שמיטת כספים בכלכלה מודרנית

הקדמה

שנת השמיטה כוללת לא רק מצוות ואיסורים הנוגעים לחקלאות אלא גם שמיטה של החובות הכספיים שהגיע מועד פרעונן, כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה קמא):

על פי ההלכה, שביעית משמטת בסופה "וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב".[1]

יישום דיני שמיטת כספים בכלכלה המודרנית מעורר קושי גדול: המשק כיום מושתת על אשראי הניתן לא רק למשקי הבית הזקוקים לו כדי לרכוש מצרכי יסוד, אלא גם, ובעיקר, למגזר העסקי המשתמש בו כדי להרחיב ולפתח את העסקים[2]. נתינת האשראי משמשת כיום מקור הכנסה חשוב: למעלה מ 60% מהכנסות הבנקים הינם מריבית על נתינת אשראי. (נכון לשנת 2012). 

הפעלת שמיטת כספים במצב כזה עלולה לפגוע פגיעה אנושה במשק: חששם של המלווים מהשמטת החובות עלול לצמצם מאד את היקף נתינת האשראי ובכך לפגוע הן בפיתוח ובצמיחה, והן בהכנסתם של נותני האשראי, זאת בנוסף לפגיעה הקשה בנותני האשראי בכך שלא יוכלו לגבות חלק ניכר מחובותיהם.

ואמנם כבר הזהירה תורה את המלווים שלא ימנעו מלהלוות מחשש שהחוב ישמט:

אלא שפשט הכתוב מתייחס להלוואה לעני המהווה קיום מצוות צדקה אותה מחויב המלווה לקיים גם סמוך לשנת השמיטה, אך לא מצאנו חובה לתת הלוואה עסקית אשר תישמט בשנת השמיטה ואשר תביא להתעשרותו של הלווה על חשבון המלווה.

עם זאת, למרות שמסתבר שהחובה להלוות גם סמוך לשנת השמיטה קיימת רק בהלוואה הניתנת כחסד ולא בהלוואה עיסקית[4], על פי ההלכה נוהגת שמיטת כספים בכל סוגי ההלוואות[5], ומכאן החשש הגדול לפגיעה במשק.

לכאורה ניתן היה לפתור את הבעיה באופן פשוט באמצעות הפרוזבול המאפשר לגבות את החובות גם לאחר שנת השמיטה, אלא שהשימוש בפרוזבול בכדי למנוע בפועל את השמטת הכספים מהווה פתרון חלקי בלבד משתי סיבות: האחת – על פי ההלכה מועיל הפרוזבול רק כאשר חיוב שמיטת כספים הוא מדרבנן, ולא ניתן להשתמש בו כאשר שמיטת כספים דאורייתא[6]. השניה – השימוש בפרוזבול מביא לכך שבפועל אין מקיימים את מצוות שמיטת כספים ומפסידים את מכלול ערכיה של מצווה זו.

הפתרון, אותו נבסס להלן, הינו הנהגת שמיטת כספים ב"הלוואות חסד" בלבד ולא בהלוואות עסקיות. ואף, שכאמור, שמיטת כספים נוהגת, באופן עקרוני, גם בהלוואות עסקיות, בכל זאת ישנן שלושה דרכים באמצעותן ניתן להביא לכך ששמיטת כספים לא תחול בפועל על הלוואות אלו.

א. הפעלת שיקול דעת של בית הדין

על הבעייתיות שבהנהגת שמיטת כספים במשק הבנוי בעיקרו על מסחר עמד הנצי"ב מוולוזי'ן[7] המבחין בין הלוואה במשק שעיקרו עוסק בחקלאות, לבין משק שעיקרו עוסק במסחר.

כאשר מדובר במשק העוסק בחקלאות, הרי שהלווה פורע בד"כ את חובו מתוך היבול שתצמיח שדהו, וע"כ בשנת השמיטה בה אין בשדה את אותו יבול הקיים בשאר השנים, ואף מה שמצוי בשדה הרי הוא הפקר לכל, מצווה התורה את המלווה לבל יגוש את הלווה, ובית הדין מוזהרים לפקח על כך.

לעומת זאת, כאשר מדובר במשק הבנוי על מסחר, עלולה השמטת הכספים לפגוע במלווה, ועל כך מזהירה התורה את בית הדין שיביאו לכך שהחוב לא ישמט, וכלשונו של הנצי"ב:

במילים אחרות, מלווה המעוניין לתבוע את הלווה לאחר שנת השמיטה, יוכל למסור את שטרותיו לבית הדין, ובית הדין יפעיל את שיקול דעתו ויקבע האם להיעתר לבקשתו של המלווה. לשם כך ישקול בית הדין את הנזק העלול להיגרם למלווה אם לא יקבל את כספו בחזרה, מול הקושי העומד בפני הלווה לפרוע את ההלוואה.

התוצאה מהפעלת שיקול דעת זה תהיה, בפועל, ששמיטת כספים תחול על הלוואות שניתנו לעניים כחסד וכד', אך לא תחול על הלוואות עסקיות.

שני קשיים עומדים בפני יישומה של הדרך אותה מציעה הנצי"ב: האחד מעשי והשני הלכתי. בפן המעשי עלול הדבר לגרום עומס בלתי אפשרי לבית הדין, אשר יצטרכו להיכנס לעובי הקורה בכל הלוואה והלוואה על מנת לבחון האם נכון לשמט אותה ולכתוב פסק דין אשר יאפשר לגבות את החוב. הקושי ההלכתי נעוץ בכך שאף שלדעת רבים מן הראשונים מסירת השטרות לבית הדין מועילה לגבות את החוב לאחר שנת השמיטה גם בשמיטה דאורייתא[8], יש אומרים שדין מסירת שטרות לבין הדין כדין פרוזבול ושניהם מועילים רק כאשר חיוב השמיטה הוא מדרבנן[9].

ב. אי החלת שמיטת כספים על תאגיד

אפשרות נוספת להביא לכך ששמיטת כספים לא תחול בפועל על הלוואות עסקיות מבוססת על ההנחה שרוב ההלוואות העסקיות ניתנות לתאגידים דהיינו לחברות ולא לאנשים פרטיים.

בשונה מהלוואה הניתנת לאדם פרטי, בהלוואה הניתנת לתאגיד, אין אדם המשועבד לפרוע את החוב, והשעבוד חל על נכסי התאגיד בלבד. לדעת הגרי"מ פינשטיין לא חל, מטעם זה, איסור ריבית על הלוואה הניתנת לתאגיד:

דברי הגרי"מ פינשטיין מתייחסים לאיסור ריבית ולא לשמיטת כספים, אך על פי דעת התומים ניתן ללמוד מהם ששמיטת כספים גם היא לא תחול על הלוואות הניתנות לתאגיד.

התומים לא התייחס בדבריו לתאגידים אלא לחיובם של יורשים לפרוע חובות אביהם. לדעתו, במצב בו הלווה נפטר, והיורשים מחוייבים לפרוע מתוך הירושה את חובות אביהם, לא חלה שמיטת כספים, משום שעל היתומים לא חל שעבוד הגוף לפרעון החוב, אלא שעבוד נכסים בלבד:

על פי סברתו של התומים, ולאור דבריו של הגרי"מ פינשטיין יש מקום, כאמור, לומר ששמיטת כספים לא תחול על הלוואות שקיבלו תאגידים משום שגם בהלוואות אלו אין שעבוד הגוף ולא שייך איסור "לא יגוש".[12]

ג. אי החלת שמיטת כספים על הלוואות עם "היתר עסקא"

דרך נוספת להביא לכך ששמיטת כספים לא תחול על הלוואות עסקיות מסתמכת על שיטות הפוסקים ששמיטת כספים אינה חלה על הלוואות שניתנו על פי היתר עסקא.

כידוע, איסור ריבית הינו אחד האיסורים החמורים בתורה, ובכל זאת, כיום, בפועל רוב ההלוואות נושאות ריבית, וכדי שלא להיכשל באיסור ריבית החמור, מסתמכים על היתר עסקא המגדיר את הריבית כשותפות של המלווה ברווחיו הכספיים של הלווה. רק מיעוט קטן של הלוואות, הניתנות כגמ"ח, הינן הלוואות ללא ריבית.

פוסקי זמננו נחלקים בשאלה האם ניתן לסמוך על היתר עסקא כאשר מדובר בהלוואות המיועדות לצריכה פרטית שאינה מניבה רווחים באופן ישיר, אך מוסכם על הכל שניתן לכתחילה לסמוך על היתר העסקא כאשר מטרת ההלוואה היא השקעה עסקית.

בעניין תחולת שמיטת כספים על הלוואה שניתנה על פי היתר עסקא פסק השולחן ערוך:

פסק השולחן ערוך מבוסס על כך שהיתר העסקא הופך את ההלוואה לעסקה שחציה הלוואה וחציה פיקדון. היות ששמיטת כספים חלה על הלוואות ולא על פקדונות, הרי שהשביעית תשמט 50% מהחוב, דהיינו את חלק ההלוואה, ולא תשמט את חלק הפקדון.

אולם יש החולקים על פסק השולחן ערוך וסוברים ששביעית אינה משמטת גם את חלק ההלוואה. הטעם לכך הוא, שעל פי היתר העסקא גם חלק ההלוואה אינו הלוואה מוחלטת, משום שעל פי תנאי היתר העסקא הלווה מתחייב להשקיע את הכסף בעסקיו המובחרים אשר יניבו רווחים גבוהים, והוא אינו רשאי לעשות בו ככל שיחפוץ[14]. כך סובר הרדב"ז הכותב:

על פי שיטת הרדב"ז לא תחול אפוא שמיטת כספים על הלוואות עסקיות באשר הלוואות אלו נתנו תוך הסתמכות על היתר עסקא.

סיכום

מצאנו שלשה דרכים על פיהן לא תחול שמיטת כספים על הלוואות עסקיות. אכן כל אחת מן הדרכים הללו אינה "חלקה" והיא מסתמכת על שיטות שיש החולקים עליהן.

על כן, למעשה, כל עוד חיובה של שמיטת כספים הוא מדרבנן, יש לעשות פרוזבול ולא לסמוך על שיטות הנתונות במחלוקת. עם זאת, יש בדרכים הללו משום התוויית כיוון על פיו ניתן יהיה לקיים כלכלה מודרנית גם כאשר חיוב שמיטת כספים יחזור להיות מדאורייתא.

נראה שמצב זה בו שמיטת כספים חלה רק על הלוואות הניתנות כחסד ואינה חלה על הלוואות הניתנות למטרות עסקיות אינו בגדר של הערמה או התחמקות מקיום מצוות התורה, אלא להיפך, זהו המצב הרצוי לכתחילה כפי שעולה מפשטי המקראות המדגישים ששמיטת כספים נועדה לסייע לעני ולחלש[16] ולא נועדה לגרום להתעשרות קלה של לווים על חשבונם של המלווים.

מבחינה זאת דומה מצב זה למצב הנוצר כתוצאה משימוש בהיתר העסקא.

גם איסור ריבית מופיע בתורה כאיסור שתכליתו סיוע לעני:

אכן על פי ההלכה נוהג איסור ריבית גם בהלוואה לעשיר ולא רק בהלוואה לעני, והרמ"א אף כתב במפורש שאין חילוק בין אם מלווה לעני או לעשיר, כדי שלא נבוא לטעות, לאור פשט פסוקי התורה, שאיסור ריבית נוהג רק בהלוואה לעני.[18]

אך עם זאת, תוקן היתר עסקא אשר הביא לכך שבפועל לא יחול איסור הריבית על הלוואות הניתנות לצורך עסקים. גם כאן אין זו הערמה או התחמקות מקיום מצוות התורה, אלא חזרה לטעמה של המצווה כפי שמשתמעת מפשט המקראות.

נמצינו למדים ששמירת שמיטת כספים כהלכתה כמו גם שמירת איסור ריבית אינה סותרת ואינה פוגעת בכלכלה המודרנית. מצוות אלו מאפשרות מחד, את המשך הפיתוח והצמיחה הכלכלית, ומאידך את הדאגה והסיוע לחלשים, תוך הבחנה ברורה בין הלוואה שתכליתה היא עסקית, לבין הלוואה שתכליתה היא עשיית חסד.