דף הבית - כלכלה לאור הפרשה - ששת ימים תעשה מלאכה
כלכלה לאור הפרשה

פרשת ויקהל: ששת ימים תעשה מלאכה

הרב שלמה אישון
על הפסוק "כל מלאכה לא יעשה בהם" נאמר במכילתא על פי הגירסא הנפוצה : "לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך. אתה אומר כן, או אינו לא תעשה אתה ולא חברך ויעשה גוי מלאכתך? תלמוד לומר 'ששת ימים תעשה מלאכה', הא למדת 'כל מלאכה לא יעשה בהם' לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך - דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: אינו צריך, והלא כבר נאמר 'זכור את יום השבת לקדשו', והלא דברים קל וחומר, ומה אם שבת חמורה אינו מוזהר על מלאכת גוי במלאכתך, יום טוב הקל דין הוא שלא יהא מוזהר על מלאכת גוי במלאכתך! תלמוד לומר 'כל מלאכה לא יעשה בהם'. אין לי אלא יום טוב הקל, אם יום טוב הקל שאתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך, שבת חמורה דין הוא שתהא מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך." על פי גרסה זו, נחלקים ר' יאשיה ור' יונתן בשאלה האם מותר ליהודי לאפשר לגוי לעשות מלאכתו של היהודי בשבת. על פי גירסה אחרת במכילתא אין כל מחלוקת בשאלה זו וכולם מודים שפסוק זה אינו מהוה מקור לאיסור עשית מלאכת יהודי על ידי גוי בשבת. מאידך, יש הסוברים שהן לדעת ר' יאשיה והן לדעת ר' יונתן קיים איסור בעשיית מלאכתו של יהודי על ידי גוי בשבת. על פי גרסתם נאמר במכילתא: "לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך... אבל יעשה גוי מלאכתו". כגרסה זו האחרונה נקט גם הבית יוסף אשר הביא את דברי הסמ"ג שהסתפק בשאלה האם האיסור להניח לגוי לעשות מלאכתו של היהודי בשבת הוא איסור דאוריתא או דרבנן. וכך כותב הבית יוסף בשם הסמ"ג: "משמע מכאן שאסור לישראל להניח לעכו"ם לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת דאוריתא... אמנם י"ל שהוא אסמכתא בעלמא... ולשון 'לא יעשה' הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה." לדעת כמה מן הפוסקים, עשיית מלאכה על ידי גוי בשבת אסורה לעיתים מן התורה ולעיתים מדרבנן, בהתאם לסוג המקרה: יש הסוברים, שכאשר הגוי עושה את המלאכה בחפץ של היהודי הדבר אסור מן התורה, ואילו כאשר הגוי עושה את המלאכה בשלו לצורך היהודי האיסור הוא מדרבנן. יש המבחינים בין מקרה בו היהודי אומר לגוי בשבת עצמה לעשות מלאכה שבזה יהיה איסור תורה, לבין אמירה בערב שבת האסורה מדרבנן, ויש שכתבו שאם הגוי הוא פועל של היהודי, המקבל מן היהודי שכר עבור מלאכתו, יש חשש איסור תורה במקרים בהם הוא יעשה מלאכה עבור היהודי. מכל מקום, הדעה הרווחת היא שהאיסור הוא בכל מקרה איסור דרבנן, אם משום שהדרשה במכילתא הינה בגדר אסמכתא בעלמא, ואם משום שהגירסה הנכונה במכילתא היא הגירסה השניה שהזכרנו לעיל. עם זאת, העובדה שיש הסוברים שהאיסור הוא מן התורה, מהוה אצל אחדים מן הפוסקים סיבה להחמיר באיסור זה יותר מבאיסור דרבנן אחר. בגדרי האיסור, לסוברים שהוא מדרבנן, יש שכתבו שהוא מטעם שליחות, ואף שהגוי אינו בתורה שליחות מן התורה, מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לגוי לחומרא. לשיטה זו תהיה שליחות לחומרא לא רק במקרה בו ציווה היהודי במפורש את הגוי לעשות עבורו מלאכה, כי אם גם במקרים בהם הטיל היהודי על הגוי שליחות הכרוכה בחילול שבת - אף שלא אמר לו במפורש לעשות מלאכה בשבת, וכדברי בעל שאילת יעב"ץ האומר: "שאין מועיל מה שהגוי עושה מעצמו בלי ציווי ישראל, מאחר שבשליחותו הוא הולך... שעל כן פנים צריך הגוי המוליך לעשות מלאכה בשביל הישראל, וקיי"ל יש שליחות לגוי לחומרא." אכן מדברי המכילתא עולה, שגם אם היהודי לא הטיל כל שליחות על הגוי, והגוי עושה את המלאכה מיוזמתו, אם כוונת הגוי היא לעשות זאת עבור היהודי - חייב היהודי למחות בידו. איסור עשיית המלאכה על ידי גוי מקיף הן מלאכות האסורות בשבת מן התורה והן מלאכות האסורות מדרבנן. מלשון המכילתא משמע, שהאיסור הוא להניח לגוי לעשות מלאכתו של יהודי, אך אין איסור להניח לגוי לעשות מלאכת עצמו . מדברי הגמרא מוכח, שלא זו בלבד שאין צורך למחות בגוי העושה מלאכת עצמו, אלא אף מותר לומר לו במפורש לעשות זאת. הראיה לכך היא מדברי הגמרא במסכת בבא מציעא הדנה באיסור "לא תחסום שור בדישו" , האוסר ליהודי לחסום את פי הבהמה בשעת דישתה. בהקשר לכך מסתפקת הגמרא בשאלה האם אסורה רק חסימת הבהמה על ידי היהודי עצמו, או שמא אסור ליהודי גם לומר לגוי "חסום פרתי ודוש בה". בשורש הספק עומדת השאלה האם איסור אמירה לגוי לעשות מלאכה האסורה, נאמר רק באיסורי שבת החמורים שעונשם סקילה, או שמא קיים איסור אמירה לגוי גם באיסורי לאווים אחרים. מתוך העובדה שספקה של הגמרא היה רק במקרה בו היהודי רוצה לומר לגוי "חסום פרתי ודוש בה", מוכח שהיה פשוט לגמרא שמותר ליהודי לומר לגוי "חסום פרתך ודוש בה תבואה שלך", ומכאן שאף בהלכות שבת אין כל איסור ליהודי לומר לגוי בשבת לעשות "מלאכת עצמו". אמנם, נחלקו המפרשים והפוסקים בשאלה, מה מוגדר כ"מלאכת עצמו" של הגוי. יש האומרים שהדבר נקבע על פי הנהנה מן המלאכה. לדעתם, כאשר הגוי הוא הנהנה מן המלאכה, תוגדר המלאכה, לענין הלכות שבת, כמלאכתו של הגוי, אף אם היהודי הוא הבעלים על הרכוש בו נעשית אותה מלאכה. לעומתם, סוברים אחרים, שיש להתחשב בבעלות על הרכוש בו נעשית המלאכה. לדעתם, כאשר אומר היהודי לגוי לעשות מלאכה ברכושו של היהודי, לא תוגדר המלאכה כמלאכתו של הגוי, אף אם הגוי הוא הנהנה ממנה, ורק כאשר נעשית המלאכה ברכושו של הגוי היא תוגדר כמלאכתו של הגוי. בהקשר לכך מתעוררת השאלה האם, ובאלו תנאים, רשאי להעביר את הבעלות את הרכוש לידיו של הגוי על מנת שהמלאכה שיעשה בשבת תוגדר כמלאכתו ולא כמלאכה היהודי. בעניין זה ראוי לעיין בדברי בעל המנחת יצחק אשר הציג את הגישות השונות בענין האפשרות להסתמך על היתר מכירת העסק לגוי וכותב: "וכנודע, שבספרי גדולי האחרונים, מצינו בזה מערכה מול מערכה, יש שהצדיקו את עשיית שטר מכירה בשביל בעלי השדות, ויש שנמנעו מזה כמטחוי קשת, ואלו ואלו נתכוונו לשם שמים, שהמחזיקים בהיתר הנ"ל, חששו, שאם לא יזדקקו להם הרבנים, יעברו ויחללו שבת קודש באיסור, ועד שיאכלו באיסור, יאכלנו בהיתר, והנמנעים חששו שאדרבה על ידי היתר זה, יבואו עוד לחילול שבת יותר, והשטר מכירה יהיה להם רק לכסות עינים."