דף הבית - מאמרים - שמיטת כספים בכלכלה מודרנית
מאמרים

שמיטת כספים בכלכלה מודרנית

הרב שלמה אישון | כ"ח אדר תשע"ה
שנת השמיטה כוללת לא רק מצוות ואיסורים הנוגעים לחקלאות אלא גם שמיטה של החובות הכספיים שהגיע מועד פרעונן, כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה קמא): שצונו להשמיט כספים כלומר החובות כלם בשנת השמטה והוא אמרו יתע' (ראה טו) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך. וכבר נכפל הציווי במצוה זו ואמר (שם) וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו. ולשון התוספתא (בריית' מ"ק ב ב גטין לו א קדושין לח ב) בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמיטת כספים.

הקדמה

שנת השמיטה כוללת לא רק מצוות ואיסורים הנוגעים לחקלאות אלא גם שמיטה של החובות הכספיים שהגיע מועד פרעונן, כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה קמא):

שצונו להשמיט כספים כלומר החובות כלם בשנת השמטה והוא אמרו יתע' (ראה טו) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך. וכבר נכפל הציווי במצוה זו ואמר (שם) וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו. ולשון התוספתא (בריית' מ"ק ב ב גטין לו א קדושין לח ב) בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמיטת כספים.

על פי ההלכה, שביעית משמטת בסופה "וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב".[1]

 

יישום דיני שמיטת כספים בכלכלה המודרנית מעורר קושי גדול: המשק כיום מושתת על אשראי הניתן לא רק למשקי הבית הזקוקים לו כדי לרכוש מצרכי יסוד, אלא גם, ובעיקר, למגזר העסקי המשתמש בו כדי להרחיב ולפתח את העסקים[2]. נתינת האשראי משמשת כיום מקור הכנסה חשוב: למעלה מ 60% מהכנסות הבנקים הינם מריבית על נתינת אשראי. (נכון לשנת 2012). 

הפעלת שמיטת כספים במצב כזה עלולה לפגוע פגיעה אנושה במשק: חששם של המלווים מהשמטת החובות עלול לצמצם מאד את היקף נתינת האשראי ובכך לפגוע הן בפיתוח ובצמיחה, והן בהכנסתם של נותני האשראי, זאת בנוסף לפגיעה הקשה בנותני האשראי בכך שלא יוכלו לגבות חלק ניכר מחובותיהם.

 

ואמנם כבר הזהירה תורה את המלווים שלא ימנעו מלהלוות מחשש שהחוב ישמט:

(ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְקֹוָק וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:[3]

אלא שפשט הכתוב מתייחס להלוואה לעני המהווה קיום מצוות צדקה אותה מחויב המלווה לקיים גם סמוך לשנת השמיטה, אך לא מצאנו חובה לתת הלוואה עסקית אשר תישמט בשנת השמיטה ואשר תביא להתעשרותו של הלווה על חשבון המלווה.

 

עם זאת, למרות שמסתבר שהחובה להלוות גם סמוך לשנת השמיטה קיימת רק בהלוואה הניתנת כחסד ולא בהלוואה עיסקית[4], על פי ההלכה נוהגת שמיטת כספים בכל סוגי ההלוואות[5], ומכאן החשש הגדול לפגיעה במשק.

 

לכאורה ניתן היה לפתור את הבעיה באופן פשוט באמצעות הפרוזבול המאפשר לגבות את החובות גם לאחר שנת השמיטה, אלא שהשימוש בפרוזבול בכדי למנוע בפועל את השמטת הכספים מהווה פתרון חלקי בלבד משתי סיבות: האחת – על פי ההלכה מועיל הפרוזבול רק כאשר חיוב שמיטת כספים הוא מדרבנן, ולא ניתן להשתמש בו כאשר שמיטת כספים דאורייתא[6]. השניה – השימוש בפרוזבול מביא לכך שבפועל אין מקיימים את מצוות שמיטת כספים ומפסידים את מכלול ערכיה של מצווה זו.

 

הפתרון, אותו נבסס להלן, הינו הנהגת שמיטת כספים ב"הלוואות חסד" בלבד ולא בהלוואות עסקיות. ואף, שכאמור, שמיטת כספים נוהגת, באופן עקרוני, גם בהלוואות עסקיות, בכל זאת ישנן שלושה דרכים באמצעותן ניתן להביא לכך ששמיטת כספים לא תחול בפועל על הלוואות אלו.

 

א. הפעלת שיקול דעת של בית הדין

על הבעייתיות שבהנהגת שמיטת כספים במשק הבנוי בעיקרו על מסחר עמד הנצי"ב מוולוזי'ן[7] המבחין בין הלוואה במשק שעיקרו עוסק בחקלאות, לבין משק שעיקרו עוסק במסחר.

כאשר מדובר במשק העוסק בחקלאות, הרי שהלווה פורע בד"כ את חובו מתוך היבול שתצמיח שדהו, וע"כ בשנת השמיטה בה אין בשדה את אותו יבול הקיים בשאר השנים, ואף מה שמצוי בשדה הרי הוא הפקר לכל, מצווה התורה את המלווה לבל יגוש את הלווה, ובית הדין מוזהרים לפקח על כך.

לעומת זאת, כאשר מדובר במשק הבנוי על מסחר, עלולה השמטת הכספים לפגוע במלווה, ועל כך מזהירה התורה את בית הדין שיביאו לכך שהחוב לא ישמט, וכלשונו של הנצי"ב:

(ד) אפס כי לא יהיה בך אביון וגו'. לא יגרום השמטת כספים שתהי' אביון שהרי המלוה על מסחור אם לא ישיב חובו נעשה המלוה אביון וא"כ יש לעשות תקנה לזה. והיינו תקנות פרוזבול. או למסור לב"ד. וא"כ אין הב"ד רואים להשמיט אדרבה ב"ד נכנסין בעובי הקורה שלא ישמיט ויהי' אביון:  כי ברך יברכך ה' וגו'. הקב"ה חפץ לברך אותך ולא שתהי' אביון

במילים אחרות, מלווה המעוניין לתבוע את הלווה לאחר שנת השמיטה, יוכל למסור את שטרותיו לבית הדין, ובית הדין יפעיל את שיקול דעתו ויקבע האם להיעתר לבקשתו של המלווה. לשם כך ישקול בית הדין את הנזק העלול להיגרם למלווה אם לא יקבל את כספו בחזרה, מול הקושי העומד בפני הלווה לפרוע את ההלוואה.

התוצאה מהפעלת שיקול דעת זה תהיה, בפועל, ששמיטת כספים תחול על הלוואות שניתנו לעניים כחסד וכד', אך לא תחול על הלוואות עסקיות.

 

שני קשיים עומדים בפני יישומה של הדרך אותה מציעה הנצי"ב: האחד מעשי והשני הלכתי. בפן המעשי עלול הדבר לגרום עומס בלתי אפשרי לבית הדין, אשר יצטרכו להיכנס לעובי הקורה בכל הלוואה והלוואה על מנת לבחון האם נכון לשמט אותה ולכתוב פסק דין אשר יאפשר לגבות את החוב. הקושי ההלכתי נעוץ בכך שאף שלדעת רבים מן הראשונים מסירת השטרות לבית הדין מועילה לגבות את החוב לאחר שנת השמיטה גם בשמיטה דאורייתא[8], יש אומרים שדין מסירת שטרות לבין הדין כדין פרוזבול ושניהם מועילים רק כאשר חיוב השמיטה הוא מדרבנן[9].

 

ב. אי החלת שמיטת כספים על תאגיד

אפשרות נוספת להביא לכך ששמיטת כספים לא תחול בפועל על הלוואות עסקיות מבוססת על ההנחה שרוב ההלוואות העסקיות ניתנות לתאגידים דהיינו לחברות ולא לאנשים פרטיים.

בשונה מהלוואה הניתנת לאדם פרטי, בהלוואה הניתנת לתאגיד, אין אדם המשועבד לפרוע את החוב, והשעבוד חל על נכסי התאגיד בלבד. לדעת הגרי"מ פינשטיין לא חל, מטעם זה, איסור ריבית על הלוואה הניתנת לתאגיד:

סתם מלוה שבתורה ובגמ' ובכל מקום שהוא עושה חיוב על גוף הלוה שישלם... אבל מלוה כזו שאינו עושה שום חיוב על גוף האדם לשלם שאף שיש לו ממון הרבה... לא נאמר ע"ז איסור ריבית. וכן הוא ענין הביינק /הבנקים/ שבמדינתנו באמעריקא שגוף הבעלים של הביינק אינם מחוייבין כלום לאלו שהניחו מעותיהם בהביינק אף אם יזדמן שלא יהיה בהבאנק מעות לשלם, שלכן ליכא איסור ריבית אף כשהבאנק הוא של ישראל. [10]

דברי הגרי"מ פינשטיין מתייחסים לאיסור ריבית ולא לשמיטת כספים, אך על פי דעת התומים ניתן ללמוד מהם ששמיטת כספים גם היא לא תחול על הלוואות הניתנות לתאגיד.

התומים לא התייחס בדבריו לתאגידים אלא לחיובם של יורשים לפרוע חובות אביהם. לדעתו, במצב בו הלווה נפטר, והיורשים מחוייבים לפרוע מתוך הירושה את חובות אביהם, לא חלה שמיטת כספים, משום שעל היתומים לא חל שעבוד הגוף לפרעון החוב, אלא שעבוד נכסים בלבד:

דעיקר מה שהקפידה התורה הוא ללא יגוש אותו, דהוא משועבד גופו, ונכסיו אינון ערבין, ובשביעית פטרה התורה לבל יכול לנגוש אותו והפקיעה שעבוד הגוף. וזהו בלוה חי, אבל במת בלא"ה על יורש אין שום שעבוד הגוף, דהוא לא נשתעבד כלל, רק נכסי אביו הם ערבים בשביל אביו, ובמה יחול שמיטה, אביו מת, ונכסיו ערבים מיום הלואה, ועליו הוא לא נשתעבד כלל, וא"כ ברור דמסתבר למאוד דיורש הלוה, בו לא שייך שמיטה [11]

על פי סברתו של התומים, ולאור דבריו של הגרי"מ פינשטיין יש מקום, כאמור, לומר ששמיטת כספים לא תחול על הלוואות שקיבלו תאגידים משום שגם בהלוואות אלו אין שעבוד הגוף ולא שייך איסור "לא יגוש".[12]

 

ג. אי החלת שמיטת כספים על הלוואות עם "היתר עסקא"

דרך נוספת להביא לכך ששמיטת כספים לא תחול על הלוואות עסקיות מסתמכת על שיטות הפוסקים ששמיטת כספים אינה חלה על הלוואות שניתנו על פי היתר עסקא.

כידוע, איסור ריבית הינו אחד האיסורים החמורים בתורה, ובכל זאת, כיום, בפועל רוב ההלוואות נושאות ריבית, וכדי שלא להיכשל באיסור ריבית החמור, מסתמכים על היתר עסקא המגדיר את הריבית כשותפות של המלווה ברווחיו הכספיים של הלווה. רק מיעוט קטן של הלוואות, הניתנות כגמ"ח, הינן הלוואות ללא ריבית.

פוסקי זמננו נחלקים בשאלה האם ניתן לסמוך על היתר עסקא כאשר מדובר בהלוואות המיועדות לצריכה פרטית שאינה מניבה רווחים באופן ישיר, אך מוסכם על הכל שניתן לכתחילה לסמוך על היתר העסקא כאשר מטרת ההלוואה היא השקעה עסקית.

 

בעניין תחולת שמיטת כספים על הלוואה שניתנה על פי היתר עסקא פסק השולחן ערוך:

מי שיש לו עסקא משל חבירו, שביעית משמטת פלגא שהיא מלוה[13].

פסק השולחן ערוך מבוסס על כך שהיתר העסקא הופך את ההלוואה לעסקה שחציה הלוואה וחציה פיקדון. היות ששמיטת כספים חלה על הלוואות ולא על פקדונות, הרי שהשביעית תשמט 50% מהחוב, דהיינו את חלק ההלוואה, ולא תשמט את חלק הפקדון.

אולם יש החולקים על פסק השולחן ערוך וסוברים ששביעית אינה משמטת גם את חלק ההלוואה. הטעם לכך הוא, שעל פי היתר העסקא גם חלק ההלוואה אינו הלוואה מוחלטת, משום שעל פי תנאי היתר העסקא הלווה מתחייב להשקיע את הכסף בעסקיו המובחרים אשר יניבו רווחים גבוהים, והוא אינו רשאי לעשות בו ככל שיחפוץ[14]. כך סובר הרדב"ז הכותב:

מסתברא דאין השביעית משמטת העסקא כלל דקושטא דמלתא לאו מלוה היא אלא דרבנן עשאוה פלגא מלוה ופלגא פקדון דטבא לתרוייהו. אבל לא לענין דתשמטנו שביעית...שאין חלק המלוה של העסקא כשאר מלוה דעלמא דשאר מלוה להוצאה נתנה אבל זו לא נתנה להוצאה ואם הוציא ונתן לאחרים ממעות העסק או מן המטלטלין של העסק והביא בעל המעות ראיה ברורה שאלו המטלטלין של עסקא של פלוני מוציאין מידו ואפילו שינה אותם המקבל ומכרם ונתנם במתנה לאחרים או הפסיד חייב לשלם. וכן כתב הרב ז"ל. משמע דדין פקדון יש לעסקא ולא דין מלוה שלא עשו אותו פלגא מלוה אלא לתועלת בעל המעות הילכך אין שביעית משמטת אותו... דלא גרע מהקפת חנות ומכתובת אשה ומשכר שכיר שאין השביעית משמטת אותם[15].

 

על פי שיטת הרדב"ז לא תחול אפוא שמיטת כספים על הלוואות עסקיות באשר הלוואות אלו נתנו תוך הסתמכות על היתר עסקא.

 

 

סיכום

מצאנו שלשה דרכים על פיהן לא תחול שמיטת כספים על הלוואות עסקיות. אכן כל אחת מן הדרכים הללו אינה "חלקה" והיא מסתמכת על שיטות שיש החולקים עליהן.

על כן, למעשה, כל עוד חיובה של שמיטת כספים הוא מדרבנן, יש לעשות פרוזבול ולא לסמוך על שיטות הנתונות במחלוקת. עם זאת, יש בדרכים הללו משום התוויית כיוון על פיו ניתן יהיה לקיים כלכלה מודרנית גם כאשר חיוב שמיטת כספים יחזור להיות מדאורייתא.

נראה שמצב זה בו שמיטת כספים חלה רק על הלוואות הניתנות כחסד ואינה חלה על הלוואות הניתנות למטרות עסקיות אינו בגדר של הערמה או התחמקות מקיום מצוות התורה, אלא להיפך, זהו המצב הרצוי לכתחילה כפי שעולה מפשטי המקראות המדגישים ששמיטת כספים נועדה לסייע לעני ולחלש[16] ולא נועדה לגרום להתעשרות קלה של לווים על חשבונם של המלווים.

מבחינה זאת דומה מצב זה למצב הנוצר כתוצאה משימוש בהיתר העסקא.

גם איסור ריבית מופיע בתורה כאיסור שתכליתו סיוע לעני:

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:[17]

אכן על פי ההלכה נוהג איסור ריבית גם בהלוואה לעשיר ולא רק בהלוואה לעני, והרמ"א אף כתב במפורש שאין חילוק בין אם מלווה לעני או לעשיר, כדי שלא נבוא לטעות, לאור פשט פסוקי התורה, שאיסור ריבית נוהג רק בהלוואה לעני.[18]

אך עם זאת, תוקן היתר עסקא אשר הביא לכך שבפועל לא יחול איסור הריבית על הלוואות הניתנות לצורך עסקים. גם כאן אין זו הערמה או התחמקות מקיום מצוות התורה, אלא חזרה לטעמה של המצווה כפי שמשתמעת מפשט המקראות.

 

נמצינו למדים ששמירת שמיטת כספים כהלכתה כמו גם שמירת איסור ריבית אינה סותרת ואינה פוגעת בכלכלה המודרנית. מצוות אלו מאפשרות מחד, את המשך הפיתוח והצמיחה הכלכלית, ומאידך את הדאגה והסיוע לחלשים, תוך הבחנה ברורה בין הלוואה שתכליתה היא עסקית, לבין הלוואה שתכליתה היא עשיית חסד.

 

 

[1] לשון הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ד. וכן הוא בשולחן ערוך חושן משפט סימן סז סעיף ל. ודעת הרא"ש (גיטין פרק ד סימן כ) שכל שנת השמיטה אסור לתבוע את החוב, אלא שאם הלווה החזיר אין המלווה צריך לומר "משמט אני". אך רוב הראשונים חולקים על הרא"ש וסוברים שיכול לתבוע את החוב כל שנת השמיטה עד ליל ראש השנה של מוצאי השמיטה – וכן הלכה.

[2] בחודש 6/2013 עמד היקף החובות של משקי הבית לבנקים על 353.2 מיליארד ₪, ואילו היקף החובות של המגזר העסקי לבנקים עמד על 387.0 מיליארד ₪.

[3] דברים פרק טו, ט-יא

[4] ר' שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות סז: "למדנו מזה, כי הנמנע מהלוות לעני עובר בשני לאוין שהם "'השמר פן'". ובספר החינוך מצוה תפ כתב בכותרת המצווה: "שלא נמנע מלהלוות לעני מפני השמטה". וכן דעת רבינו בחיי דברים טו י. ור' מנחת חינוך מצוה תפ אות א שכתב: "והנה בפסוק כתיב השמר וגו' ואינו מוזכר הלואה רק נתינת צדקה אך מסתמא קבלו חז"ל כן דקאי אהלואה כמבואר דהלל ראה שנמנעו מלהלות ועברי על מ"ש בתורה השמר וגו' ומ"מ אם מקמץ ליתן מפני פחד שמיטה ג"כ עובר בלאו זה כמו שמבואר בפסוק השמר וגו' ולא תתן לו וגו' נתן תתן לו וגו' נתן תתן וגו' כי הפשט אינו זז ממקומו רק קבלת חז"ל דקאי על הלואה ג"כ". אך גם לדברי המנחת חינוך יש לומר שמדובר בהלוואה לעני ולא בהלוואה לעשיר. ור' רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק א הלכה א שכתב: "מצות עשה להלוות לעניי ישראל שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך... והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני שנאמר ורעה עינך באחיך האביון וגו'." הרי שהביא את הפסוק "ורעה עינך באחיך האביון" כמקור לאיסור להמנע מלהלוות לעני. ואולם ברמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ל כתב: "מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט עבר בלא תעשה שנאמר השמר לך וגו'..." ולא הזכיר דווקא הלוואה לעני, ומשמע שעובר בלאו בכל מקרה שנמנע מלהלוות מפני שנת השמיטה, וע' בלחם משנה הלכות מלווה ולווה שם שהעיר על דברי הרמב"ם בזה. ור' גם בספר מצוות גדול לאוין רמזי מצוות לא תעשה רע"א: "שלא ימנע מלהלוות לעני מפני השמיטה", ואולם בגוף המצווה שם כתב: "כל \המונע\ [הנמנע] מלהלוות לחבירו קודם השמיטה שמא ישמט החוב נקרא בליעל וחוטא". ור' בספר שמיטת כספים כהלכתה, שביבי אש סימן א שחקר האם איסור "השמר לך..." מתייחס למצות הלוואה לעניים, עליו הוסיפה התורה שאל לו להימנע מלהלוות להם אף אם הוא חושש שהחוב יישמט, או שזהו איסור בפני עצמו בו מזהירה התורה את האדם שלא יפקיע עצמו ממצוות השמיטה ע"י הימנעות מלהלוות.

[5] ר' מדרש תנאים לדברים פרק טו: "'ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך' אחד עני ואחד עשיר במשמע". וכן הוא פשוט בפוסקים.

[6] רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה טז. ולדעת הראב"ד שם מועיל הפרוזבול גם בשמיטה דאורייתא.

[7] העמק דבר דברים טו ב

[8] כך כתב המהר"י קורקוס בדעת הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה טו, וכן דעת תוספות, וריטב"א מכות ג ע"ב. ודווקא אם בית הדין כתבו פסק דין המחייב את הלווה – שו"ע חושן משפט סימן סז סעיף ח, וע' בשער משפט שם שיש אומרים שפסק דין מועיל לגבות את החוב רק אם הלווה כפר בחוב.

[9] רש"י מכות שם. רמב"ן גיטין לו ע"ב.

[10] שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן סג

[11] תומים סימן סז ס"ק כה. ונראה שכך סובר גם הלבוש (חושן משפט סימן סז סעיף כח) שכתב: "מי שחייב לקופה של צדקה אינו משמט, דלא יגוש את אחיו כתיב ואין צדקה נקרא אחיו". וע' בספר שמיטת כספים כהלכתה פרק ט הערה יח שכתב שעפ"י סברת הלבוש אין הבדל בין אם חייבים לקופת הצדקה ובין אם היא חייבת לאחרים, ולפי"ז יש לומר שגם בתאגיד לא תחול שמיטת כספים בין אם התאגיד הוא הלווה ובין אם הוא המלווה.

[12] וכן כתב בספר שמיטת כספים כהלכתה, שביבי אש פרק יא בשם הגרי"ש אלישיב, שעל חובות שחייבים הבנקים וחברות בע"מ לא יצטרכו לעשות פרוזבול. ור' בשביבי אש שם שדן בדברי התומים.

[13] שולחן ערוך חושן משפט סימן סז סעיף ג:

[14] על כן יש הסוברים שלא ניתן לסמוך על היתר עסקא כאשר מדובר בהלוואות שמטרתן אינן עסקית – כפי שהבאנו לעיל. והסוברים שניתן לסמוך על היתר עסקא גם בהלוואות שמטרתן צריכה פרטית מסתמכים על כך שכאשר הכסף אינו משמש למטרה עסקית, מקנה הלווה למלווה חלק בכל עסקיו הטובים ומהם מקבל המלווה את רווחיו.

[15] שו"ת רדב"ז חלק ד סימן ריד. וכן כתב בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן לט. וכן הוא בתומים סימן סז ס"ק ו, ובקצות החושן שם ס"ק ב. ואולם ר' בספר שמיטת כספים כהלכתה פרק ט סעיף טו שכתב: "אותם הלואות שנערכות עפ"י שטר היתר עיסקא כנהוג שהלוה יכול להוציאם לכל מה שירצה דינם כהלואה לגמרי ושביעית משמטת את כולה". ובהערה שם כתב: "וצריד לומר דאף דהחצי מכונה בשם פקדון אינו נחשב בהכי כתנאי שלא תשמיטנו שביעית משום דכיון דרגילות הוא למיקרי הכי אין זה נידון כתנאי".  וצ"ע מדוע אין זה נידון כתנאי, ועוד שמדברי התומים שם משמע שעוסק בהלוואות שנערכות עפ"י שטר היתר עיסקא כנהוג, שכאשר צידד בשיטת הרדב"ז נימק זאת בכך שעושה כן "להליץ בעד מנהג ישראל שרוב הלואה שלהם איש באחיו בעיסקא", ומשמע שהמדובר בהלוואות עפ"י שטר היתר עיסקא כנהוג ולא בעיסקא ממש.

[16] ר' רמב"ם מורה נבוכים חלק ג פרק לט שכתב שתכלית שמיטת כספים הינה חנינה בעניים. חזקוני דברים טו ד. עין איה מסכת שביעית י, ח. רש"ר הירש דברים טו א.

[17] ויקרא פרק כה, לה-לו

[18] ר' רמ"א יורה דעה הלכות רבית סימן קס ובאור הגר"א שם