פרשת חיי שרה: גמליו של אברהם אבינו וחמורו של ר' פנחס בן יאיר
הרב שלמה אישון
בדרכו לחרן לקח עמו אליעזר גמלים: "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו" גמלים אלו: "נכרין היו משאר גמלים שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים".
על כך מקשה המדרש, לשם מה היה היה נחוץ הזמם, והלא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא לה תקלה, והראיה מחמורו של ר' פנחס בן יאיר שהיה מעצמו נמנע מלאכול דברים האסורים באכילה?!
בישוב הקושי אומר בעל השם משמואל שיש להבדיל בין אכילת דבר האסור בעצמותו לבין אכילה מן הגזל. בהמתם של צדיקים יכולה להבחין בין אסור למותר. בין בשר חזיר לבשר כשר, בין פירות מעושרים לפירות שאינם מעושרים, והיא יודעת להשמר מאכילת דברים האסורים בעצמותם. אולם באכילה מן הגזל הדבר שונה. כאן מדובר בדבר שהוא מותר בעצמותו אלא שהוא אינו שייך לה. יכולת הבחנה כזו אין אפילו לבהמתם של צדיקים ועל כן צריך היה אברהם אבינו לשים זמם בפיהם של גמליו על מנת שלא יאכלו מן הגזל.
דומה שלעיתים כך הוא הדבר לא בין בעלי החיים אלא גם בין בני אדם. יהודים שומרי מצוות מקפידים שלא להכניס לפיהם חלילה דבר האסור באכילה. במקרים רבים מקפידים אף על כשרות "מהדרין". אולם לא תמיד כך הוא גם כשמדובר בדבר שאין גופו אסור, אך אינו שייך להם. לא פעם קורה, בעיקר בחיי המסחר והכלכלה, שאדם מורה לעצמו היתר להשתמש בחפץ שאינו שייך לו, לקבל כספים שאינם מגיעים לו וכד'.
חמורו של ר' פנחס בן יאיר יכול היה להבחין רק בין אסור ומותר. אך אנו שחנן אותנו הקב"ה בדעת מצווים להבחין גם בין השייך לנו לבין השייך לזולתנו.