פרשת קרח: ממונו של אדם מעמידו על רגליו
הרב שלמה אישון
על הפסוק בקהלת: "עשר שמור לבעליו לרעתו", דורש רבי שמעון בן לקיש בגמרא בפסחים: "זו עשרו של קרח", "שעל ידי רוב ממונו נתגאה ונטרד מן העולם". (רשב"ם).
עוד מובא שם הפסוק בפרשת דברים המתאר את בליעת קורח ועדתו: "וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם" עליו דורש ר' אלעזר "זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו" – דהיינו שמכח ממונם נתגאו וקמו ועמדו לפני משה לחלוק עליו.
אף שדרשה זו מובאת בהקשר להשפעתו השלילית של הממון ניתן לראותה כרומזת גם להיבט החיובי שלו: הממון הוא המאפשר לאדם את קיומו. כך כותב ר' יוסף חיים, בעל הבן איש חי, הרואה בביטוי זה תאור מצב הפוך למצב של "פשיטת רגל". "ולכן זה שאין לו ממון פושט את הרגל לומר שהוא רגליו פשוטות ומושכבות כי אין לו ממון כדי להעמיד רגליו כי הממון הוא המעמיד את האדם על רגליו." (שו"ת תורה לשמה)
פן נוסף, עמוק יותר, נותן לדברים אלו בעל השפת אמת הכותב שמצוות הצדקה היא המביאה לכך שממונו של אדם יעמידו על רגליו. השפת אמת מבאר שיש בכוחו של אדם להגיע לדבקות בקב"ה ע"י נכסיו – כאשר משתמש בהם לנתינה ולנדבה ובאופן זה ממונו מקרבו לקב"ה.
האדם המאמין מכיר בכך שהקב"ה הוא "קונה שמים והארץ", ורכושו אינו קנוי לו באופן מוחלט. הוא אינו תולה בעצמו את הצלחתו הכלכלית ומתוך כך אינו בא לידי גאוה. אדם כזה אינו רואה עצמו כבעלים של הרכוש שברשותו אלא כאפוטרופוס המחוייב לנהוג ברכוש בהתאם לרצונו של המפקיד. על כן ישכיל להשתמש ברכושו על מנת לעשות נחת רוח ליוצרו, וממונו "יעמידו על רגליו" ויביאו לדבקות בקב"ה.