר עליו או מטעהו וכתב רבינו חיים ברבי משה דאם קבל כבר המלמד שכרו צריך להחזיר עד כדי שיוכל להשכיר אחר... ורבינו מאיר אומר דהלכה למעשה דדבר האבד הוא... [*ואם] הביטול של המלמד מחמת גזירת המושל שבעיר ואי אפשר למלמד ללמוד הוי מכת מדינה ויהא (*הפסד) [*ההפסד] של בעל הבית.[40]

והביא זאת הרמ"א להלכה, וז"ל:

והא דאמרינן אם מכת מדינה הוא מנכה לו מן חכירו, הוא הדין בכל כיוצא בזה, דכל מקום שנפסד הענין לגמרי והוי מכת מדינה, מנכה לו משכירותו. ואם אפשר לתקנו על ידי טורח ותחבולות, אינו מנכה לו (מהר"ם פאדוואה סימן ל"ט). וכל מקום שמנכה לו אין חילוק במה שעבר או להבא. וכן פסק מהר"ם על מלמד שגזר המושל שלא ילמוד, דהוי מכת מדינה וכל ההפסד על בעל הבית.[41]

על פי זה, במקרה של מכת מדינה מפסיד בעל הבית שהוא השוכר של המלמד, וזה לכאורה סותר את דין המשנה ממנה למדנו שבמקרה של מכת מדינה מפסיד המשכיר.

הרמ"א עצמו בדרכי משה שם התקשה בכך ותירץ:

ולא דמי לקרקע דאכלה חגב דמנכה לו מן חכירו (ב"מ קה ב) ולא אמרינן דכל ההפסד על השוכר די"ל דדוקא בקרקע שעדיין עומדת בחזקת המשכיר בזו אמרינן דגם הוא יפסיד משא"כ בשאר משכיר ולכך הוה כל ההפסד של שוכר

נראה בהסבר דברי הרמ"א, שבקרקע, היות שעומדת עדיין בחזקת המשכיר, ניתן לומר במכת מדינה "נסתחפה שדהו" של המשכיר ועל כן ההפסד עליו[42]. את המלמד לעומת זאת אנו רואים כשדהו של השוכר, ועל כן כשם שבחלה המלמד אנו אומרים, לשיטת המרדכי והדרכי משה, שההפסד הוא על בעל הבית משום ששדהו היא זו שנסתחפה[43], כך גם במקרה של אונס אחר שהוא מכת מדינה.

על פי זה, דברי המהר"ם והרמ"א כאן הם לשיטתם שהובאה לעיל, על פיה נחשב השכיר כעבד עברי שגופו קנוי לבעל הבית, ועל כן נחשב כשדהו של בעל הבית.

והנה בסימן שלד פסק הרמ"א:

וכן בכל אונס שאירע לפועל, בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל. אבל אם בעל הבית יודע והפועל אינו יודע, הוי פסידא דבעל הבית (טור ס"ב). ואם הוי מכת מדינה, עיין לעיל סימן שכ"א... אם ברחו מחמת שינוי אויר, הוי כשאר אונס, והוי פסידא דפועל או המלמד (תשובת מהרי"ל סימן מ"א ומהר"ם פאדוואה סימן פ"ו).[44]

עפי"ז במקרה של אונס מפסיד הפועל או המלמד ואינו מקבל שכר על מה שלא עבד, ותמה הסמ"ע והגר"א כיצד יתכן שבאונס רגיל מפסיד המלמד שהוא המשכיר ובמכת מדינה אינו מפסיד, והלא עפ"י המשנה שהבאנו לעיל הדין הוא להיפך: במכת מדינה מפסיד המשכיר ובאונס אחר מפסיד השוכר.[45] והנתיבות כתב שגם כוונת הרמ"א אינה שבעל הבית משלם לפועל במקרה של מכת מדינה אלא רק שיכול לחזור בו.[46]

ונלע"ד לבאר באופן שונה: כפי שמצויין בצד דברי הרמ"א, מקור דבריו בסימן שלד הן תשובת המהרי"ל ותשובת מהר"ם פאדוואה. שתי התשובות הללו עוסקות במקרה בו התלמיד ברח מהעיר בגלל מגיפה.[47] תשובת המהר"ם לעומ"ז עוסקת במקרה שבו גזר המושל על המלמד שלא ילמד.[48]

הבדל גדול יש בין שני המקרים: כאשר מדובר בתלמיד שברח, יש אפשרות עדיין ללמד את מי שנשאר ועל כן זהו אונס פרטי שאינו "בגוף המלמד", ובו אנו תולים שמזלו של המלמד גרם ומשום כך לא יקבל את שכרו. כאשר מדובר בגזירה על המלמדים, לעומת זאת, אין כל אפשרות ללמד, והרי זו כשדה שאין בכחה לתת פירות, והיות שהמלמד נחשב, לשיטת המהר"ם, כ"שדהו" של בעל הבית, אנו אומרים "נסתחפה שדהו" וההפסד על בעל הבית.

על ההבחנה בין שני המקרים עמד המהר"ם פדאדוואה עצמו בתשובתו שם , ו"ל:

ועוד מניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא דהג"ה זו למה הניחה עניין חולי הנער אשר נתעסקה בו ובאה לדבר בגזירת מושל שהוא מכת מדינה היה לה לומר אם החולי מכת מדינה שרבים הם אשר החלו כמו בדבר או שאר חולאים המתרגשים בהשתנות העתי' אלא ודאי אין כוונת ההג"ה על הרוב רק על הכלל הכולל כולם שכל המלמדין בטלים ובחולים לא ימצא דבר זה וק"ל.

ולדברינו ההבדל בין הרוב לבין הכל אינו הבדל כמותי אלא מהותי: כל עוד האפשרות ללמד לא נמנעה לחלוטין אין זה פגם בגוף המלמד ואין אומרים נסתחפה שדהו של בעל הבית, אלא תולים זאת במזלו של המלמד.[49]

העולה מן הדברים, שאף אם נקבל להלכה את דינו של המהר"ם שהביא הרמ"א, זהו רק בשכיר, שלדעת המהר"ם, כמוהו כעבד עברי הקנוי לבעל הבית, אך ברור שכאשר מדובר בקבלן – גם לדעת המהר"ם ההפסד יהיה על הקבלן, פרט למקרה בו הקבלן יכול למלא את חלקו בהסכם ובעל הבית אינו יכול – כדין ספינה סתם ויין זה שהובא לעיל.

ה. תשלום לגן ילדים בימי הקורונה

אין חולק על כך שמגפת הקורונה שהיא מגפה עולמית נכנסת לגדר של "מכת מדינה". אין גם חולק על כך שבתקופה בה היה הסגר בתוקפו המניעה לקיים את ההסכם היתה מצד שני הצדדים: ההורים לא יכלו לשלוח את ילדיהם, והגננת לא יכלה לפתוח את גן הילדים.[50]

כדי לקבוע האם במכת מדינה זו ההפסד הוא על ההורים או על הגן יש לבחון תחילה מהו אופי ההסכם שבין ההורים לבין הגן – האם מדובר בהסכם שכירות פועלים או בהסכם קבלנות.

נראה שיש להבחין בין שני סוגי גנים: בגן ילדים או משפחתון פרטי בו הגננת או המטפלת מקבלת את שכרה ישירות מן ההורים מדובר בהסכם שכירות פועלים. לעומת זאת בגן ילדים, מעון או משפחתון בו הגננת או המטפלת מקבלת את שכרה מגורם אחר המפעיל את המקום כגון הרשות המקומית, נחשב ההסכם עם ההורים כהסכם קבלנות, שהרי ההורים אינם המעסיקים של הגננת, ואינם קובעים את זהותה ואת תנאי עבודתה.

מדברינו לעיל עולה, שאם מדובר בגן ילדים בו ההסכם עם ההורים הוא הסכם קבלנות, אין חולק על כך שההפסד הוא על הנהלת הגן, וההורים לא יצטרכו לשלם על התקופה בה היו מנועים מלשלוח את ילדיהם לגן.

יתירה מזאת, מסתבר שגם אם מדובר בגן ילדים בו ההתקשרות היא ישירה עם הגננת או המטפלת, היות שמדובר בהתקשרות עם מספר הורים למטרה מוגדרת מראש, ולזמנים המוגדרים מראש, באופן שאין כל אפשרות להורה זה או אחר לשנות אותן, הרי שגם לשיטת המהר"ם לא נחשיב את הגננת או את המטפלת כמי ש"גופה קנוי" להורים[51], וממילא לא נאמר במקרה של מכת מדינה "נסתחפה שדהו".

מכאן, שהורים בגני ילדים שאינם מעסיקים ישירות את הגננות אינם חייבים לשלם על התקופה בה נמנע מהם לשלוח את ילדיהם לגן מחמת הסגר שנגרם עקב הקורנה, ואף אם שילמו – זכאים לקבל את כספם בחזרה. מסתבר שכך הדין גם בגני ילדים בהם ההורים מעסיקים ישירות את הגננת.

לכך יש לצרף את העובדה שהמדינה נתנה פיצוי לגני ילדים ששבתו בזמן הסגר, וכן את העובדה שרבים מההורים נקלעו גם הם לקשיים כלכליים עקב המגפה. על כן אף אם נאמר שבמצב כזה של מכת מדינה בו מזל שניהם שווה בו, ראוי שישאו שני הצדדים בהפסד[52], אין זה מחייב בתשלום אפילו חלקי לגן בנידון דידן, משום שהפיצוי של המדינה מביא לכך שהגננות לא נושאות לבדן בהפסד. בנוסף, לפחות לחלק מן ההורים נגרם כבר נזק כלכלי משמעותי כתוצאה ממגפת הקורונה וגם בכך הם נושאים אפוא בחלקם בהפסד.

ו. סיכום

הורים בגני ילדים שאינם מעסיקים ישירות את הגננות אינם חייבים לשלם על התקופה בה נמנע מהם לשלוח את ילדיהם לגן מחמת הסגר שנגרם עקב הקורנה, ואף אם שילמו – זכאים לקבל את כספם בחזרה. מסתבר שכך הדין גם בגני ילדים בהם ההורים מעסיקים ישירות את הגננת.[53]