דף הבית - מאמרים
מאמרים
שמיטת כספים בשיק שלא נפרע
הרב שלמה אישון,  ח' תמוז תשע"ה
יהודי מחזיק ברשותו צ'קים שמועד פירעונם חל לפני תום שנת השמיטה, אך לא הספיק לפדותם לפני ראש השנה של השנה השמינית. האם מותר לו לפדותם גם לאחר שנת השמיטה, או שמא שמיטת הכספים השמיטה את החובות והוא לא יוכל יותר לפדות את הצ'קים שברשותו. (בהנחה שלא עשה פרוזבול). א. שמיטת כספים בהלוואה שנכתב עליה שטר 1. סוגיית הגמרא שנינו במשנה במסכת שביעית (פרק י משנה א): שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר. נחלקו בגמרא (גיטין לז,א) באיזה שטר מדובר: רב ושמואל דאמרי תרוייהו: בשטר - שטר שיש בו אחריות נכסים, שלא בשטר - שאין בו אחריות נכסים, כל שכן מלוה על פה: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו: בשטר - שטר שאין בו אחריות נכסים, שלא בשטר - מלוה על פה, אבל שטר שיש בו אחריות נכסים - אינו משמט. בהסבר שיטת ר' יוחנן וריש לקיש ששטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט, כתב רש"י: דכגבוי דמי, וכמו שהקרקעות בחזקת המלוה הן וגבויות ממש ואין כאן חוב. נחלקו הראשונים האם לשיטה זו, כל חוב שיש בו אחריות נכסים אינו משמט: דעת תוספות שם (ד"ה שטר שיש בו אחריות) שאין די בכך שיש אחריות נכסים כדי שלא ישמט, ויש צורך שאחריות נכסים תהיה מפורשת בשטר. על פי זה יש לומר שאף שנפסק להלכה (שו"ע חו"מ לט,א) ש"אחריות טעות סופר", כלומר שקיימת אחריות נכסים אף שלא הוזכרה בשטר, מכל מקום לעניין שמיטה יחשב השטר כאילו אין בו אחריות נכסים כל עוד לא צוינה בו האחריות בפירוש. אולם שיטת הר"ש (שביעית שם) שלמ"ד "אחריות טעות סופר" אין הבדל בין שטר שיש בו אחריות נכסים לבין שטר שאין בו אחריות נכסים לעניין שביעית. במסקנת הסוגיה חזר בו ר' יוחנן ופסק למעשה שגם שטר שיש בו אחריות נכסים משמט, "וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?", ואף שהגמרא הביאה ברייתא האומרת במפורש ששטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט, אומר ר' יוחנן: "דלמא ההיא בית שמאי היא, דאמרי: שטר העומד לגבות כגבוי דמי". 2. פסק ההלכה היות שר' יוחנן עצמו חזר בו ופסק ששביעית משמטת גם מלווה בשטר שיש בו אחריות נכסים, מסתבר שכך יש לפסוק להלכה, וכן פסקו הרמב"ם (שמיטה ויובל ט,ו) והשו"ע (חו"מ סז,ב). ואולם הרמב"ן (ספר הזכות גיטין יח,א) דייק מדבריו של ר' יוחנן, "וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה" - שסובר ששמיטת כספים בזמן הזה דאורייתא: שהדברים מראין שהוא דבר תורה דאילו בשל דבריהם מדמין ועושין מעשה. ומשמע שהיות שלהלכה אנו פוסקים ששמיטת כספים בזמן הזה דרבנן, הרי שמלווה בשטר שיש בו אחריות נכסים לא ישמט. על פי זה מיישב התומים (סי' סז ס"ק ב) את המנהג לגבות לאחר השמיטה חובות שיש עליהם שטרות עם אחריות נכסים, וכך הוא כותב: ומ"מ אין כאן חולק אסברת ר' יוחנן דעלה בדעתו לומר דאין שבועית שביעית משמט בשטר שיש בו אחריות, רק הוא חזר מיניה הואיל וס"ל שביעית דאורייתא וכמש"כ הרמב"ן, אבל אנן דלא קי"ל בהא כוותיה, א"כ חזר וניעור סברתו כי בזה... ודרך זו נ"ל דרך ישרה והתרה גלויה בעד השטרות שיש בתוכן אחריות מפורש, כי קי"ל כר' יוחנן בהא ולא בהא, ודו"ק. למעשה, קשה לסמוך על דברי התומים משום שהם לא כשיטת הרמב"ם והשו"ע, שאף שסוברים ששמיטת כספים בזמן הזה דרבנן, בכל זאת פסקו ששביעית משמטת גם מלווה בשטר שיש בו אחריות נכסים. 3. שמיטת כספים בשטר ממרני מסוגיית הגמרא עולה כי לדעת בית שמאי הסוברים "שטר העומד להגבות כגבוי דמי", שביעית אינה משמטת שטר שיש בו אחריות נכסים. לאור זאת יש לדון בדינו של חוב אשר נכתב עליו "שטר ממרני" שהוא שטר בו מתחייב החתום עליו לשלם את הסכום הנקוב בו לכל המציג אותו. המקור להבחנה בין צ'ק לבין שטר חוב רגיל מצוי בדברי הט"ז (אה"ע נג ס"ק ה) אודות מי שהתחייב מעות כנדוניא לחתנו, ולפני שהספיק לתת את הנדוניא מתה בתו. נחלקו רש"י ור"ת בשאלה האם במקרה זה מחויב האב לתת לחתנו את הנדוניא. שתי הדעות הובאו להלכה ע"י הרמ"א, אשר פסק שמחמת הספק אין מוציאין ממון מהאב. עוד הוסיף שם הרמ"א (עפ"י תרומת-הדשן סי' שכא) שגם אם האב עשה שטר חוב על התחייבותו - לא זכה בו החתן אם מתה הבת. על כך כתב הט"ז, שכל זה הוא בשטר חוב רגיל, אך אם האב נתן לחתן שטר ממרני לא יוכל האב להוציאו מידו. הטעם לכך, כותב הט"ז, הוא משום שהחתן רשאי למסור את שטר הממרני לאדם אחר, והאב יהיה מחויב לשלם לכל מי שאוחז בשטר: שתיכף שיצאה הממרנ"י מידו חייב הוא לכל מי שיבאנו עליו, אף על פי שלא חייב לאותו המוציא כלל, אין לך גמר והקנה גדול מזה, דהא אם יוציאנה אחר יצטרך לשלם לו והוא יחזור על חתנו במה שנתן הממרנ"י לאחר, נמצא דהאב נקרא מוציא מהחתן כן נראה לענ"ד ברור: יש הרוצים ללמוד מדברי הט"ז ששטר ממרני נחשב כגבוי, ועל כן לא תחול עליו שמיטת כספים. אולם, למעשה קשה לסמוך על כך, משום שיתכן שעדיפותו של שטר ממרני על פני שטר רגיל לדעת הט"ז, אינה מפני שנחשב כגבוי, אלא היא נובעת מאומדנא שהאב גמר בדעתו להקנותו לחתן בגלל שיודע שבידו של החתן להעבירו לאדם שלישי. זאת ועוד, בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' כה) חולק על עיקר הבחנתו של הט"ז בין שטר ממרני לשטר חוב רגיל, ולדעתו אין כל מקום לומר ששטר ממרני יחשב כגבוי. הוא מבאר שהעובדה שהחתן יכול היה למסור את שטר הממרני לאחר ואותו אחר יכול היה לתבוע מן האב - אינה נותנת עדיפות לשטר ממרני על פני כל שטר אחר, משום שגם שטר חוב רגיל ניתן למכור לאדם שלישי על ידי כתיבה ומסירה. עוד הוא מוסיף, שאף לדברי הט"ז, רק בשטר ממרני שהוא שטר למוכ"ז הניתן לגביה על ידי כל מי שאוחז בו, יחשב האוחז כמוחזק, אך לא ב"שטר חילוף כתב" בו המוטב צריך לחתום כמסב על מנת להעבירו לאדם אחר, שכיון שהוא אינו יכול לגבות, אינו רשאי להעבירו לאחרים. ב. דינו של הצ'ק בעניין מעמדו ההלכתי של הצ'ק מצאנו בין פוסקי זמננו שלוש דעות עיקריות: יש הרואים בו הוראה ("פתק") לבנק לשלם למוטב את הסכום הנקוב בו. יש הרואים בו שטר התחייבות בדומה לשטר ממרני, ויש הרואים בו כסף מזומן. האפשרות לראות בו "פתק" לבנק מבוססת על לשונו של הצ'ק המנוסח בצורה של הוראה לבנק. האפשרות לראות בו שטר התחייבות מבוססת על החוק והמנהג על פיו בכתיבת הצ'ק מתחייב המושך לשלם למוטב את הסכום הנקוב בו. האפשרות לראות בו כסף מזומן נומקה בפוסקים בעיקר מחמת סחירותו של הצ'ק והאפשרות להשתמש בו כאמצעי תשלום. אם נראה בצ'ק רק הוראה לבנק, ברור שאין בכך כדי לגרום שהחוב לא ישמט, משום שעל פי דעה זו אין הצ'ק מהווה פירעון כלשהו, ואף לא הופך את החוב למלווה בשטר. עפ"י מסקנתנו לעיל, גם אם נראה את הצ'ק כשטר ממרני, נראה שלא יועיל הדבר למנוע השמטת החוב - כשם ששטר ממרני עצמו לרוב הדעות משמט. אולם, אם נראה את הצ'ק ככסף מזומן, יש מקום לומר שהשמיטה לא תשמט את החוב, משום שהמלווה נחשב כמי שכבר קיבל את כספו עם הגיע התאריך הנקוב בצ'ק. לדעת הרש"ז אוירבך, האפשרות לראות את הצ'ק ככסף מזומן שאינו משמט מבוססת על סחירותו של הצ'ק: חושבני דהמחאה [צ'ק] חשיב קצת כגבוי, שהרי המלוה יכול מיד להעבירו לאחר לפרוע בו חוב או לקנות בו צרכיו, וגם אפשר דחשיב עכ"פ כמשכון דאין שביעית משמטת. בפשטות, על פי זה רק צ'ק סחיר לא ישמט, אך צ'ק שהוא למוטב בלבד ישמט, אולם נראה שלאור חוק המדינה, יש מקום לומר שגם צ'ק למוטב בלבד יחשב ככסף מזומן ולא ישמט, כמבואר להלן. ג. חוק המדינה על פי ההלכה, רשאים המלווה והלווה להתנות שהמלווה לא ישמט את החוב בשנה השביעית: המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית ה"ז נשמט שאינו יכול לבטל דין השביעית, התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית תנאו קיים, שכל תנאי שבממון קיים, ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב. כאשר הגיע הרא"ש לספרד תמה על מנהגם שלא לנהוג שמיטת כספים (ראה שו"ת הרא"ש, עז,ד). הרא"ש העלה את האפשרות שמנהגם נובע מלשון שטרותיהם הכוללת כעין התניה שלא ישמט בשביעית, אך שלל אפשרות זו: ומה שכתבת, שכתוב בשטרותיהם שיוכל המלוה לגבות חובו בכל צד שיוכל, בין בדברים דתיים בין בדברים שאינם דתיים, אם הוא מתנה לגבות בדרכים שאינם דתיים, הרי הוא מתנה לעבור על מה שכתוב בתורה. ואפשר שסמכו מתחלה על זה, שרוצים לומר שיש בכלל תנאי זה על מנת שלא תשמיטנו בשביעית, דהיינו נמי מתנה על מה שכתוב בתורה, אלא דקיי"ל כר' יהודה, דאמר: בדבר שבממון תנאו קיים. והיינו בדרכים שאינם דתיים, שהוא מתנה שיגבה חובו בדבר שאינה דת, דהיינו כשעברה עליו שביעית, ובדבר שבממון תנאו קיים. אלא שאין לבי מסכים יפה לדבר זה, כיון שאין מפורש שלא תשמיטנה בשביעית. למרות שדעתו של הרא"ש לא היתה נוחה מהמנהג שלא לנהוג שמיטת כספים, הסתמך המהרי"ל על דברי הרא"ש כדי ליישב דווקא את המנהג בזמנו שלא לשמט: הואיל וכתב הרא"ש שחזר אחר לשון יפוי כח איפשר בשטרות שלנו שכתוב בהן "בין בדיני אומות", הוי כאילו כתוב בהן שלא תשמיט בשביעית כיון דקבל עליו בתחילה כן טפי עדיף מאעפ"כ. על פי דברי המהרי"ל, כאשר נכתב בשטר שהוא ייגבה בין בדיני ישראל ובין בדיני האומות", הרי זה כאילו קיבל הלווה עליו במפורש לשלם את החוב למרות שנת השמיטה, וכאילו אמר, "אף על פי כן", לאחר שאמר לו המלווה "משמט אני", שחייב לשלם. ועדיין צריך באור, כיצד הסתמך המהרי"ל על דברי הרא"ש בשעה שהרא"ש עצמו דחה את האפשרות שהשטר לא ישמט מכח ההתניה הכתובה בו. בשו"ת שואל-ומשיב (חמישאה, סי' עא) מבחין בין התניה מפורשת כנגד דין תורה, בה עסק הרא"ש, לבין התחייבות שרק במשתמע עומדת כנגד דין תורה - בה עסק המהרי"ל: בשטרות שראה הרא"ש נכתב במפורש שייגבה "בין בדברים דתיים ובין בדברים שאינם דתיים". ההתניה שניתן יהיה לגבות את השטר מיהודי גם "בדברים שאינם דתיים" כמוה כהתניה מפורשת כנגד דין תורה ועל כן היא בטלה. לעומת זאת בשטרות שהיו לפני המהרי"ל נכתב "הן בדיני ישראל והן בדיני האומות". כוונת ניסוח זה הינה שאם השטר יהיה בידי אינו יהודי יוכל לגבות בו בדיני האומות, והיות שזה אינו עומד בניגוד לדין תורה הרי שהוא תקף, ויוכל לגבות גם מיהודי על פי דיני האומות - דהיינו בלא לשמט את החוב. כפי שציינו לעיל, הצ'ק אינו מנוסח בלשון התחייבות. ראייתו כשטר התחייבות מבוססת על חוק המדינה. על פי חוק המדינה חייב מושך הצ'ק לשלם את הסכום הנקוב בו גם לאחר שנת השמיטה, וממילא יש מקום לראות את ההתחייבות שבצ'ק ככוללת התניה שלא ישמט בשביעית. על פי דברי השואל-ומשיב, היות שאין כאן התניה מפורשת כנגד דין תורה אין זה בבחינת מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו קיים - כפי שכתב המהרי"ל ביחס לשטרות שבזמנו. זאת ועוד, על פי החוק נחשב הצ'ק ככסף מזומן כל עוד הדבר פועל לטובתו של המוטב. קביעה זו של החוק מהווה תקנת הציבור ויש לה תוקף הלכתי. על כן כאשר אנו דנים על זכותו של המחזיק בצ'ק לפדות אותו לאחר שנת השמיטה, יש להתייחס אל הצ'ק ככסף מזומן, גם אם מדובר בצ'ק שאינו סחיר, ולהחשיב את המחזיק כפי שכבר קיבל את הסכום הנקוב בשטר וממילא השמיטה לא תשמט. נראה שלכך מתכוון הרב משה פינשטיין (אגרות-משה חו"מ ח"ב סי' טו) בפסקו שהלוואה שניתן כנגדה צ'ק - אינה נשמטת בשביעית: והנה אם בשעת הלואה נתן הלוה צ'ק שלו על זמן דאחר השמיטה הוא כקביעות זמן, ועוד יותר מזה שהוא נחשב גם כתשלומין מאחר שאסור לפסול צ'ק בדינא דמלכותא, וכשבטל הצ'ק נמצא התחלת חיובו הוא מאחר השמיטה, שבאופן זה אף בזמן הגמ' לא היה משמט. על פי דברי האגרות-משה, הלוואה שניתן עליה צ'ק אינה משמטת, לא רק כאשר התאריך המצוין על הצ'ק הוא לאחר השמיטה, אלא אף כאשר התאריך הוא קודם השמיטה, משום שמדינא דמלכותא אסור לבטל את הצ'ק. לכאורה דבריו אינם ברורים: מה בכך שאסור לבטל את הצ'ק, גם אם לא ביטל זו רק התחייבות לשלם ומדוע התחייבות זו לא תישמט בשמיטה? נראה שכוונתו, שהואיל ותוקפו של הצ'ק הוא מדינא דמלכותא, ועל פי דינא דמלכותא נחשב המוטב כאילו כבר קיבל את הכסף - על כן אינו משמט. נראה שזוהי גם דעתו של בעל שבט-הלוי (שו"ת ח"ט סי' רצא), אשר השיב בקצרה לשאלה האם חלה שמיטת כספים על צ'קים וכתב: הנה אין לי פנאי להאריך בזה, אבל דע"ת נותן דאינו משמט דצ'ק העומד ליפרע שוה כסף בידו או ע"י שיפרע בעצמו, או ע"י שיכל למכרו או לתתו לאחר בשוה כסף, ונקרא שפיר של אחיך בידיך. הרי שהחשיב את הצ'ק כשווה כסף לא רק בשל כך שיכול לסחור בו, אלא גם בכך שיכול ליפרע בעצמו, וא"כ לדבריו גם בצ'ק שאינו סחיר נחשב המוטב כאילו קיבל כבר את כספו ועל כן השביעית לא תשמט את החוב. ד. סיכום שני הבדלים משמעותיים לעניין שמיטת כספים מצאנו בין שטר רגיל שאינו משמט לבין צ'ק: א. ניתן לראות את הצ'ק ככולל התניה שהשמיטה לא תשמט את הסכום הנקוב בו. ב. על פי החוק ניתן לראות את קבלת הצ'ק כקבלת כסף מזומן, וממילא לא שייכת כבר שמיטת כספים. לכך ניתן לצרף את דעת הסוברים ששטר ממרני אינו משמט וממילא גם הצ'ק הדומה לשטר ממרני לא יישמט, וכן את דברי התומים שבזמן הזה כל שטר שיש בו שעבוד נכסים אינו נשמט. על פי זה אדם שבידו צ'ק שמועד פרעונו לפני תום שנת השמיטה, ולא הספיק לפדותו עד שהסתיימה שנת השמיטה, שמיטת כספים לא תשמט אותו והוא יוכל לפדות את הצ'ק גם לאחר ר"ה של השנה השמינית, בין אם מדובר בצ'ק סחיר ובין אם מדובר בצ'ק שהוא למוטב בלבד.
פרשנות חוזים -בעקבות ביטול הלכת אפרופים
הרב שלמה אישון,  ז' שבט תשע"ב
אחת השאלות המצויות בדיני חוזים היא שאלת פרשנות החוזה. עד לפני כארבעה חודשים קבע חוק החוזים כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות". לאור סעיף זה, קבע בית המשפט המחוזי, וכן דעת המיעוט בבית המשפט העליון, כי לשם פרשנות חוזה יש לעבור שני שלבים: השלב הראשון מתמקד בלשון החוזה ובאומד הדעת של הצדדים העולה מתוכו. השלב השני מתמקד בנסיבות חיצוניות לחוזה ובאומד הדעת של הצדדים העולה מנסיבות אלה: אם לשון החוזה היא ברורה, מתפרש החוזה על-פי אומד דעתם של הצדדים לחוזה כפי שהוא עולה מהלשון הברורה, ואין לפנות לנסיבות החיצוניות. אם לשון החוזה אינה ברורה, אלא משתמעת לשתי פנים, מתפרש החוזה על-פי אומד דעתם של הצדדים לחוזה כפי שהוא עולה מתוך הנסיבות החיצוניות. בפס"ד מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (ע"א 4628/93) שלל המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון (כתוארו אז) השופט ברק גישה זו. "אם אמנם הפרשן לוקח ברצינות את אומד דעת הצדדים כאמת מידה פרשנית", הקשה השופט ברק, "מדוע הוא מוגבל אך ללשון החוזה כדי לעמוד על תוכנה?". אכן הוא הסכים כי "ברוב המקרים, אומד הדעת העולה מתוך לשונו של החוזה הוא 'בטוח' יותר ואמין יותר מאומד הדעת הנלמד מתוך הנסיבות", אך הוסיף כי, "מכאן ועד לכלל נוקשה המונח ביסוד הגישה של שני השלבים – הדרך רחוקה". השופט ברק מוסיף כי "תורת שני השלבים היא תורה פרשנית, אשר הייתה מקובלת במאה התשע-עשרה במשפט האנגלי. זהו "הכלל המילולי" (literal rule), שעל פיו טקסט משפטי (חוק, חוזה) מתפרש על-פי כוונת יוצרו." תורה פרשנית זו, הוא כותב, מייצגת גישה פרשנית שעבר זמנה. בסיכום דבריו קובע השופט ברק כלל פרשני חדש: "חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני." על קביעה זו של השופט ברק, הנודעה בשם "הלכת אפרופים", נמתחה ביקורת רבה, בטענה שהיא פוגעת בעקרונות של וודאות מסחרית. בעקבות הביקורת, תוקן, בחודש שבט תשע"א, סעיף הפרשנות בחוק החוזים לנוסח הבא: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". לאחר שינוי החוק, אמר יוזם השינוי, ח"כ יריב לוין: "ביטלנו סוף-סוף את הלכת אפרופים שגרמה נזק עצום לחיי המסחר ולוודאות המשפטית", אם כי יש הטוענים ששינוי החוק לא ישפיע על אופן פרשנות החוזים ע"י בתי המשפט. גישתו של המשפט העברי היא גישת ביניים. מחד, כלל מפורסם במשפט העברי קובע כי "דברים שבלב אינם דברים" (קידושין מט ע"ב). השולחן ערוך (חושן משפט סימן רז סעיף ד) פוסק כי: "המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים. ואף על פי שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר." לאור זאת יש לפרש חוזה לפי "לשון בני אדם", דהיינו בהתאם למשמעות המילולית העולה מן החוזה כפי המקובל באותו מקום ובאותו זמן. כך מפורש במסכת בבא בתרא (עז ע"ב) הדנה במשנה האומרת "מכר את הצמד לא מכר את הבקר" ושואלת על כך:"היכי דמי? אילימא דקרו לצימדא צימדא, ולבקר - בקר, פשיטא, צימדא זבין ליה, בקר לא זבין ליה! (= אם מדובר במקום בו קוראים לצמד צמד ולבקר בקר, ברור שאם מכר את הצמד לא מכר את הבקר, ואין כל חידוש בדברי המשנה), ואלא דקרו ליה נמי לבקר צימדא, כוליה זבין ליה! (= ואם מדובר במקום בו קוראים גם לבקר צמד, הרי שכשמוכר את הצמד צריך גם הבקר להכלל בכך, ודין המשנה, איפא, אינו נכון), לא צריכא, באתרא דקרו ליה לצימדא צימדא, ולבקר - בקר, ואיכא נמי דקרו לבקר צימדא, (=מדובר במקום בו קוראים לצמד צמד ולבקר בקר, אך יש שקוראים גם לבקר צמד) ר' יהודה סבר: הדמים מודיעין, ורבנן סברי: אין הדמים ראיה." הרי שכל עוד לא מתעורר ספק במשמעות המילולית מפרשים את החוזה בהתאם למשמעותו המילולית, ורק כאשר הפרשנות המילולית אינה חד משמעית – נגשים לפרשנות בהתאם לאמדן דעת הצדדים. וכן כתב הרשב"א (שו"ת חלק ו סימן קנא) "דבנדרים אין הולכים בהם אלא אחר לשון בני אדם... וכיון שכן אף בכתובות ובשטרות אין הולכין בהם בכ"מ אלא אחר לשון בני אדם." כשם שתוכנו של הנדר נקבע על פי לשונו של הנודר, כך גם תוכנו של השטר יקבע בהתאם ללשונו של השטר. כך גם כותב המהרי"ק (שו"ת סימן י) במקרה שהובא לפניו ובו התעוררה מחלוקת בפירושו של מסמך בו כתב הבעל לאשתו שהוא פוטר אותה "מכל תביעות וערעורים שהיו לו עליה מעולם". יש שפרשו נוסח זה כפטור כללי מכל תביעה שהיא, ויש שצמצמו ופרשו את הנוסח כבא לפטור רק מתביעות הקשורות בעניינים שנזכרו לפני כן באותו מסמך. המהרי"ק התייחס ללשונו של השטר וכתב: "רואה אני את דברי הדיין שדורש דברים ככתבן ואין מקרא השטר יוצא מידי פשוטו. דודאי הלשון משמע שמכל תביעות וערעורים פטר את רחל אשתו מדלא פרט ואמר מכל תביעות וערעורים השייכים למה שלא רצתה להיות עמו וכו'... דאטו בשופטני עסקינן (= וכי בטפשים אנו עוסקים) שיכתבו מכל תביעות במקום שרוצה לומר דוקא תביעה אחת." (וראה מקורות נוספים בספרו של מנחם אלון המשפט העברי). במקרה בו לשון השטר איננה ברורה, קובע המשפט העברי כי "יד בעל השטר על התחתונה" (כתובות פג ע"ב). קביעה זו מבוססת על הכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה" וכפי שכותב הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה טז): "שיד בעל השטר על התחתונה, מפני שהוא המוציא מחבירו ואינו מוציא אלא בדבר שאין בו ספק, לפיכך כל שטר שיש בו משמע שתי לשונות שמא כך או שמא כך אינו נוטל אלא הפחות שבשתיהן." מאידך, מצאנו מקרים לא מעטים בהם ניתנה לשטר פרשנות השונה מהמשמעות המילולית שלו, תוך התחשבות באומדן דעתם של הצדדים, והתעלמות מהכלל "דברים שבלב אינם דברים". כך, למשל, באדם ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים בלא כל תנאי, ואחר כך בא בנו, נפסקה הלכה כר' שמעון בן מנסיא ש"אין מתנתו מתנה, שאילו היה יודע שבנו קיים לא כתבן" (בבא בתרא קלב ע"א, שו"ע חו"מ סימן רמו סעיף א). כמו כן באשה שקודם נישואיה מכרה, בלא כל תנאי, את כל נכסיה, נפסקה הלכה שרואים מכירה זו כמכירה על תנאי: "הרוצה להנשא וכתבה כל נכסיה בין לבנה בין לאחר, ואחר כך נשאת ונתגרשה או שמת בעלה, מתנתה בטילה שזו מברחת היא ולא כתבה כל נכסיה אלא להבריח מבעלה שלא יירשנה, וכשתהיה צריכה להן יחזרו לה" (רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה יב, עפ"י כתובות ע"ט). דוגמא נוספת ניתן להביא מדין אחריות הנכסים. על פי ההלכה, רשאי המלווה לגבות את חובו מנכסי הלווה המשועבדים, אף אם בשטר הלוואה לא צויין שהלווה משעבד את נכסיו. הרי שאנו מפרשים את הסכם ההלוואה כאילו הוא כולל שיעבוד נכסים, אף שאין לכך כל אזכור בחוזה, משום שאין לנו כל ספק שזו היתה כוונתם של הצדדים. (בבא מציעא יג ע"ב וחידושי הריטב"א שם). בהסבר הסתירה לכאורה בין המקורות, מבחינים הראשונים בין אומדנא רגילה בה אין מתחשבים בפרשנות חוזה, לבין "אומדנא דמוכח" בה כן מתחשבים, וכפי שכותב המאירי (קידושין מט ע"ב): "אע"פ שפסקנו שדברים שבלב אינם דברים לסתור מה שנאמר או מה שהותנה בפירוש אין הדבר מוחלט כל כך, אלא כל שיש שם אומדנא דמוכח דנין אחריו כדין האמור במברחת שכתבה שטר מתנה לאחד מבניה ואחר כך מת בעלה ואמרו שלא נתנה אלא להבריח נכסיה מבעלה וכן במה שאמרו באחד ששמע שמת בנו והניח כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו. ואין אלו שהזכרנו בסוגיא זו דומות לאלו לדון בהם כן מצד אומדנא דמוכח, שכל מה שבסוגיא זו אין האומד אלא מתוך דבריו הא כל שלא גלה את דעתו אין כאן אומד אבל זו שבהברחה ושמע שמת בנו אף בלא שום דבור יש שם אומד מאליו". "אומדנא דמוכח" הינה אפוא אומדנא העולה מתוך הנסיבות בלא צורך לשמוע כלל את טענותיהם של הצדדים. באומדנא כזו יש להתחשב אף אם אין לה כל רמז בלשון החוזה, כפי שפוסק הרמ"א: (חושן משפט סימן רז סעיף ד): "מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח". לסיכום: שלא כמו שנקבע ב"הלכת אפרופים", על פי המשפט העברי יש לפרש חוזה קודם כל בהתאם למשמעות העולה מלשונו. עם זאת, אין לראות את "הלכת אפרופים" כעומדת בסתירה גמורה למשפט העברי, באשר גם על פי המשפט העברי, במצבים בהם אומדן דעת הצדדים עולה באופן ברור וחד משמעי מתוך הנסיבות החיצוניות, יתפרש החוזה בהתאם לאמדן זה – אף אם אין לו סימוכין בלשון החוזה.
חשש ריבית ברכישת תעודות סל
הרב שלמה אישון,  י"ח טבת תשע"ב
תעודת סל הינה נייר ערך המקנה למחזיק בה תשואה על פי מדד כלשהו. מנפיק התעודה מבטיח לקונה להחזיר לו את כספו, בתוספת אחוזי העלייה במדד אחריו התעודה עוקבת, או בניכוי הירידה במדד זה. תעודות הסל נסחרות בבורסה כיתר ניירות הערך אך יש בהן גם "מנגנון המרה". מנגנון ההמרה מאפשר למחזיק בתעודת הסל להמיר מידי יום את התעודה שברשותו למניות המרכיבות את המדד אחריו עוקבת התעודה או לשוויון הכספי לפי מחירי סוף יום. לדוגמא: המרת תעודת סל העוקבת אחר מדד ת"א 100 מאפשרת למשקיע לקבל את 100 מניות המדד עלפי משקלן המדויק ומחירן בסוף יום המסחר. מנגנון ההמרה מבטיח מעקב תמידי אחר נכס הבסיס אחריו עוקבת תעודת הסל. בניגוד ל-ETF (=קרנות סל) הנסחרים בארצות הברית, בישראל החברה המנפיקה אינה מחייבת לרכוש את ניירות הערך הנכללים במדד בכמויות המתאימות לכמויות המוגדרות בהגדרת המדד, אלא מחויבת להראות ביטחונות כדי שתוכל לפרוע את התעודות בהתאם למדד אליהן הן צמודות. מכאן, שבשונה מ"קרן נאמנות", בתעודת סל אין למשקיע חלק כלשהו במניות אותן רוכשת החברה המנפיקה את תעודת הסל. כספו של המשקיע צמוד איפא, ל"נכס הבסיס" שהוא המדד אליו צמודה תעודת הסל. האם יש איסור ריבית ברכישת תעודת סל? האם יש צורך בכך שלחברה המנפיקה את תעודת הסל יהיה היתר עיסקא?